הבקרים היו הכי קשים. לצאת מהמיטה, להסתכל במראה, להבין שאין קשר בין הילדה שופעת השיער לילד שהסתתר בפנים. ללבוש את השמלה, לצאת לבית הספר ולשבת בעזרת הנשים ליד החברות שלא ידעו. לשמוע את הבנים מעבר למחיצה מברכים "שלא עשני אישה" ולהצטרף אליהם בלב. והיום של נועם קניאל עוד לא התחיל.
"יום-יום להרגיש שאתה ממש סוחב את עצמך החוצה", הוא חוזר לימים הקשים ההם. "מרגע שאתה יוצא מהמיטה מתחילה ההסתרה. מסתיר שאני טרנס, את הדיבור שלי, את חוסר השייכות, את הכאב כשפונים אליי בלשון נקבה. ככל שעבר הזמן הרגשתי שאני לא מסוגל לסחוב את הכאב, הוא נהיה כבד יותר".
כעסת על אלוהים?
"הייתי קם בבוקר ומתפלל להיות כמו כולם, ואז הייתי קם ומתפלל להיות בן, ואחרי זה הייתי מתפלל לא לקום בבוקר כי שום דבר לא עובד. מלמדים אותך שאם אתה מתפלל, ככה מוצאים פתרון. התפללתי ודברים לא השתנו. זה יצר בי אכזבה. מאוד מהר תירגמתי את האכזבה לחוסר אמונה, התנגדות מוחלטת לדת. הייתי מאוד אתאיסט ולכן זה לא הגיע לידי כעס".
דרך ארוכה עבר קניאל (18), תושב אורנית, יישוב על גבול הקו הירוק, עד השינוי הדרמטי בחייו. טרנסג'נדר שבגיל צעיר הבין שנולד כגבר בגוף אישה, אבל נאלץ לשתוק תקופה ארוכה בגלל החשש כי החברה הדתית לא תכיל אותו. היום יושב לידנו בחור נאה עם כיפה על הראש, זיפים קצרים על הפנים וקול נערי, שעומד ללמוד בשנה הקרובה במכינה קדם-צבאית. רואה את עצמו אדם דתי, מאמין אדוק ושומר מצוות.
הסיפור שלו - שנחשף בסדרה הדוקומנטרית "טרנסקידס" (שעלתה ב־yes דוקו, וב-STING TV) - יוצא דופן. בניגוד לחששותיו, הוא מצא אוזן קשובה בחברה הדתית שלא התנכרה לו. אולי זו הקהילה הליברלית שבה הוא חי. אולי העדינות, הכנות והקסם האישי ששבו אותם כשהעז להיחשף בפניהם ולומר אני אחר. ואולי כי שינוי מין מאישה לגבר הוא דימוי פחות מאיים.
"קיים קונפליקט בין הקהילה הדתית לקהילה הלהט"בית", הוא אומר, "אבל אני מאמין שאפשר ליצור חיים הרמוניים. כשמבקשים ממני להשלים מניין, אני מעדיף שלא. כי אני לא רוצה לשים בן אדם דתי במקום לא נעים".
כלומר?
"רב אחד יגיד שאני כשיר להשלים מניין מבחינה הלכתית, ורב אחר יגיד שלא. אני אשמח להיות הבן אדם ה-11 למניין".
הנחת כבר תפילין היום?
"תפילין הוא לא עניין תלוי מגדר, גם נשים יכולות. אולי בעתיד. זה פחות מעסיק אותי, ברגע שארגיש בשל - אכריע".
בספסלים האחוריים בעזרת הנשים בבית הכנסת הבין נועם לראשונה לאיזה ברוֹך הכניס אותו אלוהים. "יש קטע בברכת שחרית שבו הגברים אומרים: 'ברוּך שלא עשני אישה' והנשים קוראות, 'ברוּך שעשני כרצונו'. שאלתי את עצמי אם אגיד את המשפט המצופה ממני, הוא באמת יהפוך אותי לאישה. כי בפנים, בתוכי, לא הרגשתי אישה".
