1#: "חלמתי שהבת הקטנה שלי יוצאת החוצה לשחק. קבוצה של אנשים עוינים מגיעה. גם חיילים מגיעים ופותחים עליהם באש. לאחד החיילים יש רימון יד. אני מנסה להגיד לו שלא יזרוק את הרימון בגלל שילדים משחקים שם, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימון נזרק והתפוצץ, ופגע בקטנה שלי. רצתי צורחת: 'לא! לא! לא!'".
2#: "כשהיו יריות בין פלסטינים וחיילים ישראלים במחסום, כדורים פגעו בבית שלנו. לקחתי את הבת שלי ורצתי לקומה התחתונה. נעשיתי מיואשת כי לא הצלחתי למצוא חדר שבו הרגשתי בטוחה. אחרי האירוע הזה התחלתי לחלום אותו חלום שוב ושוב: אני רצה בין חדרי הבית עם בתי, לקול יריות וטנקים".
שני חלומות, שתי נשים. הראשונה – יהודייה, שחלמה אחרי הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה. השנייה, ערבייה מרמאללה, שחלמה בעקבות חוויותיה מהאינתיפאדה השנייה. איזה מן עסק יש להן זו עם זו – שהרי כל אחת נולדה לתוך מסגרת חיים אחרת, לתמונת מציאות שונה, ובכל זאת – שורש אחד מחבר אותן בעבותות, מבצבץ בחלומות הלילה: החרדה המשתקת פן יאונה רע לילדיהן, והניסיון הבהול להגן עליהם מהעולם שבחוץ.
עוד מתוך סדרת החלומות:
נשים וגברים, עשירים ועניים, זקנים וילדים, מוסלמים ויהודים – כולנו חולמים, אין זכויות יתר בחלום, אין פריווילגיות ואין חוקים, בכל לילה תת-המודע מגיש לנו מנה דשנה מתוך תפריט של דמיונות, ואנחנו בולעים. שבויים בתפיסה שהחלומות שלנו מאוד ייחודיים. ההנחה היא שחלום הוא אישי כל כך, מטמון פרטי, אך תנו דעתכם על האמירה הפרובוקטיבית הבאה: אף אחד מאיתנו אינו הבעלים הבלעדי של החלומות שלו.
ישראל 2015. פוסט מבצע צוק איתן, השבר גדול והקיטוב הפוליטי בין חלקי העם ניכר. חבורת פסיכולוגים קליניים מזהה קושי גדול של ישראלים לתקשר אחד עם השני, ומוציאה לפועל מיזם ייחודי תחת השם האניגמטי "מטריצת חלימה חברתית". בפשטות: קבוצת אנשים מתאגדת, וכל אחד מהמשתתפים משתף את החלומות שלו בקול רם. המטרה: למצוא חוט מחבר בין כולם. "השיח הציבורי והפוליטי היה בלתי אפשרי, השפה הייתה כל כך טעונה שמספיק שאגיד מילה כמו 'שטחים' או 'יהודה ושומרון', כבר השני יסמן אותי ויחשוב עליי דברים. תחושה של משהו מאוד אלים", אומר הפסיכולוג הקליני חנן סבח טייכר, מיוזמי הפרויקט. "הרעיון הוא שכל אדם מחזיק איזו פיסת פאזל, וביחד, אפשר לתת לא רק פירוש אישי לחלומות, אלא גם להבין מה הקונפליקטים, החרדות החברתיות, לצלול לאיזשהו לא-מודע משותף שכולנו מגיבים אליו ביחד".
כך, בסדרת מפגשים חולמניים שהתקיימו לאורך השנים, הפאזל אט אט הורכב, וחשף תמונה מרתקת על מפת החלומות שלנו כחברה: במה שונים חלומות של תל אביבים מאלה של ירושלמים? אלו תכנים עולים בחלומות המבוגרים לעומת אלו של צעירים? האם יהודים וערבים חולמים אחרת? כיצד הממסד נכנס לנו לתוך החלומות? ובכלל, מה קורה לנו כשאנחנו מפסיקים לשמור לעצמנו את החלומות שלנו ומתחילים לדבר אותם?
