לפני יותר מ־20 שנה הטלפון של דויד גרוסמן צילצל. "היא דיברה באופן שמעולם לא שמעתי: מבטא שהוא תערובת של סרבו־קרואטית וקצת הונגרית. בישירות ועם המון שיבושים מצחיקים. הייתה לה ביקורת עליי, והיו לה גם כמה דברים לומר בעד איזה מאמר פוליטי שכתבתי לעיתון. מאז התחלנו להצטלצל".
החברה הטלפונית של גרוסמן היא אווה פאניץ' - ילידת יוגוסלביה, פרטיזנית לשעבר, אסירה פוליטית בדימוס, קיבוצניקית משער העמקים, אישה עקשנית ונמרצת בגובה מטר וחצי, אמא וסבתא ומי שבהשראת סיפור חייה נכתב ספרו החדש של גרוסמן, "איתי החיים משחֵק הרבה". פאניץ' ידעה מה היא רוצה. "היא פיתתה אותי בסיפורים, חיפשה לדוג אותי. בגלל שאני סופר, כל הזמן אנשים מספרים לי סיפורים ואני לא משתמש בהם. זו הפעם הראשונה שאני כותב סיפור שהיה".
אווה וקורותיה מתגלגלים בספר באמצעות דמותה של ורה. כמו אווה, גם היא בת למשפחה אמידה שמתאהבת בחייל סרבי, גוי ואידיאליסט. למרות שהם שורדים את מלחמת העולם השנייה (הוא בצבא, היא כפרטיזנית), מתחתנים ומביאים לעולם בת - הצרות מגיעות בצרורות. האהוב והאבא מת. האישה נמצאת אשמה בבגידה ונשלחת למושבת עונשין באי גוֹלי אוֹטוֹק. כמו בחיים גם בספר, הגיבורה שורדת, האֵם והבת מתאחדות ועולות לישראל, עוברות לקיבוץ. ייקחו עוד שנים רבות עד שיצליחו לשקם חלקית את היחסים ביניהן אחרי חיים של נתק; עלילה שפירנסה גם סרט תיעודי שנעשה בעקבות סיפורה של אווה.
החברות של גרוסמן ואווה נמשכה עד למותה בשנת 2015. "היא הלכה והזדקנה אבל נשארה נוקבת. בסוף ימיה הייתה האישה הזקנה ביותר בקיבוץ, עובדה שהסבה לה לא מעט נחת. כל בוקר היא קמה ויצאה לטפל בזקנים האחרים, שהיו כולם צעירים ממנה. הייתה לה הליכת - לא שחיית - בוקר, מסביב לבריכה. צעדים נחושים עם בגד ים וכובע רחצה לאורך הגדה. והיא רצתה שאכתוב. באתי אליה לשער העמקים ויממה וחצי לא יצאנו מהבית. היא סיפרה, אני ישבתי ורשמתי. מההתחלה ועד הנקודה של הסיפור שבה היינו אז, סביב שנת 2000".
מאז עברו כמעט 20 שנה.
"ידעתי כל הזמן שאכתוב אותו, כי זה סיפור משפחתי חזק, וכי משפחות - לא משנה באיזה הרכב הן מגיעות, והיום קיימים כל ההרכבים - הן הדרמה הגדולה של האנושות. אבל אני כותב רק מתוך דחיפות. אווה כל הזמן בדקה, שאלה איפה אני נמצא ביחס לסיפור שלה, וכל פעם אמרתי לה שיש לי סיפור אחר שאני מוכרח לספר, אבל לא לדאוג. עובדה היא שכתבתי אותו רק אחרי שהיא נפטרה, תחת נסיבות כלליות של תאונת עבודה".
תאונת עבודה של סופר!
