המהפך ב-1977, ביקור סאדאת בכנסת, נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ותשובתו המשעשעת של מנחם בגין שהביאה לו את הניצחון בבחירות ב-1981 –
בארכיון מתועדים באופן בלעדי אירועים היסטוריים שצולמו ושודרו בערוץ היחיד שפעל פה במשך 25 שנה, מיום הקמתו בשנת 1968 (השידור הראשון היה מצעד צה"ל), ועד הקמת ערוץ 2 ב-1993.
מי ששמרה על האוצרות האלה היא בילי סגל-גזליוס (60), מנהלת הארכיון זה 23 שנה (שהתחילה לעבוד ברשות השידור לפני 32 שנה). הערב, בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה שיתקיים באור יהודה וישודר בכאן, היא תקבל פרס על מפעל חיים. הפרס ניתן לה בזכות מאבקה העיקש לשימור הארכיון, שהוכרז בשנת 2011 כאתר מורשת לאומית. "זהו פסיפס של החברה הישראלית מאז שהוקמה הטלוויזיה הישראלית, שאין לו תחליף", היא אומרת.
בנימוקים לפרס נכתב שסגל-גזליוס היא שומרת סף שפעלה ופועלת לטובת הציבור בפרויקט לאומי מהמעלה הראשונה: שימור והנגשת הארכיון הגדול והחשוב ביותר בישראל, כדי שיישמרו החומרים הנדירים גם לדורות הבאים. עובדים רבים ברשות השידור, אלה שהיו ואלו שעודם, בירכו על מתן הפרס.
הופתעת מהזכייה?
"בעיקר התרגשתי. הארכיון הוא באמת מפעל חיי, אז לקבל פרס מפעל חיים על שימורו זה מאוד משמח. אני מתכננת מסיבת ריקודים גדולה לכבוד יום הולדתי ה-60 ועל הדרך נחגוג גם את קבלת הפרס, כי זה לא מובן מאליו".
איך נודע לך על הפרס?
"יו"ר האקדמיה, מוש דנון, התקשר אליי. הייתי נורא עסוקה ולא עניתי, חשבתי שהוא צריך חומרים לאיזו הפקה, ובדיוק עברנו מרוממה לתלפיות ועוד לא פרקנו, כך שממילא לא יכולתי לעזור לו. דבר רדף דבר ועברו יומיים שבהם לא הספקתי לחזור אליו, אז הוא צלצל שוב, וכל כך התנצלתי, שלא נתתי לו לדבר. בסוף הוא הצליח לבשר לי את הבשורה ולא היה גבול לשמחתי".
זה לא הפרס הראשון שהיא מקבלת: לפני ארבעה חודשים כבר זכתה בפרס הוקרה מיוחד על שימור הארכיון במסגרת טקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לשנת 2018.
ותודה לצרויה שלו
סגל-גזליוס נולדה בקיבוץ קריית ענבים וגדלה במושב שואבה שליד ירושלים, בת בכורה במשפחה של ארבעה ילדים. אחותה הצעירה תמר נפטרה לפני עשר שנים מסרטן, בגיל 34, אירוע שהיא מתקשה להתאושש ממנו עד היום. "היא הייתה כמו פרח שנבל, אבל לא היה לי זמן לבכות כי הייתי צריכה לתפקד. אני מטפלת בהורים מבוגרים ונוסעת אליהם למושב כמעט כל יום אחרי העבודה בירושלים", היא אומרת.
בצבא שירתה כמש"קית ת"ש בשריון. אחרי שחרורה החלה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל החלה לעבוד כמאבטחת ברשות השידור, משרה שסידרה לה חברתה הטובה מהצבא, הסופרת צרויה שלו. עד מהרה עברה מעמדת השמירה לארכיון, לאחר שהתפנתה שם משרה קבועה ביחידת המכירות ליוצרים הזרים.