רגע של הכרעה.
"לחשתי את המילים בהתאם למה שנכון לי באותו הרגע. פעם זה, פעם זה. לפעמים ויתרתי ופשוט דיפדפתי הלאה בסידור. יום אחד הגעתי לבית הספר עם תספורת קצרה. החבר הכי טוב שלי הציג אותי ואמר, 'הנה הילד החדש'. בפנים שאלתי את עצמי, רגע זה אמיתי? זה קורה? אני סוף-סוף ילד?"
החברים בבית הספר התחילו לשים לב לשינוי, כשבחר ללבוש את חולצת הבנים הרחבה ולא את ההדוקה המיועדת לבנות. "אמרו שאני לסבית", הוא נזכר. "פתחתי את המחשב וניסיתי להבין. אמרתי לעצמי אני לא לסבית, כי עדיין לא אכפת לי למי אני נמשך. כרגע אני לא מרגיש כמו אישה שנמשכת לאישה כי אני לא אישה. המשכתי לקרוא. עד שמצאתי את ההגדרה, טרנסג'נדר".
העולם לא נפל עליך?
"לא, להפך. סוף-סוף ידעתי מי אני. והייתה בזה הקלה".
ככל שהחקירה נמשכה, נחשף לחיים הכה-מורכבים של הטרנסיות בארץ. "כתבות על אפליה, אובדנות, בריונות, רצח. מקרים שאתה לא רוצה לשייך לעצמך כילד בן 11". הוא נתן צ'אנס אחרון לילדה שבו. "אחותי עשתה לי מייקאובר על ארון הבגדים והפכה אותי להכי נשי שבעולם. אמרתי, עם הבגדים הנורמטיביים, תיעלם התחושה של הזרות. זה החזיק שבועיים בערך. בודדתי את עצמי כי הרגשתי שאני משקר לחברים וגם הפנייה אליי בתור נקבה קשה עבורי".
והיו גם המילים שהאוזניים לא יכלו לשמוע. "קללות הכי רנדומליות של קוקסינל והומוסקסואל. כשאתה בארון ולא יכול להגיב, זה מאוד פוגעני. השיח הזה בחברה הדתית גרם לי להרגיש לא בטוח. הערות פוגעניות על דמויות מהקהילה כמו דנה אינטרנשיונל מאוד פגעו בי. זו גם הייתה שנת בחירות ואנשים בבית היהודי התבטאו נגד להט"בים. אמרתי, אנשים שקרובים אליי מצביעים למפלגה הזו, אז מה זה אומר על השקפת עולמם, איפה אני נכנס לסיפור הזה? אתה כלוא בתוך הגוף שלך, אתה כלוא בחברה שלא מקבלת את המגדר שלך".
ואז בכיתה ז' הוא היה אמור לעבור ללמוד באולפנה, והמחשבה ללמוד בחברת בנות עם חצאיות הבעיתה אותו. ככל שעבר הזמן אותות המצוקה גדלו. "לא ראיתי כל מוצא, הסביבה משדרת מסרים לא מקבלים. אני בן אדם סגור, לא רציתי להעמיד אנשים במצב שלא נוח להם. וכשהבנתי שאין דרך יציאה, התחילו המחשבות האובדניות".
"אני רוצה כבר לעבור בית ספר", כתב בבלוג האנונימי שניהל ושימש לו כמקום מפלט. "אני רוצה מקום שאהיה בו שווה. שיאהבו אותי כמו שאני באמת, מבפנים... המקום הזה הוא המוות. כנראה שאין מקום כזה חוץ מהמוות. יש כאלה שמקווים לחזור לחיים אחרי המוות או לגן עדן או גיהינום. אני רוצה להגיע לשום דבר. רק כלום אחד גדול. כמו שינה אינסופית".
|
התאבדות באמת הייתה אופציה?