"אני מאוד אוהב להיות בתוך סיפור ומאוד לא אוהב להיות בין סיפורים, לכן אני מדליק סיגריה בסיגריה. אבל אחרי 'סוס אחד נכנס לבר' כתבתי חמישה. שונים. עמוס (עוז) אמר שזה כמו הפריית מבחנה, יש לי חמישה עוברים. כל הזמן רצו לי בראש רעיונות לחמישה סיפורים שונים, מעין מצב ביגמי מענה שנמשך חודשים, עד שהסיפור על אווה קיבל דחיפות, ומרגע מסוים ובמשך שלוש שנים, כתבתי רק אותו".
מה משך אותך דווקא לסיפור הזה?
"רציתי לגלות איך עובדת הטוטאליות של העקרוניות. מה מרוויחים ממנה, מה מפסידים. אווה הייתה אדם עקרוני. אנשים עקרוניים פועלים בתחושה שהעיקרון חשוב יותר מבני האדם. פנאט הוא אדם קפוא: האמונה שלו יכולה להיות לוהטת, אבל הוא קפוא בתוכה. אווה הייתה אומרת שמה שמעניין אותה זה האינדיבידואל, אבל מוסיפה מיד - הפרולטר. קומוניסטית. לא פעם היא נדרשה להכריע בין משהו משפחתי לבין עיקרון אידיאולוגי. אני לא אדם עקרוני, אלא דיאלוגי. האדם אצלי תמיד קודם לעיקרון. נקודת המתח שלי ממוקמת אחרת".
איפה היא ממוקמת?
"בין הפרטי והפומבי. אני אומר את זה, כמובן, בעודי מתראיין ל־'7 לילות', אבל חבריי יעידו שאני משתדל לסבול כמה שפחות מהמחלה שנקראת פומביות, או איך שקוראים לדוב הזה שאורב בחוץ. אצלי הקונפליקט הוא בין הרצון לכתוב את הסיפורים שלי, דבר שאני עושה בפרטיות, ובין הצורך להיות פעיל יותר פוליטית, וזה נמצא בחוץ.
"כשפנו אליי לפני יותר משלושה עשורים והציעו לי לשהות ארבעה ימים בשטחים הכבושים, הייתי בהתחלה של רומן שכתבתי. ידעתי שיש לי ביד סיפור טוב לספר והייתה לי דילמה, כי הרגשתי שזה לא ייגמר בארבעה ימים, שאם אני אלך על ההצעה הזאת אני מפסיד את הסיפור שלי. וכך היה. אני לא מתחרט, גם 'הזמן הצהוב' היה דחוף, אבל לספר ההוא לא חזרתי והוא כבר לא ייכתב. עוּבר מבחנה שמת".
ואתה האמא של הסיפורים?
"למרות קיפוחם של האבות, זו הגדרה שמשמחת אותי. אני רוצה לומר שהייתי אבא מאוד אימהי, אבל גם באמירה הזאת מובלע שהאימהוּת גבוהה מהאבהות. ואני באמת מתייחס לכתיבה במין סוג של טוטאליות שאני יודע לייחס אותה רק לאימהי".
מה זה אומר "אבא מאוד אימהי"?
"אני אבא מאוד מעורב, וזה היה ככה מגיל מאוד צעיר. מעורב בכל אלפי הפעולות שמהן אתה מקושש ילד. כשנולד כל אחד משלושת ילדיי לקחתי שנה חופשה מהכתיבה כדי לא להיות בקונפליקט בין להיות אבא ולהיות כותב. ובשנים האלה גם מצאתי את המקום שלי ביחס להוריי. מרגע שיש לך ילדים, אתה מבין את הכוונות הטובות שבמעשים, אבל יודע גם עד כמה קצרה ידם של הורים להבין באמת את ילדיהם מבפנים".