"הקמתי את המחלקה הזאת מאפס, בהמשך התחלתי לנהל אותה ואחרי עשר שנים כבר קיבלתי את ניהול הארכיון", היא מספרת. "די דחפתי את עצמי לזה, אני מודה, נדבקתי בחיידק ובקסם של הממלכה הזאת. התחלתי ליצור קשרים עם מנהלי ארכיון בחו"ל, נסעתי על חשבוני לכנסים בינלאומיים ויש לי חברויות אישיות עם אנשי ארכיון מכל העולם. את רוב חיי ביליתי בארכיון, לא עניין אותי שום דבר אחר".
בגיל 33 חלתה בסרטן ובעקבות טיפול מציל חיים נשללה ממנה האפשרות ללדת ילדים. היא הייתה אז בזוגיות, אבל הידיעה שלא תוכל ללדת טרפה את הקלפים והקשר הגיע לסופו.
בגיל 37 הכירה את בעלה, העיתונאי השוודי מאטס גזליוס (כיום בן 68), שהיה גרוש ואב לבן. "הוא בא לארכיון במסגרת תחקיר לסרט לטלוויזיה השבדית", היא משחזרת. "הוא קלט אותי וכנראה נדלק. בכל אופן הוא שאל את אחת מעובדות הארכיון אם אני נשואה. היא אמרה לו שלא, והוא פשוט ניגש והתחיל איתי. מובן שלא נעניתי".
למה כמובן?
"הוא גר בחו"ל, מה יש לי לעשות איתו? הוא פשוט נדנד כמה ימים בכל מיני תירוצים, בכל פעם כאילו שכח משהו אחר והיה צריך לבוא לקחת, ואני חשבתי בלב 'איזה נודניק', אבל ראיתי שהוא נחוש אז הסכמתי לצאת איתו לארוחת ערב. אנד דה רסט איז היסטורי".
איך החלטתם איפה לגור?
"טוב, היה ברור שאני לא עוזבת את הארכיון. בהתחלה היינו על הקו, ואז הוא בחר לעזוב שם הכל ולבוא לגור פה. עד לפני שנה הוא היה כתב פרילנס לכל מיני גופי תקשורת שבדיים בישראל וסיקר מטעמם את כל המלחמות במזרח התיכון, בין היתר באיראן ובעיראק. עד שאת מתחתנת עם גבר שלא צריך לעשות מילואים, הוא יוצא לך למלחמות בשדות זרים".
הוא ידע מההתחלה שאת לא יכולה ללדת?
"כן, ברור. הוא היה כל כך מאוהב ששום דבר לא שינה לו. אני הייתי בכזו טראומה רפואית, שלא יכולתי לחשוב להיכנס שוב להליך רפואי כלשהו, ולא יכולתי לחשוב על זה שמישהו ייגע בי. חשבתי שנאמץ ילד, אבל היה לנו את הילד שלו, שבתקופות מסוימות בא לגור אצלנו. הוא נסע המון במסגרת העבודה שלו ואני הייתי שקועה כולי בעבודה, כך שבאמת לא הרגשתי צורך.
"רציתי ילד, אבל זה לא בער בי. כנראה הכמיהה לא הייתה כל כך גדולה. האמת שכאחות בכורה גידלתי את שני האחים הקטנים שלי, כך שהעניין הזה לגמרי בא על סיפוקו. כשמשהו בוער בי אני נלחמת ומזיזה הרים, למשל בכל מה שקשור לארכיון, אבל על ילד יכולתי לוותר".
אלף שקל לדקה
ארכיון רשות השידור הוא גן עדן לחובבי היסטוריה. אנשי אקדמיה ויוצרים דוקומנטריים עולים אליו לרגל כדי למצוא בו פנינים, ובעבר נאלצו להיפרד מסכומי עתק שהגיעו לאלפי שקלים לדקת שידור. בעקבות מחאת היוצרים הוחלט לפני חמש שנים להפחית את העלויות, והיום התעריף עומד על אלף שקל לקניית דקת שידור.