"אם את מצביעה ביבי ואני מרצ, תיכף נתחיל לריב, אבל החלום לא מאפשר את זה", מסבירה חני בירן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, מחלוצי מטריצות החלימה החברתית בארץ. "כשאנשים מדברים בדיון פוליטי זה מיד נסחב לקצוות של שמאל וימין, אבל כשאנשים מספרים חלום, זה לא משהו להתווכח איתו, אי אפשר לומר 'החלום שלך לא צודק'. ואז מיד נוצרת רכות בחדר, כי החלום של השני, שהוא ממפלגת ימין ואני משמאל, נורא דומה לחלום שלי. זה נותן הזדמנות לאנשים להבין שמי שאתה חושב שמאוד שונה ממך, בעצם די דומה לך. החלום עושה את החיבורים האלה, מתוך הדברים שהלא מודע אמר לנו בשינה. זה נורא מוזר, בהתחלה אנשים נכנסים לחדר וזו נראית כמו סיטואציה קצת מביכה, להתחיל לשתף בחלומות, אבל חלום מוביל לעוד חלום, ואחר כך אנחנו מגלים שבנושא האישי יש מסר חברתי".
בעבר, האבוריג'ינים והאינדיאנים היו יושבים בכל בוקר ומשתפים בחלומותיהם, ועל בסיסם מקבלים החלטות; בפרס העתיקה נהגו בישיבות ממשלה להעלות רעיונות בשעת שכרות, ולאשר אותם מפוכחים – כדי לתת ביטוי לחוכמתו של הלא מודע. הפסיכיאטר קרל יונג דיבר על הלא מודע הקולקטיבי, על כך שכל החוויות שהצטברו במשך דורות בגזע האנושי, מותירות את עקבותיהן במוח ומושרשות בנו כנטייה מולדת, מנתבות אותנו להתנהגויות מסוימות.
היה זה ד"ר גורדון לורנס, יועץ ארגוני סקוטי, שהמציא את שיטת החלימה החברתית בעולם המודרני ואף ניסה אותה לראשונה בישראל ב-1988. ההבנה שהחלומות שלנו מגלמים בתוכם את כל הסביבה החברתית והפוליטית שאנחנו חיים בה, הבזיקה אצלו לאחר שקרא את הספר "הרייך השלישי של החלומות" מאת העיתונאית הגרמנייה שארלוט ברדט. בספרה ברדט מדגימה כיצד הנאצים זרעו פרנויה בקרב האוכלוסייה הגרמנית, וספציפית בקרב יהודים – שצצה בחלומותיהם עם עליית השלטון הנאצי בשנות ה-30. היא חקרה חלומות של יהודים, וגילתה כי אלה ממש חזו את העתיד האיום הצפוי תחת שלטון המפלגה הנאצית.
"באחת הקבוצות שמתי לב שהמבוגרים מדברים על חלומות ואסוציאציות שקשורים למלחמת יום כיפור", מספר הפסיכולוג אור נתנאלי, מיוזמי המטריצות החברתיות. "אני הרגשתי מחוץ לזה. חשבתי - מה לי ולמלחמת יום כיפור? ניסיתי לחשוב מה הטראומה המכוננת של הדור שלי – אולי רצח רבין? ואז פתאום נפל לי האסימון, שמי שנולד 10 שנים אחרי הרצח, עבורו רצח רבין הוא כמו שיום כיפור עבורי. הוא לא רואה איך זה משמעותי למציאות שלו. הנחתי שההיסטוריה שקרתה לאורך חיי היא איכשהו יותר משמעותית מהשואה, למשל, שעליה אני קורא בספרי ההיסטוריה. אבל מה שקרה שנים לפני שנולדתי מאוד משמעותי לחיים שלי. להבין שאני נישא על אדוות היסטוריות הרבה יותר גדולות זה משהו שלא היה לי משהו ברור לפני כן. רק כשחוויתי את זה דרך החלומות של האנשים יכולתי לקחת באופן אישי את השואה או את מלחמת יום כיפור".
