מוני יקים יושב בלב העשייה התרבותית העולמית. כבר שנים רבות הוא מתגורר בניו יורק, ומלמד דורות של שחקנים בבית הספר היוקרתי ג'וליארד. חלקם הפכו לפנים מוכרות על כל שטיח אדום (ויולה דיוויס, ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק הם רק דוגמה), אחרים התייאשו מהמרדף – כולם היו בניו וכולם מעריציו.
הישראלי ממחנה יהודה עבר כברת דרך מרשימה עד שהגיע לשם: מלימודים אצל אמן הפנטומימה אטיין דקרו בפריז, דרך עבודה עם סטלה אדלר בניו יורק ועד להקמת קבוצת תיאטרון והפקת שלל מחזות בברודוויי. ובכל זאת, גם כיום, בעשור השמיני לחייו, הוא זוכר היטב את נופי ילדותו. זוכר לטובה וגם לרעה.
עמוק בפנים נשארה לה צלקת, עדות לתחושות קיפוח שליוו אותו כנער צעיר ממשפחה ממוצא מזרחי בתקופה של קום המדינה. "בבית הספר היה מורה שבכל רגע בכיתה לימד אותנו שאנחנו לא טובים מספיק, ולעולם לא נהיה טובים מספיק, כי לא באנו ממזרח אירופה. כבר מילדות הרגשתי את זה, וגם בעבודה קראו לי פרענק. כל זה גרם לי להרגיש שלא בנוח. זה גרם לי לרגשי נחיתות", אומר יקים בריאיון שנערך עימו בניו יורק.
הוא נולד כשלמה יכין למשפחה ממוצא סורי וגדל בשכונת מחנה יהודה בירושלים. לתיאטרון הגיע בגיל 14 בעצת אחיו, שניסה למנוע ממנו להסתובב ברחובות, אולם גם שם נתקל בבעיות: "אני מדבר עם ע' וח', ולצידי כולם סטודנטים עם השכלה גבוהה. הרגשתי קצת יוצא דופן. לקח לי זמן לשים את החותמת שלי בתיאטרון".
גם הגיוס לצה"ל לא זכור לו כחוויה נעימה במיוחד: "לא היה לי קשה עם המשמעת, למשמעת היה קשה איתי", הוא אומר על השירות, שבתחילתו היה לוחם בשריון אך במהלכו עבר לתפקיד אחר בעקבות בעיות עם מפקדיו. "אין לי הרבה סבלנות לאנשים מטומטמים. אנשים שמנצלים את הכוח שלהם כדי לגרום למישהו אחר מועקה וסבל. הייתה לי בעיה רצינית עם זה, וזה לא התפתח בצורה טובה. זה מצער, כי רציתי להיות חייל טוב ואפילו הלכתי למבדקי קצונה".
במקום קריירה צבאית, החליט לארוז את מיטלטליו ולצאת לפריז כדי לנסות את מזלו כפנטומימאי, לאחר שצפה במופע של שייקה אופיר בירושלים: "פשוט השתגעתי ממנו. אמרתי שאני מוכרח לנסות את זה, והתאהבתי".
בפריז הפך לתלמידו של אטיין דקרו הקפדן והקשוח, והפעם לא התקשה לקבל מרות. "הוא היה אלוהי המשמעת, אי אפשר היה לשאול אפילו שאלה בכיתה. אי אפשר היה לפתוח את הפה בשיעור. לא הייתה לי בעיה עם זה, אהבתי את זה. זה היה מדהים, ואתה מרגיש שאתה רוצה לתת את החיים שלך", הוא מספר.
תחת דקרו שגשג יקים כאמן פנטומימה מצטיין. הוא הופיע ברחבי צרפת ואף שיתף פעולה עם הפנטומימאי מרסל מרסו (שנוא נפשו של דקרואה), ובעיקר עם תלמידה ישראלית שלו בשם מינה, שלימים הפכה לאשתו ולשותפתו ליצירה.