למרות התמחור הנדיב, סגל-גזליוס אומרת שההכנסות של הארכיון מכסות אחוז קטן מעלויות השימור והדיגיטציה. "טכנולוגיית השימור של טובי המומחים מחו"ל פשוט נורא יקרה", היא מסבירה. "הלכנו על הטופ של הטופ כדי להבטיח עבודה מקצועית, כי אם נעשית טעות אי־אפשר לחזור אחורה, וזו אחריות אדירה. כבר היום הרבה מאוד חומרים בכלל לא נגישים כי הם לא באיכות שמאפשרת שימוש".
בסכומים שאתם גובים לא יכולתם לממן את הדיגיטציה?
"ההכנסות מהמכירות נעות סביב 800 אלף שקל לשנה, וגם קודם, כשהמחירים היו גבוהים יותר והגענו למיליון וחצי שקל לשנה, זה לא כיסה את העלויות השוטפות, ובוודאי שלא פרויקט בסדר גודל כזה".
בשנת 2014 נדרש לסוגיית שימור הארכיון גם מבקר המדינה, ובדו"ח נוקב כתב: "החומרים השמורים בארכיונים של הרשות נתונים בסכנת כליה בשל היעדר התנאים הנדרשים לאחסון נאות, בשל עייפות החומר של הפורמטים השונים, ובשל שחיקה של הסרטים מהשימוש התכוף בהם. בנוסף, ארכיוני הרשות אינם עומדים בדרישות הבטיחות למניעת שרפות, ואין בהם מערכות לגילוי אש ואף לא מערכות לכיבוי אש".
דו"ח המבקר, בצירוף הדיונים שהחלו אז על סגירת רשות השידור, הוציאו את סגל-גזליוס למאבק חסר פשרות. המלחמה על הארכיון נערכה בשני מישורים: הראשון, העברת אחריות מסודרת על הארכיון לתאגיד השידור עם סגירת רשות השידור, והשני, העברת החומרים, שמתפרשים על פני 30 אלף שעות שידור, לפלטפורמה דיגיטלית לצורך שימורם. לאחר יותר משלוש שנים הוכתר מאבקה בהצלחה כפולה: הארכיון נכנס כסעיף בחוק השידור הציבורי החדש, שנחקק בספטמבר 2015, שאותו ניסחה בעצמה, ופרויקט הדיגיטציה קיבל תקציב ממשלתי של 192 מיליון שקל.
"התחלתי להילחם על הצלת הארכיון שהלך ונשחק עוד הרבה לפני שמישהו חלם לסגור את רשות השידור", היא מספרת. "היה צורך בהול להעלות את החומרים לדיגיטל, וזה לא קרה. ידעתי שהישועה תבוא מהכנסת, אבל כעובדת רשות השידור אני לא יכולה ללכת לשם, זה סוג של עקיפת סמכות, אז בהתחלה הפעלתי את היוצרים, הסברתי להם את הסכנות, והם הבינו שעוד מעט לא יהיו להם חומרים לסרטים ויצאו למאבק".
מתי קלטת שאין מנוס אלא ללכלך את הידיים בעצמך?
"כשהבנתי שהארכיון לא מופיע בחוק השידור הציבורי החדש. חששתי שהוא ייפול בין הכיסאות והחלטתי לצאת למאבק בכנסת. דרשתי שיופיע בחוק סעיף ספציפי שיתייחס לארכיוני הרדיו והטלוויזיה. פניתי לוועד, שנלחם על העובדים, ואמרתי שאני חייבת להיות שם כדי להציל את הארכיון. היו כאלה שהרימו גבה, לא הבינו מאיפה באתי ועל מה אני מדברת, כשמאות רבות של אנשים הולכים לאבד את פרנסתם".
מה עשית?
"התחלתי להגיע לדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת, בשלב מסוים אפילו הבאתי את כל ועדת הכלכלה לארכיון כדי לראות במה מדובר. ישבתי שם ימים שלמים, לא נעים לי להגיד אבל לפעמים לא העזתי לצאת לעשות פיפי במשך שעות, פחדתי שבדיוק ידברו על הארכיון. נלחמתי על זכות הדיבור ולא תמיד ישבתי בשקט. למשל, כשהמדינה החליטה להקצות עשרות מיליוני שקלים לשיקום קברי צדיקים אמרתי שלא יכול להיות שיש כסף לשיפוץ קברים ואין כסף לשימור הארכיון הלאומי. אני לא מזלזלת, חלילה, גם אני משתטחת על קברי צדיקים וגם זה סוג של שימור מורשת, אבל אם אין – אז אין לכולם. או כשאמרו לי שאי אפשר לתת כסף לרשות השידור כי זה גוף שכבר לא קיים, אמרתי: 'אז תיתנו את הכסף לתאגיד'".