5 צפייה בגלריה
''אצל מבוגרים חוזרים חלומות על מלחמת יום כיפור''
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ,במחנה, אברהם ורד)
"מלחמות חוזרות בחלומות. כמו גם הנזקים שהן גורמות", מציינת בירן, לצד חלום של אחד המשתתפים שנוגע בכך: הוא נוסע לסיני, המקום שבו אבא שלו לחם בעבר, וחושש שאנשים יזהו שהפנים שלו דומות לאלה של אביו ושהדבר יסכן אותו. בסופו של דבר הוא מבחין בכך שהפנים של הילדים המקומיים בסיני בעצמם דומים לאלה של אבא שלו. הם אכן מזהים אותו כבנו, ורוחשים לו כבוד על כך.
"בנוסף תמיד תמיד, גם בחלומות של הדורות הצעירים, יש אסוציאציות לשואה, שכמובן לא תמצאי במפגש כזה בחו"ל במקום שאין בו יהודים. אבל איפה שיש יהודים או שיהיה חלום על שואה או אסוציאציות לשואה, ואז ברור שאנחנו נוגעים בטראומה חברתית", מוסיפה בירן.
במחקר שערכה, התכנסו יהודים ופלסטינים בכמה מפגשים, ודיברו את החלומות שלהם. באופן מפתיע, ואולי כלל לא, חלומות ממפגש שנערך ברמאללה התגלו כדומים מאוד לחלומות הישראלים התל אביביים. כך למשל חלום על טיפוס גרם מדרגות המוביל לשומקום חזר בשתי הקבוצות באופן כמעט זהה – תחושה משותפת של אין מוצא? משאלה לבנות מציאות אחרת שונה מזו שאנו לכודים בה? זו, בכל אופן, הפרשנות שהעניקו הפסיכואנליטיקאים על בסיס השיחה עם המשתתפים.
בדומה לשני החלומות שתוארו בתחילת הכתבה, נושא נוסף, כואב ומטריד, השתקף בחוזקה בחלומותיהם של הישראלים והפלסטינים גם יחד, ליתר דיוק – בקרב הנשים: חרדה מכך שאינן יכולות להגן על ילדיהן – בן 16 ששוקע יחד עם אימו בביצה טובענית, או אם שמחפשת נואשות אחר בתה שהלכה לאיבוד. כשדיברו על הדברים במהלך המפגש, הנושא של מציאות שברירית וקרקע לא יציבה לגדל בה את הילדים שב ועלה.
"יש משהו מאוד חזק בלהשאיל את החלום שלך לתוך המפגש שמתרחש בחדר", אומר סבח טייכר. "חלום זה דבר מאוד מאוד יקר, זה זהב. ועצם האקט הזה של להשאיל אותו מפקיע אותו מהבעלות שלי. אני יכול לספר חלום שחלמתי על אבא או אימא שלי ופתאום הוא יופיע אצל מישהו אחר. אני לא מכיר חומרים יותר עסיסיים ומרתקים מחלומות, מה שקורה במפגש כזה, זו ההצגה הכי טובה בעיר".
חומרים עסיסיים במיוחד נמצאו אצל שתי גברות שונות אחת מהשנייה - כל אחת ומורכבותה, כל אחת ובועתה, כל אחת וחלומותיה - תל אביב וירושלים. "כשעשינו את מפגשי החלימה בירושלים זו הייתה תקופה קשה מאוד", משחזר סבח טייכר. "את החלומות של תל אביב כבר הכרתי, זה היה בתקופת המחאה החברתית, וירושלים נדמתה כעיר מאוד קשוחה, ואז שאלתי את עצמי - אני באמת רוצה לזמן את הלא מודע של העיר הזו לרוץ חופשי? דאגתי מה יהיה בשילוב שבין חילונים, דתיים, ערבים וחרדים. ישבתי שם עם איזשהו מתח. בסוף בירושלים היה פרץ חלומות מאוד עשיר, עומק אחר, היה איזה צמא לדיבור על חלומות".
היה הבדל בינם לבין החלומות של התל אביבים?
נתנאלי: "בחלומות ירושלמיים היו הרבה יותר רוחות רפאים – אנשים שדיברו עם אבותיהם שמתו. 'אבא שלי בא לי בחלום, אמר לי שאין מוות...' או 'אח שלי שמת בא לי בחלום, קניתי לו סוודרים והוא אמר המשכתי לגדול אחרי המוות, לכן הסוודרים כבר לא מתאימים לי'. כל מיני אנשים שאחרי המוות ממשיכים לנווט את האדם החי. אחד החלומות הלך אחורה עד לכתב קירילי, ובאחר אבא הופיע בחלום של הבת שלו בגלביה לבנה ואמר לה 'אל תדאגי, יש משהו אחרי המוות', הנושא של מוות היה יותר חזק בירושלים, חזרת המתים וכל מיני דברים מיסטיים".
