📷"בימים אלה, שבהם נעשים ניסיונות לעמעם, לעוות ולטייח, צריך לשוב ולהזכיר את העובדות:
במשך כמה חודשים הפעיל דודו טופז מערכת שפעלה באלימות באופן אכזרי, מחושב ושיטתי. העבריינים שהפעיל טופז הכו ללא רחם, לעיתים תוך גרימת סיכון ממשי לחיי אדם. מעשי האלימות הקשים נערכו בפתח בתיהם של הקורבנות, לעיני ילדיהם ובני ביתם. מעשים אלה הותירו אחריהם נתיב מדמם של צלקות גופניות ונפשיות. אילו המשטרה לא הייתה עוצרת אותו, היה טופז מממש את תוכניותיו להמשיך במסע האלימות כלפי אנשים נוספים. יש לזכור ולהוקיע מכל וכל את דרך הדמים והעבריינות שבה בחר טופז" (מכתב משותף של אבי ניר, בועז בן ציון ושירה מרגלית בעקבות עריכת אירוע לזכרו של טופז, אוגוסט 2010).
"רשימת חיסול" - בחזרה לפרשת דודו טופז:
שנה חלפה מאז שדודו טופז שם קץ לחייו בתא המעצר. ההליכים המשפטיים עדיין לא הסתיימו: חלק מהמעורבים עוד ישבו במעצר והמתינו להכרעת העליון בעניינם. אחרים – התוקפים של אבי ניר ובועז בן ציון, וכן מי שסייע בתקיפה של מרגלית – כבר קיבלו את עונשם (תקופת מאסר של בין חצי שנה לשנתיים).
אבל ההליך המשפטי של המתווכים והתוקפים כבר לא הטריד אף אחד. מבחינה ציבורית, זו לא הייתה הפרשה "שלהם". גם לא של הקורבנות, לצורך העניין. זו הייתה הפרשה של דודו. המורשת של דודו. ומורשת, כנהוג אצלנו, מנציחים. תולים על הקירות. מעלים על הבמות.
יום שישי, 27 באוגוסט. המחאה של הקורבנות לא ממש הטרידה את מאות האנשים שהתכנסו בשעות הצהריים באולם צוותא בתל אביב. כל אדם שהיה מסתכל על הנוכחות של טופז במקום לא היה מעלה על דעתו שמדובר במי שתואר כ"רב-עבריינים", ושבמשך כמה חודשים שלח בריונים אל כל מי שלא פתח בפניו את הדלת לפריים-טיים. במקום זאת הוצגה שם דמות כמעט קדושה: ציור שלו בימי התהילה על הבמה. תמונות מחויכות עם ילדיו על הקירות. תמונות בשחור-לבן מנעוריו ומשנותיו הראשונות ככוכב. "נתעסק כאן רק בדברים היפים שהוא עשה", הבטיחו.
את האירוע יזמו חבריו ובני משפחתו של טופז. "חברים מספרים על דודו", הכריזה הכותרת. משה טנא ז"ל, שהלך לעולמו בנובמבר האחרון, כיהן אז כמנכ"ל צוותא ונתן את חסותו לאירוע. גם יענק'לה מנדל, יושב ראש איגוד אמני ישראל (אמ"י), הצטרף לחגיגה. הוא העדיף להסתכל עליו כ"אדם חולה".
במהלך האירוע הופיע גם חברו של טופז, הזמר אבי טולדנו. מבחינתו, אחרי שנה הגיע הזמן לסלוח. הרי "השלמנו עם גרמניה", אמר אז ל-ynet, "מה לעשות". מיקי גולדנברג, אחיו של טופז, נשאל אם לא מוקדם מדי לערוך אירוע כזה. "תגדיר מוקדם מדי", השיב. "האם עשר שנים זה בסדר?"
מה שמעלה את השאלה המתבקשת: איפה היה טופז שנה אחרי, חמש שנים אחרי, עשר שנים אחרי - לו היה בחיים? התשובה לשלוש השאלות, מבחינת הפרקליטות, הייתה ככל הנראה אחת: בכלא.
