"אילו הושיבו בבית סוהר בגלל מחשבות
הייתי מקבל מאסר עולם לפחות.
הרי כל יום אני רוצח שמונה בני אדם
וגם מתעלל בהם לפני מותם.
כל יום אני פורץ לפחות שני בנקים
בסיוע ארטילריה ושני גדודי טנקים.
מועל בכספים, גונב בכל צורה אחרת,
ואונס בפראות כל קטינה שעוברת
כן, לו היו נותנים בית סוהר בגלל מחשבות
הייתי יושב שם בתור אורח כבוד"
("קרימינל בפוטנציה" / דודו טופז, מתוך ספר השירים "סטגדם", הוצאת טרקלין, 1980)
בפתיח המקורי לשיר הנ"ל, מספר טופז על הופעה בהתנדבות בפני אסירים ברמלה. "סקרתי את פניהם של האנשים שישבו מולי בקהל", הוא כותב שם. "קינאתי בהם - לכל אחד מהם היה די ברור מה הוא הולך לעשות בשלוש, חמש או אפילו עשר השנים הקרובות. לי - בכלל לא".
- בואו נמקם את עצמנו רגע על ציר הזמן של הפרשה: פברואר 2009. כשלושה חודשים אחרי שאבי ניר הותקף באכזריות במהלך טיול עם הכלב. כחודש אחרי שבועז בן ציון חטף שלושה אגרופים מתחת לביתו. ותשעה חודשים אחרי ששירה מרגלית נכנסה לתפקידה כמשנה למנכ"ל רשת. זה אמצע יום עבודה. במשרדי הזכיינית מחכה לה דודו טופז. הוא פוסע במשרד הלוך ושוב, הלוך ושוב. אין רגע של מנוחה. "תראי את השעון", הוא מנופף בידו, "40 אלף שקל". טופז, איך לא, רצה תוכנית. היה לו איזה רעיון לא לגמרי מגובש - פריים טיים כמובן. סוג של טוק-שואו. "רק אני יכול לעשות את זה", הבטיח. מרגלית הרגישה שמשהו שם לא לגמרי דופק כמו שעון ב-40 אלף שקל. "הייתי עניינית, קורקטית, נחמדה", היא מספרת, "נפרדנו יפה". 📷 תוכנית לא יצאה מזה: מרגלית אולי הייתה חדשה בתפקיד, אבל היא הבינה מיד שאין לה מה לחפש פה. בכל זאת, אנחנו מדברים על דודו של אחרי הנפילה, אחרי השערוריות בקשת וההתרסקות ב-10. אבל הקשר שלה לטופז לא הסתיים שם: לדבריה, העיתונאי חנוך דאום הצליח בכל זאת לשכנע אותה להוציא לדרך הפקת סרט תיעודי עליו. "לא רציתי, חשבתי שהוא משוגע", היא אומרת, "אבל אמרתי לעצמי - אולי הוא מטורלל, אבל בכל זאת דמות שהשפיעה על הטלוויזיה הישראלית". לפרויקט שודך הבמאי אילן שושן, שהחל לתעד את טופז. "אפילו לא חשבתי שזה ישודר בתקופתי", מודה מרגלית, "אבל אישרתי להם להתחיל לצלם. שיהיה לארכיון של רשת. גם ככה היינו מחויבים להפקות דוקומנטריות במסגרת הזיכיון, ולפחות זה משהו שיביא רייטינג, לא דוקו משעמם". 📷 את טופז היא לא פגשה מאז - עד מותו למעשה. בניגוד לאבי ניר ולבועז בן ציון, היא לא הגיעה לבית המשפט. ואיכשהו, הפגישה הזו הספיקה לה. שלושה חודשים אחר כך, כששכבה בבית החולים ותוחקרה על ידי השוטרים, היא מיד אמרה: "אני חושבת שזה דודו טופז". 📷 מרגלית לא זוכרת עד היום שום דבר בולט מאותה פגישה, שעשוי להסביר את העובדה ששלושה חודשים מאוחר יותר הוא ישלח אליה בריונים. "ניסיתי לחשוב - מתי התקבלה אצלו ההחלטה הזאת", היא אומרת. "זה הפתיע אותי שהוא בחר בי. לא הסתדר לי שהוא יזמין תקיפה של אישה. היה בו משהו שמרני, שוביניסטי. הייתי מצפה שתהיה לו גישה כזו ש'לאישה לא מרביצים'". 📷 אך מתברר שמבחינת טופז, לא רק שאפשר ועוד איך להרביץ לאישה - על פי כתב האישום הוא ביקש מה"מתווך", אופיר סספורטס, שהתוקפים ישפכו עליה חומצה. הבקשה הזו נדחתה: הם הסתפקו בכמה אגרופים לפנים. אבל לשם נגיע בהמשך. במהלך שלושת החודשים שבין הפגישה ההיא במשרדי רשת לתקיפה, מרגלית קיבלה מפעם לפעם עדכונים על הפקת הסרט התיעודי. כשדאום ביקש לקבוע לה עוד פגישה עם טופז, היא סירבה. "אין לי מה להיפגש איתו", השיבה, " לא רוצה שינדנד לי אחר כך". באחת השיחות, היא זוכרת, הוא זרק איזו אמירה על זה ש"אולי עוד נגלה שהוא זה שאחראי לתקיפה של אבי ניר". מרגלית דרשה לדעת אם טופז אמר או רמז לו על משהו כזה. דאום הכחיש. "אם זה קורה, תביא לי את ההקלטה", הוסיפה. 