יותר מאמא אחת לוהקה לתפקיד מרכזי ב"איתי החיים משחֵק הרבה" (הוצאת הספריה החדשה). נינה, בתה היחידה של ורה, הופכת גם היא אמא לבת יחידה. את תפקיד המספרת גרוסמן מעניק לנכדה, גילי - בת 30 פלוס, למודת אכזבות הוריות, קולנוענית לא ממומשת. על הסט המשפחתי גילי היא "נערת הרצף", מי ש"תפקידה להבחין בדילוגים לא הגיוניים בפריים או בטקסט". וגם, כמו שהיא מעידה בעצמה, "הכלב שמקבץ את העדר". הסרט שהיא מצלמת לאורך הספר יכפה על בנות המשפחה סוג של תיקון.
זו לא פעם ראשונה שגרוסמן כותב נשים. היו אורה מ"אישה בורחת מבשורה", רותם מ"בגוף אני מבינה", וגם אמא ובת בספר הילדים "נסיכת השמש". הפעם הוא מדבר בקולן של שלוש נשים. בונה שושלת נשית צפופה וסוערת. עניין שמצד אחד מתיישב היטב עם רוח התקופה, ומצד שני כופר בצו השעה והתקינות הפוליטית, שלפיו אל לו לאיש לספר את סיפורו של האחר.
"מובן שאני מודע לאופן המבט על גבר שכותב אישה, היום במיוחד", גרוסמן אומר, "אבל אני לא מונע מאף אישה לכתוב על עצמה או על אחרות, וכמו שיש משיכה בין גברים ונשים, יש גם משיכה בין סופרים ובין דמויות נשיות. אני רוצה לכתוב כמו שאני לא יודע, ממקום שהוא פחות מנוסח אצלי. מחריד כמה מהר אנחנו מתאבנים בתוך גוף אחד, ג'נדר אחד, שפה והשקפת חיים אחת. משך אותי משולש הברמודה של יחסים בין אמהות ובנותיהן. זה נראה לי כמו אזור היחסים הכי דחוס שיש.
"בכלל, אולי אני טועה, אבל אני מרגיש שהמגע של אישה בחיים מרובד יותר משל גברים. גמיש יותר. אני יכול להביא לך דוגמאות של נשים מכאן ועד גולדה מאיר שהן בלתי גמישות בעליל, אבל אצל נשים יש משהו תחוח שנדיר שאני פוגש בגברים. ואני יודע שכשאני פוגש את זה אצל גברים, אני הרבה יותר מחבב את הגברים האלה".
אתה בן 65. זה לא השלב שבו אתה אמור לכתוב את האוטוביוגרפיה שלך? לא את סיפור החיים של פרטיזנית יוגוסלבית אלא את 'סיפור על אהבה וחושך' שלך?
"לא קיימת סכנה כזאת".
למה?
"למה לכתוב ספר אחד כשאני יכול לכתוב עשרה ספרים, שכל אחד מהם מטפל בדברים שרלוונטיים לי, שהם חלקים בי, אבל מספר אותם באופן אחר? למה להיות רק אני? הסיפור שלי נראה לי משעמם. עדיף לנתץ אותו להרבה ספרים. כל הספרים שלי הם הסיפורים שלי".
אחרי "אישה בורחת מבשורה" ו"נופל מחוץ לזמן", אחרי מרתף הסטנד־אפ הנתנייתי של "סוס אחד נכנס לבר" - ספרים שנטועים בסביבה המיידית ובמציאות האקטואלית - ורה חוטפת את גרוסמן לארץ אחרת. בשיאו של הרומן עולות הגיבורות על מטוס לקרואטיה, חמושות מחברת ומצלמת וידיאו מיושנת, נחושות לתעד את אי העונשין ואת הסיפור המשפחתי. "זו אולי פעם ראשונה בכתיבה שלי שאני יוצא לחוץ לארץ, אבל גם אם טכנית הספר מתרחש שם, זה עדיין אמא ובת, עדיין סיפור אהבה, עדיין מה ששלטון של עריצות יכול לעולל".