"אנשים מתייחסים למוות כאל משהו מאוד כבד ורציני. מבחינתי זה היה פתרון. הדבר היחיד שאני יכול לעשות באופן אקטיבי במצב לא פתיר. לא תפסתי את המוות כקשה, כי גם הַרגשת החיים לא הייתה ממש נוכחת. קשה לקרוא לחוויית הקיום שלי אז חיים. הייתי קם בבוקר וסוחב את עצמי לבית ספר. הולך לישון מאוד מוקדם כי לא היו לי כוחות ואנרגיה. מסתכל במראה, קשה לי עם מה שאני רואה וצריך ליצור על עצמי מין חזות שהיא לא אני. לא עשיתי את זה בהצלחה. לאנשים היה מאוד ברור שאני לא כשאר הבנות. קיוויתי שזה יסתכם בלהיות לסבית".
הוא התייסר מתי הרגע הנכון לספר להורים. חשש שזה יטלטל את עולמם. "בתקופה ההיא שמעתי מהם התבטאויות על הקהילה, לא ברמות קיצוניות, אבל כן ממקום של אי-הבנה ובורות". בינתיים עבר סיטואציות מוזרות, למשל חגיגת בת־המצווה. באולם של בית הכנסת עם כל השכבה. "הייתי מנותק מאוד, לא הרגשתי חלק. מעין ריחוף כזה. הם ידעו שמשהו לא בסדר, אבל לא הצליחו להבין מה. כשהתחלתי לשדר מצוקה, שלחו אותי לפסיכולוגים. אבל הפסקתי את הטיפול".
אחרי התלבטויות ארוכות החליט לכתוב מכתב והשאיר אותו על המחשב הפתוח של הוריו. "הוא היה ישיר ושטחי. 'המגדר שלי לא תואם את המין שנולדתי איתו, ואני רוצה לחיות כבן. כמו שאני. אם אתם צריכים זמן לעכל, תיקחו אותו ותבואו אליי כשאתם מוכנים'".
איך הם הגיבו?
"ציפיתי שאמא שלי תדבר איתי לאחר שבועיים-שלושה. אבל לא. מאוחר יותר הסבירה לי שהיא הדחיקה. מדי פעם אמרה שאני צריך ללבוש שמלה ולהפסיק עם ההצגות האלו. אבל לא התפתח דיון בבית וזה לא הלך לשום מקום".
שנה אחרי, בגיל 14, הוא נשבר והחליט לפתוח מולה הכל. "זו הייתה שיחה טעונה בצל התחושות האובדניות. היא הבינה שזה או לקבל אותי כמו שאני ולהיפרד מהבת שלה שהיא רצתה לשמור עליה, או כלום. בכיתי המון. לאחר השיחה הם קראו באינטרנט ועשו שיעורי בית. אמא שלי אמרה שאהיה ילד חתיך. זו הייתה הפעם הראשונה שהתייחסה אליי כאל בן".
נראה שלאבא שלך היה קשה יותר. הוא מעיד בסדרה שאם היה אפשר לדעת מראש שתיוולד כטרנס הוא היה מעדיף שלא תיוולד. לא נפגעת?
"לאבא שלי הייתה דאגה עמוקה. חוויתי סבל והחשש שאני אמשיך לחוות. להורים מאוד קשה לראות את הילדים שלהם סובלים, והוא גם מודע למצב בישראל: אין היום יותר מדי חוקים שיגנו עליי, בשוק העבודה, בביטחון שלי. היום אבא שלי מקבל אותי בצורה מדהימה".
למרות החששות, ההורים תמכו בו לאורך כל הדרך. נפגשו עם פסיכולוגית מומחית לטרנסים ובנו יחד את המסלול. קודם מול המשפחה. "סבתא מיד אמרה שתתחיל לסרוג לי כיפות. לסבים ולסבתות יש חוכמת חיים המבטלת את הדעות הקדומות", הוא אומר. אחר כך החברים הקרובים ואז גם הממסד החינוכי. "היה מאוד ברור שאני לא ממשיך באולפנה, שם אי־אפשר לעבור את תהליך השינוי, הרי לומדות שם רק בנות.