📷 היא המשיכה לקבל הודעות מטופז. הצעות לתוכניות, בקשות להיפגש. היא הקפידה לענות לו בנימוס. כך היה גם עם ספר הילדים שהוציא באפריל. היא ציינה שלא תוכל להגיע להשקה אבל הבטיחה שתרכוש את הספר לבתה הקטנה. הקפידה לשמור על יחסים קורקטיים, על אף שהבינה ש"זמנו עבר" ושזיהתה כי הוא "נמצא במקום רע". יום שלישי, 19 במאי 2009. העיתונאי דן מרגלית, אביה של שירה, פוגש את דודו טופז באירוע. "למה אתה לא מזמין אותי ל'מועצת החכמים' (התוכנית שאותה הנחה מרגלית באותה תקופה - ר"ב)", שואל טופז את מרגלית בידידות, בזמן שהתקיפה של בתו כבר על האש. מוקדם יותר באותו יום, המטפלת של הבת הקטנה של מרגלית מגיעה ומספרת על "רכב שלא נראה לה" שמסתובב באזור, עם שני חבר'ה בפנים. מרגלית לא מתרגשת. בהמשך היא יוצאת עם הבת, סיבוב קצר עם הבימבה סמוך לבית שבשכונת צהלה. היא מזהה את הרכב המדובר כשהוא חולף על פניה. הם מחליפים מבטים. "זה אלה", היא אומרת לעצמה, אבל חושבת שהטיפוסים המפוקפקים האלה הם אולי גנבים. בטח לא בריונים שנשלחו לטפל בה. בדיעבד הבינה שרק מפני שבתה הייתה לידה היא ניצלה מתקיפה באותו יום. 📷 למחרת היה לה פחות מזל. היא חזרה מהעבודה בשעות הערב. בנה בן ה-6 היה אצל חבר. היא אספה אותו ויחד הם המשיכו הביתה. כשיצאו מהרכב הוא מיהר פנימה, חוצה בריצה את שביל הכניסה אל הבית. היא הייתה שקועה בטלפון הנייד וצעדה פנימה לאט. היא בדיוק חצתה את השער לחצר כששמעה מישהו פונה אליה מאחור. "סליחה?" - היא הסתובבה. דמות גדולה ניצבת מולה. בנה כבר במדרגות שליד דלת הבית. אגרוף ראשון בפנים. "מה, מה קרה?" היא שואלת, המומה. עוד אגרוף. ועוד אחד. בשלב הזה היא מאבדת את ההכרה. הבן רואה הכול. רץ מסביב לבית, אל החצר האחורית. "מרביצים לאמא!" הוא צועק. 📷 התוקף מחטט בתיק של מרגלית, ששוכבת עדיין מעולפת בשביל הכניסה. בעלה, איש הפרסום אילן שילוח, בדיוק מגיע הביתה. הוא מנסה לחסום את הכניסה, למנוע ממנו לברוח. הוא חוטף מתז של גז פלפל לפנים - והתוקף משאיר אותם שם בשביל הכניסה ובורח רגלית. בתו של שילוח, אז בת 20, יצאה מהבית ועזרה לה להגיע אל תוך הבית. התחנה הבאה הייתה בית החולים איכילוב. 📷 "היה לי ברור שזה לא שוד", היא מספרת, "באו להרביץ לי". שילוח התקשר למפיק חיים סלוצקי. אם אתם זקוקים לרענון של הפרק הראשון - נזכיר רק שסלוצקי בעצמו כבר היה מעורב בחקירת התקיפה של אבי ניר, ואף נחקר בעצמו. הוא זה שהפנה אותם לקובי גטניו, מי שהופקד על התיק. "האינסטינקט שלי היה שזה מקצועי, וברגע שהבנתי את זה - רק שם אחד עלה לי לראש", היא משחזרת. היא חזרה הביתה עוד באותו לילה, אחרי שעברה את כל הבדיקות הנדרשות, עם פנים חבולות וצלקות נפשיות. יום שישי בבוקר. היא מקבלת הודעת סמס מאבי ניר. שואל אם הוא יכול לבוא לבקר. ההיכרות ביניהם עד אז הייתה מקצועית נטו. הוא עבד בצד אחד של ערוץ 2, היא עבדה בצד השני. הוא הגיע עם עוגה, הם דיברו קצת. בשלב מסוים היא החליטה לחשוף את החשדות שלה. "אתה יודע", אמרה לו, "אני חושבת שאולי דודו טופז עומד מאחורי זה". ניר שמר על "פוקר פייס מושלם", לדבריה. לא הזיז שריר, לא חייך, לא ענה. לא אמר שום דבר על כך שחודש וחצי לפני כן הוא העלה את האפשרות בפני החוקרים. כשיצא מהבית, בנה של מרגלית - זה שהיה עד לתקיפה האכזרית - שאל אותה מי זה שביקר. היא סיפרה לו. "מישהו עוקב אחריו", הוא אמר. מרגלית הרגיעה אותו, והניחה שמדובר בחרדות שהתעוררו בעקבות הטראומה שעבר יומיים קודם לכן. חלף זמן רב עד שהבינה שמדובר היה בשומר הראש הצמוד שליווה את מנכ"ל קשת בחודשים שאחרי התקיפה. חולפים עוד יום-יומיים, ומרגלית מקבלת הודעת סמס נוספת. "החלמה מהירה, דודו טופז". הלב שלה דופק. היא מתקשרת לגטניו. הוא לא מופתע. לא מוטרד. משיב ברוגע: "תכתבי לו - 'תודה רבה'".