דניאל זנקו ואופיר סספורטס היו המתווכים. הם אלה שניצבו מתחת ל"ראש הפירמידה", דודו טופז. סספורטס ארגן עבורו את התקיפה של אבי ניר. זנקו - את אלו של בועז בן ציון ושירה מרגלית. על זנקו נגזרו שלוש שנות מאסר. בעליון הוחמר עונשו לחמש שנים. סספורטס נידון לחמש שנים בכלא. הוא ניסה לערעור על עונשו, אך נדחה בעליון.
התוקפים קיבלו עונשי מאסר קצרים יותר. את העונש החמור ביותר קיבל סלימאן חיאדרה, שהיכה את מרגלית עד אובדן הכרה בכניסה לחצר ביתה לנגד עיניו של בנה בן השש. הוא נידון לשנתיים וחצי מאסר, ועונשו הוחמר לארבע שנות מאסר בהמשך. איימן זבידאת, שהסיע אותו למקום, נידון לשישה חודשי מאסר.
נועם עואמי, אחד מתוקפיו של אבי ניר - שבביתו נמצאה אלת הבייסבול שבה היכה את מנכ"ל קשת - קיבל שנתיים בכלא. מי שהיה איתו שם לא נתפס מעולם. גם מי שגייס את עואמי - צלע תיווך נוספת בין סספורטס לתוקפים - לא נתפס. איברהים עזאם, מוחמד יונס ורומן אלייב, שהיו מעורבים בתקיפות של בועז בן ציון (תקיפה אחת בינואר וניסיון תקיפה נוסף באפריל), קיבלו 12-7 חודשי מאסר כל אחד. תמר שינקמן - סוכנת הבית של טופז, שסייעה לו בכתיבת מכתבי האיום והסחיטה ששלח לאבי ניר - קיבלה שלושה חודשי עבודות שירות.
במכתב האחרון שלו מתא המעצר, טופז סיפר לאחיו שפגישה בין עורך הדין שלו לפרקליטות נקבעה לתחילת ספטמבר. המטרה: גיבוש עסקת טיעון. הפגישה הזו לא יצאה לפועל - טופז התאבד שבועיים קודם לכן - אבל רף הענישה של התוקפים ושל דרג הביניים מבהיר לאן כיוונו הרשויות: מספר דו-ספרתי של שנים מאחורי סורג ובריח.
שירה מרגלית חששה ממה שעלול לקרות במהלך התקופה הזו. "חשבתי שהוא יישב כמה שנים, יהפוך לסוג של 'מלך הכלא'", היא אומרת. הפחד היה מכל הרעש שהוא יחולל מתוך בית הכלא. הרעש שימשיך להשתלט על חייה. "לא חשבתי שהוא יתאבד. לא מתאים לו לסיים את חייו בשקט. חשבתי שייצא ויעלה איזו הצגה, יעשה תיקון, יתקמבק. יעשה מזה קריירה".
היא לא שאבה שום סיפוק מהאופן שבו הסתיים הסיפור בסופו של דבר. "צר לי, לא ייחלתי לו למות, ואני לא חושבת שהגיע לו למות", היא מבהירה. "ההקלה היחידה הייתה בהתמודדות של הבן - זה שחרר משהו, הוא הבין שדודו טופז לא יכול לחזור ולבצע את זממו".
ברשת היא לא נשארה. במרץ 2010, שבעה חודשים אחרי ההתאבדות של טופז, עזבה את תפקידה. "הייתה תקופה קשה, עמוסה. הייתי מאוד על הקצה", היא מסבירה. "אני אדם חזק, אבל בסוף זה מערער. זה היה יותר עומס ממה שאני יכולה להכיל, הוציא אותי מאיזון".