איך קיבלו את זה ברשות השידור?
"בעיני הרבה אנשים ברשות נחשבתי לבוגדת בגלל זה - רבים עוד חשבו שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה. פעלתי באופן קר, המטרה קידשה את האמצעים והמטרה הייתה להציל את הארכיון למען הדורות הבאים, כי זו ההיסטוריה שלנו. אני מבינה את הקושי הרגשי, כולם עברו תקופה קשה ולא ידעו אם תהיה להם עבודה אחרי הסגירה".
את לא היית בחרדה?
"זה לא שלא הייתי בחרדה, אבל כשיש לך אחריות על משהו גדול, כמו ארכיון רשות השידור, את לא יכולה לחשוב על עצמך. ברור שדאגתי, את בונה את עצמך עשרות שנים בתפקיד ספציפי שאין לו אח ורע, ובגיל שבו קשה לעשות הסבה מקצועית זורקים אותך? זה לא נעים, אבל שמתי את זה בצד, כי הגענו למצב של סכנת כליה. ידעתי שאני צריכה לדאוג להעביר את הארכיון לידיים טובות, צריך שיהיו לו אבא ואמא, ואסור שהוא ייפול בין הכיסאות. באחת הישיבות של ועדת הכלכלה היו מי שממש ביקשו ממני לא לדבר, למרות שהוזמנתי במיוחד. אמרו לי: 'יש לך מנהלים שידברו בשבילך'".
לגבר זה כנראה לא היה קורה.
"לגמרי ניסו להקטין אותי, אבל אני לא ילדה קטנה ומה שהיה חשוב לי כאן זה הארכיון. אני מפחדת רק מאלוהים, וזה לא שאני מזלזלת בסמכות, חלילה, אבל זו נראתה לי הוראה לא הגיונית, אז פשוט התעלמתי. סימסתי לחברי הכנסת שהיו שם אילו שאלות לשאול אותי, ואני כמובן עניתי. הפכתי לפוליטיקאית, את לא יכולה להיות נחמדה וביישנית במצב כזה. יש פה אוצר לאומי שצריך להציל".
יש דברים שאיבדנו לנצח, שאת מצטערת עליהם?
"כשנסיים את הדיגיטציה אוכל לענות על השאלה הזאת, אבל כבר עכשיו אני יכולה להגיד שלצערי כל מהדורות החדשות בשנות ה-70 הושמדו, כי רצו לחסוך ומחזרו את הקלטות שוב ושוב. לא הבינו שיש לזה ערך היסטורי".
כולל המהדורות של מלחמת יום הכיפורים?
"וזה הדבר הכי כואב. זו היסטוריה לא מתועדת. כל שידורי האולפן נמחקו, למזלנו נשארו כל כתבות הפילם שצולמו בחוץ".
מה היית מצילה מהארכיון הבוער?
"וואו, זה כמו לשאול איזה ילד תצילי מבית בוער. את הסדרות 'עמוד האש' ו'תקומה' הייתי מצילה, אבל הן יצאו במארז אז אפשר להשאיר. את 'ניקוי ראש' מובן שהייתי מצילה דבר ראשון, ואחר כך את כל הנאומים של גולדה מאיר ממלחמת יום הכיפורים, ואת סדרת הדרמה 'מי ורדים מפורט סעיד', שאני נורא אוהבת ואין איפה להשיג אותה. וגם את 'מישל עזרא ספרא ובניו', שבדיוק דאגתי עכשיו לשימורה. כשארזנו את הארכיון גילינו 20 אלף אייטמים שלא היו רשומים, בהם ריאיון עם חנה רובינא משנות ה-70, שהוא אוצר נדיר".
