שני קליין לא תשכח את הפגישה ההיא עם המנהל האמנותי של אחד התיאטראות, כשהתעניינה אם יש לו תפקיד בשבילה. "הוא אמר לי שכרגע הוא מקדם שחקנית שמנה אחרת", היא מספרת. "אמרתי לו, 'מה, אין לך מקום לשתי שמנות?! זה תופס יותר מדי מקום?!'
פיזית זה תופס מקום, אבל אנחנו עדיין שונות זו מזו. זה השאיר אותי פעורת פה, הוציא לי את הרוח מהמפרשים".
בצדק.
"אני לא חושבת שמישהו היה מעז להגיד לרותי אסרסאי 'יש לנו כבר שחקנית אתיופית אחת בתיאטרון'. הוא היה מתבייש או חוטף על זה בגדול. רותי שחקנית מעולה, ואין סיבה שלא ייקחו אותה. ברור שנעלבתי. זה כאילו שהוא אמר לי, 'אני לא רואה אותך'. זה קִטלוג נוראי מבחינתי. מי קבע שהמלט צריך להיות רזה? באופן כללי התיאטרון מאוד מקטלג. פעם זה היה גם בטלוויזיה, אבל היום הטלוויזיה השתנתה. לא מחפשים בה רק את הבלונדינית עם העיניים הכחולות. אתה רואה בה עוד סוגים של יופי.
"אני זוכרת שהייתי קובעת פגישות בתיאטרון, מגיעה אליהן, והיו אומרים לי, 'אנחנו לא יודעים למה ללהק אותך. לאמהות את צעירה מדי ולילדות את מבוגרת מדי'. מה, אין סתם בחורה בת 27 בתיאטרון? בחורה רגילה? המקום היחיד שזכור לי שהיו בו שמנים היה הסרט 'עפולה אקספרס' (עם אסתי זקהיים וצביקה הדר — י"ב), שעד היום אני מאוד אוהבת. זאת הייתה הפעם הראשונה שראית על המסך אנשים שמנים כאנשים רגילים. העניין של השומן לא היה אישיו שם. הם היו שני אנשים שפשוט אוהבים לאכול ביחד".
רק עכשיו, בגיל 34, שמונה שנים אחרי שסיימה את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, קליין סוף־סוף נוחתת בתיאטרון הרפרטוארי, ותשחק החל מהערב (ה') בהצגה "של מי החיים האלה" בתיאטרון חיפה. אלא שעכשיו היא כבר מגיעה לבמה המכובדת מעמדה של כוח, אחרי שכיכבה בלהיט הקולנועי "אפס ביחסי אנוש" ובסדרה "מטומטמת" - תפקידים שהעניקו לה הערכה רבה וגם שלל מעריצים.
מתוך "מטומטמת"
"לא לקחו אותי לתפקידים ששיחקתי עד היום כי אני שמנה, אלא משום שאני שחקנית טובה", היא אומרת בביטחון. "כילדה, רוב הדמויות השמנות שראיתי היו נלעגות, קומיות או רעות שנדפקות בסוף. הן אף פעם לא היו הגיבור. לכן כילדה לא חשבתי על משחק כאופציה. ייאמר לזכותו של יורם לוינשטיין, שהמשקל שלי לא היה אישיו בשבילו בסטודיו. הוא אמר לי פעם שלא דיבר איתי על זה כי גם אני לא התייחסתי לזה כאל אישיו. עירית קפלן, ששיחקתי איתה פעם, אמרה לי, 'מה את דואגת. אם את טובה, את טובה, המשקל לא צריך להפריע לך. גם לי הוא לא הפריע'. והיא צדקה. אני חושבת שהבעיה היא לא בי, אלא בחברה".