המעבר לארצות הברית נעשה בעקבות צופה מפורסמת שישבה בקהל – סטלה אדלר. המורה הידועה למשחק ראתה את המופע של יקים בפריז והזמינה אותו להשתלב בבית הספר היוקרתי שלה כמורה לתנועה. בני הזוג יקים חצו את האוקיינוס, ובמקביל לעבודה אצל אדלר הקימו קבוצת תיאטרון משלהם בעיר. בהשראת אדלר, שהסתייגה מפנטומימה, גיבשו הצגות ששילבו תנועה עם שירה, ריקוד ודיאלוגים. "זה היה חזק מאוד, אבל דקרו היה חוטף שבץ מזה", מודה יקים, "הפנטומימה נהרסה ברגע שהיא ירדה לרחוב. למען האמת, גם אני הרגשתי שנתקעתי איתה קצת".
לצד פעילותו כשחקן, מחזאי ובמאי, יקים הפך למומחה בעל שם והוזמן לתרום מהידע שלו במסגרות שונות. ב-1968 הצטרף לסגל של מגמת הדרמה שהקים השחקן ג'ון האוזמן בג'וליארד. מאז מצא עצמו נמשך יותר ויותר להוראה. לאחר שנאלץ לסגור את קבוצת התיאטרון שלו מטעמים כלכליים, התמסר לעבודה עם תלמידיו.
"הפוקוס עבר להוראה, והיו לי גם תובנות לגבי מה שחשוב לי בחיים", הוא מסביר, "עשיתי הרבה הפקות מחוץ לבתי הספר והגעתי למסקנה שזה לא מה שאני אוהב. זה כבר לא מושך אותי כל כך. המלחמה מאחורי הקמת הצגה לא שווה את האמנות. מוני יקים המורה יותר חשוב לי ממוני יקים הפרפורמר. זה ממלא אותי יותר מכל מחיאות הכפיים שקיבלתי. כשאני רואה את הצעירים שיוצאים לשוק, זה נותן לי סיפוק עצום. ההנאה הכי גדולה היא כשמישהו לוקח את מה שלימדתי אותו – ועושה משהו טוב. המורשת שלי לא מעניינת אותי".
המורשת אולי לא חשובה לו, אבל את ה-DNA של יקים אפשר לזהות ברבים מתלמידיו המשתלבים בברודוויי ובהוליווד. כאלה הם צ'סטיין, דיוויס, אייזק וגם קווין קליין, לורה ליני ואנתוני מקי – שמות שמסבים לו גאווה, אולם הוא מודה שהיו גם לא מעט תלמידים שצפה להם גדולות, ומצאו עצמם מחוץ לתחום לבסוף. "פעם יכולתי להעמיד פנים שיש לי יכולת לנבא הצלחה של תלמידים. הייתי מסתכל על מישהו ואומר: 'אה, זה מישהו מיוחד'. היום אני אפילו לא חושב על זה", הוא אומר, "יש תלמידים לשעבר שהערצתי את הכישרון שלהם, וגם את היכולת והרצון שלהם, והיום הם ממלצרים במסעדות או עובדים בנדל"ן. אלו שכן הצליחו הם מבורכים, והם גם בגדר ברכה עבורי. הם אנשים מוכשרים בצורה לא רגילה, והתמזל מזלם להתחבר למקומות הנכונים, והם יודעים גם להתנהל באופן הנדרש".
החושים החדים של יקים דווקא הוכיחו את עצמם היטב במקרה של מריל סטריפ, שעימה עבד כשהייתה סטודנטית צעירה באוניברסיטת ייל בתחילת שנות ה-70. לדבריו, הוא היה הראשון לזהות את הכישרון האדיר: "אני גיליתי את מריל סטריפ".