גם כיום, כמעט עשור אחרי, היא מודה שמשהו בה השתנה אחרי הפרשה. "יש בי יותר חשדנות", היא אומרת. "נחשפתי לרוע - פגשתי אותו פיזית. זה המקום שבו אתה מבין שהחיים הם באמת מקום עם חלקים שאין לך שליטה בהם".
אבי ניר עדיין נושא על גופו כמה מהצלקות מהתקיפה הראשונה. הפגיעה הפיזית במקרה שלו הייתה החמורה ביותר, וההתאוששות הייתה ארוכה. הוא נעדר מהעבודה שבועות ארוכים. סבל מכאבים, התקשה אפילו לשכב במיטה. כשחזר, החלו לזרום אליו מכתבי האיום והסחיטה. הטרור נפסק למעשה רק אחרי התקיפה של מרגלית והמעצר.
בינואר 2011 הוא וקשת קיבלו פיצויים בסך מאות אלפי שקלים מעזבונו של טופז, במסגרת פשרה שנגעה לתביעה שהוגשה עוד בתקופת המעצר. כמה שנים מאוחר יותר חיכה לו בחור צעיר בכניסה למשרדי קשת ברמת החייל בתל אביב. הוא לא שאל "אתה אבי ניר?" - רק הציג את עצמו: דניאל טופז, הבן של. השניים התחבקו.
מטבע הדברים, היחס של דניאל טופז לפרשה מורכב. הכול נפל עליו בבום עם המעצר: "לא ידעתי שהדבר הזה קורה בכלל", אמר. "לא ידעתי שמותקפים אנשי תקשורת. עד כדי כך הייתי ילד לא מעורב. חייל בטירונות".
אפשר לשמוע ממנו כל מיני טיעונים שלכאורה מסבירים את מעשיו של אביו. הוא מנסה להבין את המניעים, את ההידרדרות הזו לטירוף ולפשע. "אף אחד לא התיישב להסביר לו", אמר. "אף אחד לא ישב איתו כמו חבר אמיתי. 'לא' זאת תשובה מצוינת. אף אחד לא אמר לו 'לא'. תהיה בן אדם, תגיד - 'דודו, נשמה, אוהבים אותך - בוא ניקח הפסקה לכמה שנים, נראה מה קורה. אתה לא רעב ללחם, סע לקוסטה ריקה לשנתיים ותחזור'.
"ילד פגוע, זה מה שהוא היה. לא האמין שהמציאות הזאת תוקפת אותו. יושב בבית, וזה הוביל אותו לדיכאונות קשים, הסיטואציה הזאת שהוא לא הכיר. שהאנשים שהוא נתן להם הכול לא עונים לו לטלפון". אבי ניר, לדבריו, היה "החבר הכי טוב שלו", או לפחות "אחד מהחמישה הכי טובים". בועז בן ציון - זה שדאג לו יותר מכל אחד אחר. "כילדים הוא היה אומר לנו - 'אם יום אחד יקרה לי משהו ותרצו לדעת משהו - לכו לבועז, בועז יודע'".
מצד שני, גם הוא סוג של קורבן בסיפור הזה. והוא מבין את זה. "הוא עשה מעשים הזויים לחלוטין", הודה. "לא ככה פותרים בעיות. אתה כועס על אבי? אתה כועס על בועז? אלה חברים שלך - טפל בזה. עדיף שהיה שם קץ לחייו לפני שעשה את זה. גם הוא היה מעדיף לשים קץ לחייו לפני שעשה את זה, אם היינו שואלים אותו. עדיף גם לי, גם לו, גם להם וגם לכל העולם. אבל הוא הבין את זה מאוחר מדי".
הסדרה הזו לא נולדה בגלל איזה תאריך סמלי. נכון, אנחנו פחות או יותר עשור אחרי, ויש איזה עניין מחודש בפרשה (לפחות שתי הפקות טלוויזיה בשלבים שונים של עבודה), אבל יש משהו אחר בסיפור הזה שתמיד הופך את החזרה אליו לטעונה כל כך, בלי קשר לתזמון. כמעט מדינה שלמה גדלה על דודו טופז. על הטירוף שלו, כפי שהופגן על המסך. כמעט מדינה שלמה עקבה באדיקות אחרי כל בדל מידע שדלף מחדרי החקירות או מתא המעצר. אחרי הטירוף שלו, כפי שנחשף במדורי הפלילים. הדרמה הזו סחפה את כולנו: עיתונאים וקוראים כאחד.