כילדה, קליין מעולם לא נתקלה בהערות על המשקל שלה. ואם כן, הכל נשכח מאז. "נראה לי שיש לי יכולת לא לראות את הדברים האלה, להתעלם מהם", היא אומרת. "אני בן אדם חיובי. הבהרתי הרבה פעמים שזה לא עניין מבחינתי. אני מביאה את מי שאני, ואם למישהו זה מפריע, הוא יכול להסתכל הצידה. בתור ילדה הייתי עושה המון דיאטות. זה לא היה בגלל שההורים רצו לשנות אותי. הם פשוט רצו שיהיה לי קל, שלא אסבול. לא הייתה לי ילדות עשוקה בגלל זה. היה לי ברור שיקבלו אותי וקיבלו אותי. אני לא איזו מוטציה, אני לא איזה קריפ. אני זוכרת שההורים שלי תמיד היו אומרים לי מה החוזקות שלי - שאני מתבטאת נורא יפה, שאני יפה, מצחיקה וחכמה. לכן כשמישהו אמר לי שאני שמנה, חשבתי איזה דפוק הוא. מה אכפת לי - אני הרי חכמה, מצחיקה, יפה ויודעת לדבר".
קליין נולדה בהוד־השרון לאמא שהייתה מורה מחנכת ולאב שעסק בענף הרכב. את שירותה הצבאי עשתה כרל"שית במשרד ראש הממשלה. ללימודי משחק הגיעה רק בגיל 24. "הלכתי ללמוד משחק כדי שיגידו לי שאני לא מתאימה, כי כל החיים הפחידו אותי שזה לא מקצוע רווחי ומה אני צריכה את כל הבלגן הזה", היא אומרת. "זה נשמע כמו חלום רטוב שלא יתגשם. כמו שילד קטן יגיד, 'אני רוצה להיות אסטרונאוט'".
אז למה כן הלכת בסוף ללמוד משחק?
"כדי שלא אבכה אחר כך שאפילו לא ניסיתי, שלא נתתי לעצמי צ'אנס. הלכתי להיבחן מתוך מחשבה שכשאגיע, יגידו לי, 'חמודה, את לא באמת מתאימה לזה, את חיה בסרט, יאללה - הביתה', ואז אני אחזור למשרד ראש הממשלה, ואהיה רמ"דית. עד היום לא אמרו לי שאני לא מתאימה, אז כנראה שאני באמת שחקנית. אולי אפילו טובה".
והיא צודקת. עד היום רבים זוכרים את קליין כרמה, הקצינה הקשוחה מהסרט "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא (שזיכה אותה במועמדות לפרס אופיר) וכנתנאלה בן־דוד, החברה הכי טובה של בת־חן סבג בסדרה "מטומטמת", ומחמיאים לה. גם בבית הקפה בו ישבנו היא זכתה ללא מעט מחמאות. "הסרט נורא הצליח, אבל עד 'מטומטמת' הרבה אנשים אמרו לי, 'את מוכרת לי מאיפשהו', ואני תמיד עניתי 'כן, בטח, מהצבא'", היא צוחקת. "יש הרבה אנשים בארץ שחושבים שהייתי איתם בצבא".
גם אחרי סיום לימודי המשחק היא נאלצה להמתין כשנה עד שהוזמנה לאיזשהו אודישן. "זה מאוד תיסכל אותי, כמעט חשבתי לוותר", היא אומרת. "חשבתי שאולי עשיתי טעות ושיורם לוינשטיין טעה לחשוב שאני שחקנית טובה. יש גם המון שחקנים מאוד מוכשרים שאתה לא יודע מי הם, וחשבתי שאני אהיה בנישה הזאת. כבר התרגלתי למחשבה הזאת".
שיערת ש"אפס ביחסי אנוש" יזכה לכזאת הצלחה?
"חשבנו שיאהבו אותו, הרגשנו שאנחנו עושות משהו גדול, אבל אני חושבת שרק בפסטיבל טרייבקה, שבו הסרט זכה בפרס הראשון, הבנו במה מדובר. תחשוב שאני הקטנה, שלא מבינה כלום מימיני ומשמאלי, לוחצת יד לרוברט דה נירו וג'ף גולדבלום. אני זוכרת איך יום אחרי שהסרט יצא, אנשים כבר זיהו אותי ברחוב. זה היה סנסציה, טירוף. אני חושבת שהוא באמת עומד במבחן הזמן. הדמות של רמה היא אלטר־אגו שלי. אני מאוד אוהבת סדר, לא רק בבית שלי. בעיקר נמשכתי אליה כי היה לי ברור שהיא לא סתם רעה. הרגשתי שאני צריכה לייצג אותה כמו עורכת דין ולהראות שהיא כן אנושית.