זה קרה כשליהק את סטריפ הצעירה לאופרה עכשווית, לתפקיד שלא כלל אפילו שורה אחת של טקסט. ואז הוא ראה אותה בפעולה: "קיבלתי שוק באחת החזרות כשראיתי את כוח הדמיון שלה. היא עשתה משהו שבכלל לא ביקשתי. אמרתי לה לעמוד במקום מסוים, אבל בלי ששמתי לב היא התייצבה במקום אחר, ועשתה משהו לגמרי שונה. זה פשוט הדהים אותי. כל השחקנים צועקים ושרים ומדברים, אבל העיניים שלי הלכו רק אליה. צלצלתי לאשתי ואמרתי לה שגיליתי את המרלון ברנדו הנשי, והיא הציעה לי להשתמש בה בגרסה בימתית לסרט 'מטריות שרבורג' שעבדתי עליה בברודוויי. זה היה רעיון טוב.
"הלכתי למריל ושאלתי: 'אם תקבלי תפקיד בברודוויי, תהיי מוכנה לעזוב את ייל?', והיא ענתה: 'תוך שנייה'. אז הבאתי אותה לאודישן מול מישל לגראן, שהיה המפיק השותף להצגה. היא שרה נפלא, והיא באה ממש לבושה לתפקיד והייתה מהממת. אבל לגראן, שהלחין את המוזיקה לסרט, חיפש את הקול של אחותו שביצעה את השירים המקוריים. אחרי שנים הוא הודה בפניי שהוא החמיץ אותה".
הריאיון עם יקים מתקיים לרגל יציאת סרט דוקומנטרי על חייו ועבודתו בשם Creating a Character: The Moni Yakim Legacy, שבו חולקים לו כבוד כמה מתלמידיו בעבר, כמו גם השחקן הצעיר אלכס שארפ שפרץ לאחרונה כתגלית על במות ברודוויי. הבמאי ראוזאר אלכסנדר מלווה את עבודתו היומיומית של יקים עם הסטודנטים. המצלמה קולטת אותם בתמרונים פיזיים ופסיכולוגיים שונים בעוד המורה ניצב שם ביניהם, משגיח, מאתגר, מנחה ולפעמים גם נוזף. "אני לא כל כך קשוח, אבל הטכניקה קשה. היא תובענית מאוד לפעמים", הוא מסביר. "זה כמו להיות פסיכולוג, אבל זה מאוד פיזי. אם אין עולם פנימי, מה שנשאר זה קליפה ריקה".
בחסות האינטימיות של חדר החזרות בג'וליארד, יקים מעודד את הסטודנטים שלו להשיל מעליהם את כל המגננות ואת כל הגינונים, למוטט את המחיצות שבין העולם הפנימי שלהם לסביבה, להיחשף עד כלות ולהתמזג עם הדמויות שהם מגלמים. הדינמיקה הזו שברירית, אך בהנחייתו הבוטחת של המורה הנערץ, נראה כי הצעירים מצליחים להתנער מהחששות ולהוציא הכול החוצה. לא דבר של מה בכך בעידן הנוכחי של תנועת MeToo, ששינתה את ההתנהלות בחברה האמריקנית, כמו גם בחדר החזרות.
"בשנתיים האחרונות יש שינוי עצום בהלך המחשבה, ואנחנו המורים מקבלים הדרכות בנושא הזה", מספר יקים. "כיום אי אפשר לדבר עם אנשים מסוימים באותה צורה שדיברנו פעם. זה דורש שינוי של שפה. בין אם לטובה או לרעה, זאת עובדה. זה קיים, וזה ילך ויהיה יותר עמוק. זה טוב, אבל כמו בכל מהפכה, ראשים נערפים ללא צדק. בהמשך ייווצרו חוקים חדשים, העניינים יירגעו, ואנשים יבינו באיזה עולם אנחנו חיים".
אבל החוקים והכללים הללו לא פוגעים בשאיפה לחשיפה מוחלטת שאתה מעוניין להגיע אליה בשיעורים שלך?
