ביקורת הצגה - "קן הקוקיה": לא מספיק משוגעת
עוז זהבי אומנם העניק ביצוע מכובד לתפקיד המטופל מק'מרפי, אבל פרט לכך, המחלקת הפסיכיאטרית בהפקה של הקאמרי לסרט זוכה האוסקר הייתה שפויה מדי, ולא מספיק משוחררת על הבמה
התיאטרון הישראלי מאוהב במחזה המבוסס על ספרו של קן קיזי, "קן הקוקיה". זו ההפקה הישראלית השישית במספר של מה שהפך למחזה ולסרט מיתולוגי זוכה אוסקר, יצא כנגד הממסד הדכאני ברוח ימי החירות והאינדבידואליזם של הסיקסטיז בארה"ב, והמחיש דרך הצצה למחלקה הפסיכיאטרית את רעיונותיו של הפילוסוף מישל פוקו על מוסדות לחולי רוח כמנגנון שליטה כוחני בידי התרבות. קיזי בעצמו, אגב, התנסה בעבודה במחלקה פסיכיאטרית ובסמי הזייה, והיה לאחד ממנהיגי דור ההיפים.
בסוף כהונתו כמנהל אמנותי, אחרי אופרות ומחזות קלאסיים מרהיבים, הבמאי עמרי ניצן בוחר דווקא ב"קן הקוקיה" לסיכום מורשתו. אך בניגוד להפקות האחרות, כאן הדרמה הקטנה של המאושפזים הפסיכוטיים צריכה להיות במרכז. למרבה הצער, חוסר דיוק במינון הרגשי וטכניות במשחק, מסנדלים את הרוח החופשית המבקשת להשתחרר בפרץ מהבמה.
סצנת סוף מערכה א' ותמונת השיא של המסיבה הפרועה במחלקה מוכיחה כי יש גם דופק חיים על הבמה הזאת, הוא רק כלוא בסד המצוינות האסתטית של ניצן. התפאורה והתלבושות נפלאות (אדם קלר) אך הכוריאוגרפיה של המיזנסצנות מדויקת מדי, מהונדסת מדי, כך שאפילו לכניסה הראשונה של עוז זהבי לבמה בתפקיד המאושפז החדש רנדל מק'מרפי, אין הדף מחשמל באזור הקהל, אולי רק גיצים קטנים.
דמותו של המטופל הרדינג, שבה מתחולל מאבק איתנים בין הרצון להנהיג ובין אי יכולת להחליט, חולשה ועוצמה - בדיוק המשבר שעובר על כל גבר מודרני - עוצבה על ידי אוהד שחר עם ברק של משוגע - כל הכבוד. יואב לוי בתפקיד קטן של שומר הלילה נותן את עצמו על הבמה. זה הוא, יואב, שנקלע לעבודה מזויינת כזאת, עם משמרות מאיימות בקרב המשוגעים בלילות, אבל מנסה לעשות מזה את המיטב - וכל זה בתפקיד קטן בסצנה אחת. מוטי כץ הוא ליהוק נפלא וחם למטופל צ'זוויק.
אולה שור סלקטר מצליחה לעבור כביץ' אמיתית בתפקיד האחות ראטצ'ד, אבל היא לעולם לא מזדעזעת, אפילו כשמק'מרפי חונק אותה נדמה שהיא עדיין דואגת ששמלתה מעומלנת וישרה. איזו עווית של עצבים ברגע לא צפוי (לא בתזמון מובן מאליו - כמו בתבוסה מול הד"ר, שם דווקא יש לצפות שתשמור על הפאסון), אולי צחקוק מתפרץ ולא רצוני מהשטויות של צ'זוויק, היו עושים את העבודה.
עוז זהבי בהחלט מעניק ביצוע מכובד למקמרפי, לצד הביצועים הזכורים הקודמים (כמו זה של רמי הויברגר בהבימה משנת 99' בבימויו ותרגומו של אילן רונן), ועושה זאת בדרכו - כבחור מופרע וחברותי, מעין ערס שובה ושובר לב. הבעיה היא שלא הוגן להשית על זהבי את כל המעמסה כמחולל האנרגיה, צריך לתת לו קונטרה אנרגטית. זה אמור להיות התפקיד של המטופל רקלי (אורי רביץ), מעין זאב פצוע שאמור לתת לו פייט הגון אך נמנע מכך.
עוד תפקידים קטנים עם עתיד גדול: פלין האחות (נעמה שטרית), בילי הקטן (שלומי אברהם), עזרא דגן המתוק כמרטיני וקנדי הלוהטת (רות אסרסאי).
אולי היה זה המושב הקרוב לבמה שאיפשר להבחין בלחלוחית בעיניים של הצ'יף (ערן שראל) אחרי שנפתח בפני מק'מרפי, והוכיח שגם לחולה קטטוני יש נשמה. בטח קלטו את זה עד השורה האחרונה.
בסיכומו של דבר, טוב היה אילו היו משחררים מעט המשחק המהודק והמעונב. בכל זאת, מדובר במחלקה לבריאות הנפש. הדבר היה מועיל להשגת המטרה של המחזה: ליצור הזדהות של הצופה עם הסבל שהממסד הקשוח גורם לאדם חסר האונים, ולעוולות שהוא מחולל.