"אני חושבת שהיה לנו סיכוי באוסקר של אותה שנה, אם היינו זוכים בפרס אופיר. הסרט התקבל בארצות־הברית בצורה מטורפת. פעם הכרתי תייר בתל־אביב, והוא אמר לי, 'אני מכיר אותך'. אמרתי, 'אין מצב שאתה מכיר אותי, אתה מסיאטל ואני מתל־אביב'. אפילו לא עלה בדעתי להגיד לו שאני שחקנית. בסוף התברר שהוא ראה את 'אפס ביחסי אנוש'".
ב"של מי החיים האלה", דרמה קומית שכתב בריאן קלארק ומביים אלון אופיר, ובמרכזה אישה שמתעוררת בבית חולים ומגלה לתדהמתה שהיא משותקת מהצוואר ומטה ונלחמת על זכותה למות, קליין היא האחות הראשית. אסי לוי מגלמת את החולה, כשלצידן משחקים גם דור הררי, דניאלה דלין, ירדן תוסייה כהן, לירית בלבן, פנינה דבורין, שון מונגוזה ושלום שמואלוב. "נכון, זה התפקיד הראשון שלי בתיאטרון רפרטוארי, אבל זה לא מרגיש לי כאילו לא עשיתי תיאטרון עד עכשיו", אומרת קליין. "מבחינתי, לעלות על במה, זה לעלות על במה, לא משנה מה הכותרת של זה. אני מקווה שיפלו בחלקי עכשיו עוד תפקידים טובים כאלה".
חשבת מה היה קורה אם היית משותקת מהצוואר ומטה? היית נלחמת על הזכות למות בכבוד?
"למרות שאני בן אדם אופטימי מאוד, אם הייתי מאבדת כל תחושה והדבר היחיד שהיה נשאר לי הוא השכל שלי, ייתכן שאולי הייתי בוחרת, כמו הגיבורה במחזה, למות. הסיבה שאולי לא הייתי עושה את זה הוא הפחד שאסבול לפני הסוף".
כבר שנה שהיא מאוהבת מעל הראש. קוראים לו גיא גבל, והוא בוגר טרי של בית הספר למשחק בית צבי, צעיר ממנה בכארבע שנים. "נפגשנו כשאני שיחקתי היפופוטם והוא פינגווין בההצגה 'מדגסקר' שהועלתה בחנוכה", היא מספרת. "היה בינינו פלרטוט סמוי שלושה חודשים, וכשהפקה ירדה מימשנו את הפלרטוט. הוא היה כל כך ביישן שזה נורא הצחיק אותי. הייתי מציקה לו, ועוקצת אותו, 'למה אתה לא מתקשר אליי?'. הוא שיתף איתי פעולה, אבל במאני טיים לא עשה כלום. היום אני יודעת שהוא מאוד רצה, אבל לא ידע איך לגשת אליי, עד שהבין שאם לא יעשה משהו, הוא לא יראה אותי יותר. במסיבה אצל מפיק ההצגה הוא סיפר לי בדרכו המקסימה על מישהי שמאוד מוצאת חן בעיניו, ושהוא לא כל כך יודע איך להתחיל איתה כי הוא שחקן צעיר והיא שחקנית מצליחה. אמרתי לו, 'אתה פשוט פחדן'. אחר כך, במעלית, הוא פשוט נישק אותי, ומאז אנחנו ביחד ואני מאושרת עד הגג".
אז בקרוב החתונה?
"לא לחוץ לי חתונה, לחוץ לי יותר ילדים. וגם זה עוד לא ממש לחוץ. אני בטוחה שזה יבער לי בקרוב. גיא הוא בן זוג כזה מדהים, ואם אצטרך לחזור לעבודה אחרי הלידה, אני אוכל בקלות להפקיד בידיו את התינוק או התינוקת".