"פנינו למנהל בית הספר החילוני באורנית וקבענו פגישה. המנהל אמר שהוא לא נופל מהכיסא והכל בסדר. עלו שאלות כמו לאיזה שירותים אלך: לבנים או לבנות. בהתחלה התלמידים בבית הספר החדש לא הבינו מאיפה נפל עליהם הנועם הזה. לא הכירו אותי, הייתי ילד מבודד. בגלל שחבשתי כיפה, חשבו בהתחלה שהגעתי מישיבה. ואז פתאום התחילה לעבור האינפורמציה בין התלמידים בבית ספר החדש לבנות האולפנה".
מה אמרו החברות?
"קיבלתי המון תמיכה מהתלמידות, בנות שלא הייתי איתן בקשר שלחו לי הודעות. גם המורות חיבקו. ראו שהשינוי עושה לי טוב. אבל שמעתי מהחברות גם שהיו מורות שאמרו הערות פחות מקבלות".
עם התספורת הקצרה, והמעבר לג'ינס הנחשק, עדיין היה צריך להתמודד עם הביולוגיה של אלוהים. בגיל 15 לקח "בלוקרים", המונעים ייצור אסטרוגן, מה שמקפיא את ההתפתחות. השלב הבא: הורמונים. "כמו להיכנס לגיל הבלות עם תופעות לוואי של גלי חום וכאבי שרירים. הקול השתנה. לפני ארבע שנים החזות שלי נתפסה כבן, אבל אז כשפתחתי את הפה, אנשים שמעו קול ציף-ציף גבוה. הנמכתי את הקול שלי בכוונה. היום אני יכול לדבר".
בתקופות הקשות שנועם עבר, היחס ההומופובי של הממסד הדתי לקהילה הלהט"בית רק חיזק את תחושת הניכור. מצד אחד שמע את ההתבטאויות הקשות של הרבנים, מצד אחר גם ההתקפה של הקהילה על הממסד הרבני הביכה אותו. "יש קונפליקט, ואני נמצא באמצע ולא יכול להגיב. הקהילה הדתית היא הקהילה שלי, והזהות הלהט"בית שלי מרחיקה אותי ממנה. הדת היא דבר יפה שחשוב לי שתהיה חלק מהחיים ומהערכים שלי. לצערי, כיום הרבה מהמסרים שמעבירה הדת הם של שנאה וחוסר קבלה. הרבה מהדעות נגד טרנסג'נדרים נובעות מחוסר ידע ונכונות להכיר בנו". בסוף באה גם הסולחה עם ההוא מלמעלה. ברגע שהתפייס עם הגוף שלו, נועם התפייס גם עם אלוהים.
בשלוש השנים האחרונות הוא היה בזוגיות עם עופרי, שעבר די במקביל אליו את אותן תחנות. לאחרונה הם נפרדו. "הכרנו בגיל 15. בשום שלב לא הסתרנו את היחסים בינינו. אנשים לא הבינו למה שאצא מהארון ואחיה את חיי כבן, אצא עם מישהו שעשה את אותה הדרך. אני יכול להבין את התמיהה, זה משהו מוזר שלא רגילים לראות בנוף הביתי שלי. אבל למשפחה שלי ולסביבה הקרובה שלי מאוד מובן וברור, כי מבחינתם אני ילד לכל דבר. זה לא אישיו למי אני נמשך, אלא לתת לי להתבגר ולחוות את החוויות הראשונות שלי".
הקבלה הזו מדהימה, די מפתיעה.
"במקרה שלי, אנשים ראו אותי כל החיים כילדה כשבעצם הייתי ילד, אז ההבנה היא שהמגדר לא כזה משמעותי עבורי. אני יכול להתאהב בבן אדם, לא משנה אם זה בן או בת או בן שיהפוך להיות בת. בהיבט הכי נאיבי, אני רוצה אהבה אמיתית עם מישהו שלא תלויה במגדר. בסופו של דבר, אנחנו הנפש שלנו ולא הגוף".