"בכל דבר יש חוקים, גם באמנות. אנחנו שוברים חוקים כדי למצוא את האמת הפנימית, אבל אנחנו בונים את נקודת המבט שלנו. אני נגד כניסה לאמוק, יש מוסכמות ומדברים על זה, ואומרים מה אני מוכן ומה אני לא מוכן. עד כמה שאתה נכנס עמוק לזה, אתה עדיין משחק תפקיד. זה לא אתה. אם אני עובד איתך כשחקן, אני יכול להגיד לך שאני לא רוצה שתיגע בי פה ולא רוצה שתיגע בי שם. יש טוטאליות, אבל יש הסכם בין התלמידים. מדי פעם אני מבקש מהתלמידים לעשות תרגיל שהוא מאוד-מאוד קשה. הם שונאים את זה. אם עושים את זה עם פרטנר, דרושה הסכמה. לפעמים הם מסכימים ללכת עד הסוף, אבל צריך לדבר על זה, ושני הצדדים צריכים להסכים מראש. אם הסצנה צריכה להיות מאוד ארוטית, מבררים כמה רחוק אפשר ללכת. השחקנים מבינים את זה".
אבל אז אתה שומע על מקרים כמו סצנת החמאה המפורסמת מ"הטנגו האחרון בפריז", כשברנרדו ברטולוצ'י ומרלון ברנדו הפתיעו את מריה שניידר ללא כל הסכמה.
"זו הייתה הפתעה מאוד ברוטלית ולא רצויה, אבל התמרון הזה יכול להיות אפקטיבי. היא הופתעה, זה עזר להבנה של הדמות ועזר לה מבחינה מסוימת להרגיש את הכעס ואת השנאה שהיא חשה. בסרטים זה משהו אחר. בעולם ההוא הבמאי איליה קאזאן נתן סטירה לשחקנית בשביל לגרום לה להרגיש מה שהוא רצה שהיא תרגיש. היום הוא ילך לכלא על דבר כזה. אלו היו ימים אחרים. לפני תנועת MeToo, החברה קיבלה באופן טבעי התנהגויות שונות או דברים שנאמרו. אתה לא רוצה לדעת איך התנהגו לחיילות כשאני הייתי בצבא. אבל זה היה מקובל, לא הייתה אפילו אחת שהתלוננה. תודה לאל, זה משתנה. זה לא צריך לקרות".
יקים רואה את עצמו כאיש תיאטרון, אולם רוב תלמידיו הבולטים זכו לפרסום בזכות הקולנוע והטלוויזיה, וכך גם בנו בועז יכין, ששימש תסריטאי של סרטים רבים ואף הצטרף לסרט הדוקו על אביו יחד עם בת זוגו לשעבר, הבמאית הישראלית עלמה הראל.
למעט מקרים בודדים, יקים נותר מחוץ למסך הגדול. ב-1975 הופיע כשחקן בסרט המוזיקלי "עולמו של ז'אק ברל" – גרסה קולנועית למחזמר שביים לפני כן בצרפת ובישראל, בהשתתפות ישראל גוריון וריקי גל. בסוף שנות ה-80 הוא נחלץ לטובת הפקת הסרט "רובוקופ" של פול ורהובן, ותרם ממיומנויותיו כפנטומימאי לעיצוב הדמות והחליפה של הרובוט המשטרתי. לטענת השחקן הראשי פיטר וולר, הוא הציל את הפרויקט כולו.
"העולם שלי זה תיאטרון", מבהיר יקים. הוא מבקש להנחיל לתלמידיו מיומנויות דרמטיות גם בתקופה שבה דוגמנים, דוגמניות, ספורטאים וכוכבי אמנויות לחימה מלוהקים לא פעם לתפקידים ראשיים על המסך. "יש דוגמנים שהם מוכשרים, אבל אם אתה רוצה לעשות תפקידים טובים ומגוונים, זה קשה מאוד בלי הכשרה", הוא אומר. "יש שחקנים מוכשרים שיכולים לעשות תפקיד אחד או שניים בצורה יוצאת מן הכלל, אבל תיתן להם תפקיד קצת שונה - והם נופלים. בקולנוע תמיד ייתנו לאחד כזה לעשות אותו התפקיד כל הזמן. אם תהיה להם הכשרה, הם לא ייפלו".