יש מעט מאוד סיפורים שבהם תהום עמוקה כל כך פעורה בין הפרטים במציאות לבין המסגרת העלילתית, כפי שאנו זוכרים אותה. אפילו אנשים שהיו מעורבים בפרשה, במידה כזו או אחרת, לא תמיד זכרו שהסיפור הזה נמשך קרוב לשנה. לא זכרו שתוקף אחד, למשל, כלל לא נתפס. כי בסופו של דבר, הכול התנקז לתוך הדרמה של דודו טופז.
זה התחיל כבר ביום שישי בבוקר, 21 באוגוסט, קצת יותר מיממה אחרי מותו. הוא הובא למנוחות באירוע המוני שהפך לזירת מלחמה. "התקשורת לא הרגה את דודו. התקשורת הרגה את העם שלנו, כי הם מתנהלים יותר גרוע מאלה שיושבים בבית הסוהר", אמר אז האח מיקי גולדנברג. דניאל בנו הוסיף: "בשבילנו תמיד היה ותמיד תהיה הראשון בבידור ומלך הרייטינג - וזה לא משנה איך אחרים רואים אותך. לעולם לא אצדיק את מעשיו, אבל לעולם לא אתבייש ולא אפחד להגיד שאבא שלי היה דודו טופז". גם כיום הוא דבק בקו הזה: "להיות הבן שלו - זה סמל. כשאני אומר שאני הבן של דודו, אין יותר כבוד מזה - גם עם הסוף המחורבן. פשוט אם לא היה הסוף המחורבן היו קוראים על שמו איזה כיכר או רחוב. באסה בשבילו, בשבילנו ובשביל כולם שהוא הרס את זה, בגלל החרדות והדיכאון".
ומנגד - הקורבנות. במכתב שלהם שנה אחרי, שמצוטט בפתח כתבה זו, הם מנסים להחזיר אותנו שוב לקרקע המציאות: הפסיקו עם "הדברים היפים שעשה", עם התמונות המחויכות, עם הרגעים הגדולים. הניחו ל"ראשון בבידור" ול"מלך הרייטינג". זכרו את העובדות, זכרו את האלימות.
ואולי זו השורה התחתונה כאן. שהוויכוחים האלה, הגרסאות השונות לאירועים - כל זה לא באמת עוסק בדודו טופז. זה עוסק בנו: איך אנחנו מתמודדים עם גיבורים שסרחו? איך להפסיק לספר על אירועים אפלים כחלק מסאגה אישית של אדם גדול מהחיים, ולהתמודד עם הפרטים הקשים? האם להפסיק להשמיע שירים של מייקל ג'קסון בגלגלצ בגלל המונולוגים המטרידים של "Leaving Neverland"? האם להפסיק להנציח את רחבעם זאבי בגלל העדויות של "עובדה"? מקרים שונים, דילמות דומות, המון שטח אפור.
עשר שנים עברו, ונדמה שעוצמות הרגש שמתעורר מתוך העיסוק בפרשת דודו טופז לא שככו. התגובות שהגיעו אלינו במהלך השבועות האחרונים היו תמיד קיצוניות: מצד אחד תלונות על כך שאנחנו "רוקדים על הדם", מסרבים לתת מנוחה לאדם שמת, ששילם על מעשיו. ומצד שני, אנשים שמסרבים לתת מנוחה למי שעמד בראש הפירמידה ונושא באחריות לטרור האלים שהפעילה. אנשים שלא מוכנים לסלוח.
במובנים רבים, המלחמה על הזיכרון טרם הוכרעה. גם לא בפרק האחרון.