סבח טייכר: "התחושה הייתה שירושלים אוחזת את החלומות שלה מחוברים לדורות הקודמים. בתל אביב הרגשתי שיש מאמץ לראות איך אני יכול גם להיות עם אבא או סבא אבל גם במצרים או בברלין. בירושלים תיארו חלומות על קטסטרופות שהיו בעבר, ובתל אביב הייתה הרבה מאוד חרדה לקראת קטסטרופה שהולכת לבוא.
"הירושלמים אמרו לי 'בטח בתל אביב החלומות הרבה יותר כיפים'. אז אמרתי להם שממש לא. יצאתי מירושלים מאוד אופטימי, כי אומנם על פני השטח המציאות החברתית קשוחה, אפילו מאובנת לפעמים, אבל אם ירושלים חולמת בכזו עוצמה אז יש עוד תקווה – קורה איזה תהליך של עיבוד. אם היו קורים עוד מפגשי חלימה בכל הארץ, אנשים היו רואים את המציאות כיותר מגוונת ופחות חד משמעית".
אנחנו נולדים קופסה פתוחה. חוויות, זיכרונות, פחדים ושמחות – מלחמות, מהדורת החדשות שראינו אתמול, ביבי וטראמפ, ימי בית הספר והפעם ההיא שעשו עלינו חרם – כולם מוצאים דרכם לתוך עולמנו הפנימי, ממלאים אותנו עד גדותנו. "המון אנשים חולמים שחזרו לבחינת הבגרות במתמטיקה ולא עברו אותה", מסבירה בירן. "זה חלום חברתי. תקופת בית הספר השאירה בנו משהו שרודף אותנו עד היום, עד שאנחנו צריכים לחזור לגיל ההתבגרות ולהשלים משהו. אבל מה שרודף אותנו מבפנים זו המערכת שכופה את עצמה עלינו עם הלחצים שלה, וחודרת לחלומות. אנחנו יצורים חברתיים, והעולם הפנימי שלנו כל הזמן באינטראקציה עם סיטואציות חיצוניות. פרויד קרא לזה רשמי היום שחודרים לתוכנו. לכן מה שמיוחד במפגשי שיתוף החלומות הוא שאתה מבין שאתה לא לבד אלא חלק מחברה, שחוסמת אותנו בהמון מובנים. גם חלומות על תעופה חוזרים על עצמם. למה אנשים רוצים לעוף? כדי לקבל כוח-על, כמובן גם בהשפעת סרטי גיבורי-העל – אנחנו רוצים להיחלץ ממשהו שסוגר עלינו".
יש לזה גם משמעות לא ממש רומנטית - שלמעשה אף אחד מאתנו לא מקורי, החלומות שלנו הם שעתוקים.
בירן: "אנחנו בשום אופן לא שעתוק אחד של השני, את זה החברה לא מצליחה לעשות. היא כן כופה עלינו מערכות של התנהגות, אבל לכל אדם יש עולם פנימי חד פעמי".
סבח טייכר: "כל חלום הוא יצירה מאוד מקורית. אם אנחנו אומרים שאת הצונאמי שחלמו בירושלים חלמו גם בתל אביב, זה לא מוריד מהמקוריות של החלום, אלא גורם לי לחשוב רגע, אולי אני מחובר לתדר שגם שם מחוברים אליו. זה נותן לי תוקף. זה שיש נקודות דמיון לא מוחק את האינדיבידואליות".
בעידן שבו כולנו מתעקשים להיות יוצאי דופן, להבליט את הייחודיות שלנו השכם וערב בכל רשת חברתית, ויתרה מכך, בתקופה שבה השיח החברתי מאופיין בעיקר בשיסוע וקיטוב - דווקא בבסיס שלנו, זה שמעבר לשכבות שבהן התעטפנו עם השנים, אנחנו מתגלים כדומים מתמיד. לפעמים כדי לפקוח את העיניים, צריך קודם כל לעצום.