אתה מלווה את התלמידים שלך גם אחרי סיום הלימודים?
"בעבר עבדתי עם אוסקר אייזק על ההופעה שלו ב'בתוך לואין דיוויס' של האחים כהן, ולאחרונה הוא ביקש שאעזור לו עם ההכנות לתפקיד שלו כהמלט בברודוויי. אמרתי לו: 'במקום לעבוד, בוא נשב ונפטפט'. ישבנו ופטפטנו על דא ועל הא, ורק אחר כך דיברנו על התפקיד. אחר מכך הוא כתב לי כמה השיחה שלנו עזרה לו, היא השפיעה עליו מבחינה רוחנית. לא היה טעם להתעסק בטכניקה, כי המטרה היא לסייע לו להיכנס לתוך התפקיד".
הוא אומנם חי ועובד בניו יורק, אך למרות אותם זיכרונות לא נעימים מעברו, יקים רואה את עצמו כישראלי לכל דבר ומקפיד לבקר בישראל כל שנה במהלך הקיץ. מדי פעם הוא גם מלמד בארץ, בבית הספר ניסן נתיב ובמסגרות אחרות. הוא סבור שאיתי טיראן, שאותו הוא מגדיר כחבר טוב, הוא שחקן התיאטרון הישראלי הטוב ביותר ("אין שני לו. הוא מעל ומעבר בכישרון, ביכולת ובאינטליגנציה שלו. הוא פשוט נפלא"), ומספר גם על הערכתו לאפרת בן צור. "יש עוד כמה שחקנים שאני מאוד אוהב, וגם כאלה שאני מאוד לא אוהב, על אף שהם נחשבים לשחקנים טובים בארץ. יש כאלה גם בארצות הברית, אבל שם לפחות הם יכולים לפנות לקריירה בטלוויזיה ובקולנוע ולעשות כסף, אז גם אם אתה שחקן פחות טוב אתה יכול להצליח".
לא מפריע לך שדווקא במולדת שלך הציבור לא מכיר אותך?
"הדור הישן אולי מכיר אותי, אבל זה מעולם לא עניין אותי. אף פעם לא ניסיתי לקשור קשר עם העיתונות בארץ, גם לא עם זו האמריקנית. מה שחשוב לי זה לעבוד בין ארבעה קירות עם 18 התלמידים שלי, ולראות מה אני יכול לעשות כדי לעזור להם".
תחושת הקיפוח כבר לא מטרידה אותו. "אני מרגיש מאוד נוח בארץ, במיוחד בתל אביב", הוא אומר. "יש בעיה אחת קטנה בישראל – חוסר סובלנות. האנשים ברחוב חסרי סבלנות והבנה, ואין רצון להבנה. איתי טיראן עזב את הארץ על הרקע של התהליכים שקורים בחברה הישראלית. הוא לא היה יכול לסבול יותר את המצב. אני מבין את זה, אבל מנסה לא להיות יותר מדי מעורה בזה. אני מנסה להימנע מלהרגיש יותר מדי, כי אני מבלה בארץ רק שלושה חודשים בשנה. כשאני שוקל לשהות יותר זמן בישראל, אז אני מהרהר בכך עם מועקה גדולה יותר".
הרבה דברים השתנו בחייך מאז שעזבת, אבל מנקודת מבטך - איך החברה הישראלית השתנתה?
"כיום העניין המזרחי אולי קיים עדיין, אבל זה לא מה שהיה פעם. כל עלייה חדשה מרגישה נחותה, ואז היא חוזרת לשורשים שלה. אני מבין את זה, וזה יכול לתרום, אבל בסופו של דבר התרבות כיום היא תרבות מערבית. בין אם נרצה זאת או לא, זוהי התרבות, והאנשים החשובים ביותר בעולם שייכים לתרבות המערבית. הביטויים המזרחיים נותנים גוון מסוים, גוון מעניין, אבל המרכז הוא של התרבות המערבית".