במובן מסוים, גרוסמן מצטרף לגל הנוכחי של ספרים כמו־תיעודיים. ספרים שמבוססים על חומרי מציאות, על "סיפורים אמיתיים". 'היה הייתה' של יעל נאמן הוא רק דוגמה בולטת אחת מהזמן האחרון. גרוסמן מסתייג. "עמדתי על החירות לדמיין. אמרתי לאווה שאם אכתוב אותה, אמציא אותה, והיא לא התנגדה, זה אפילו מצא חן בעיניה. אם לא הייתה לי רשות מפורשת לבדיון, לא הייתי כותב. זה מבחינתי קו אדום".
ועדיין, הספרות של השנים האחרונות נמשכת יותר ויותר לסיפורי חיים אמיתיים. הגבולות בין פרוזה ליומן מיטשטשים. יש לך הסבר לזה?
"אני חושב שאחד הדחפים העיקריים שמניעים את הספרות היום זה הרצון לומר דבר מדויק בתוך מציאות גסה וקלישאתית ולא מדויקת. הטלוויזיה, עם כוחה העצום בניסוח המציאות שלנו, לא מתעניינת בבני אדם, בסיפור הפנימי. תקשורת המונים הופכת בני אדם להמון. לפעמים לאספסוף. אנחנו מרגישים מתי מנסחים אותנו באופן לא מדויק שחוטא לאמת שלנו, וכשיותר ויותר אנשים מרגישים ככה, האמנות פורצת כרצון לחזור לדקויות. לא מזמן ישבתי על גבול גרמניה הולנד עם 12 מתרגמים שלי מ־12 שפות. אם אצלי בספר כתוב שאבא ובן אוהבים לאכול סטייק, המתרגמים שלי רצו לדעת בדיוק באיזה סטייק מדובר. במשך שבוע שלם היינו מבודדים מהעולם ועסקנו בדברים דקים".
וגם נושא מוכר אחר מציץ ב"איתי החיים משחק הרבה", כשבמהלך התיעוד מתגלים זרעי דמנציה אצל נינה - תוספת שחורגת מהביוגרפיה האמיתית. "לפי הממוצע של הפרוגנוזות ששמעתי, יש לי בין שלוש לחמש שנים עד שאאבד לגמרי את הזיכרון ואפסיק להיות אני", היא אומרת. הסרט ימתין לה מן הצד השני, משמרת לימים שבהם לא תזכור את הסיפור. אחרי "המנהרה" של א"ב יהושע, "האיש הזקן" של נגה אלבלך, "העייפים" של לילך נתנאל ועוד שורה של ספרי שִׁכחה מהתקופה האחרונה - גרוסמן כותב על תיעוד ומחיקה כפעולות כמעט משלימות. הצו לזכור מוגש אצלו לצד הזכות לשכוח. "תתארי לך לשכוח את אושוויץ", אביה של גילי מהמהם אליה תוך כדי נסיעה, "איזו מתנה".
"לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור הרשמי שלו", גרוסמן מסביר. "בדרך כלל זה על ילדותנו העשוקה. איך הורינו ואחינו ומורינו לא הבינו אותנו והיה לנו קשה. לאורך השנים אתה לומד לספר את הסיפור, לשכלל אותו, אתה הופך נפלא בלספר את הסיפור ואתה לא מרגיש עד כמה הפכת להיות אסיר בסיפור. זה נכון לגבי יחידים וזה נכון לגבי מדינות. מה זה מדינות? אנחנו. ציבור שלם שנלכד בתוך מה שאולי התאים לתפקד כסיפור המכונן, בזמן שהאומה נוצקה ונוצרה, כשעוד הייתה זקוקה לערכים מוחלטים, לסיפורים גדולים שעליהם היא תחנך את הדורות. פתאום היא לכודה".
מה כדאי שנשכח?
"אנחנו נורא מכווני עלבון בחברה שלנו, כל אחד מסתובב עם שלפוחית עלבון, והעלבונות פה מוצדקים. אי־אפשר להכחיש שיש פה אנשים שספגו ושעברו דברים נוראים. אבל גם עלבון צריך תאריך תפוגה. לא להגיב מיד בעלבון מובנה שאומר שכולם לא אוהבים אותנו ולא מבינים אותנו, גם כשהעולם תומך בנו ומממן אותנו. יש כאן קושי להתייחס ברציונליות למציאות. לראות שאולי אנחנו כבר לא רק קורבן, שאולי יש בכוחנו לעצב את הסיטואציה".
להפך, הצו הוא לזכור ולא לשכוח. להגיע לחלקה ביום הזיכרון, לעמוד בצפירה.
"הפער בין ההשקעה העצומה של המדינה בשכול ובתרבות השכול ובין הזלזול שבו היא נוהגת בחיי אדם הוא בלתי נתפס".
יש דרך אחרת לזכור את ה"חללים"?
"אפשר לשנות את השפה. הכי קל לשכול זה קלישאות, אבל קלישאות הן עלבון למת ולחיים שהוא חי. הנטייה בישראל היא להלאים את הנופלים. בגלל שאורי, בני, נפל במלחמה, יש נטייה לראות בצבאי שבוֹ כמעט את חזות הכל. אבל אורי היה אזרח וקודם לכן אדם. ביום הזיכרון ישנו פק"ל קבוע של מג"ד ומח"ט שצריכים לבקר את המשפחה. אנחנו ביקשנו שלא. אולי יש משפחות שזקוקות לזה, אבל אנחנו לא יכולים לקבל תנחומים מאדם שלא הכיר את אורי. מאדם שמנחם לפרוטוקול. היו גם פוליטיקאים שרצו להגיע וביקשנו, בבירור, לא לבוא.
"הדבר הכי חיוני בשכול הוא לשמור את היחסים בתנועה. לשמור על חיות במגע. בתוך כל הזיכרונות שיש לך על בנך המת, לזכור אותו רץ, הולך, קופץ. לא לתת לערוצים שביני ובינו להיסתם. באופן בלתי נמנע, ככל שעובר הזמן יש סתימה, אבל המלחמה היא עד כמה יכול החי להרחיק לכת ועדיין לחוש את חומו של המת. למצוא את הדרך לחזור מתודעת המוות אל החיים, כי אני רוצה לחיות. אנחנו 12 וחצי שנה אחרי, וזה נראה המון זמן וזה כלום. האבל הוא לא דבר סטטי, הוא משתנה. פתאום חלום, פתאום צץ זיכרון. נכון שהמגעים הם מגעים של כאב, אבל אני עוד לא מצאתי דרך אחרת, ולא הייתי מוותר עליה כי הכאב הוא מה שמאפשר לי קשר".
הטלפונים מהעיתונים, מהרדיו ומהטלוויזיה הפריעו לגרוסמן להתאבל כמו שצריך על עמוס עוז. "מת אדם מאוד קרוב אליי, איבדתי חבר, וכבר אני צריך לנסח באופן ציבורי מה אני מרגיש". עכשיו, בהיעדרו של עוז, גרוסמן הוא יותר מתמיד היורש המתבקש לתפקיד "הצופה לבית ישראל", איש הרוח המצופה להגיב לענייני השעה. ג'וב שהוא לא ממהר להסתער עליו.
"אני לא פנוי לציפיות שיש ממני. אני מגיב על דברים שאני לא יכול שלא להגיב עליהם, כמו שעשיתי גם כשעמוס היה. עבור רבים מאיתנו הוא היה 'דמות הסופר', אבל רוח הזמן לא רוצה ולא צריכה דמות אחת סמכותית אוטוריטטיבית. היום הכל אופקי, אין היררכיות. פעם היה כבוד אל ראש הממשלה, אל מנהל בית הספר, אל האבא - היום זה לא קיים, וטוב שכך. היום הגישה הרבה יותר פתוחה ודמוקרטית, אין צורך בגורם מונוליטי שאומר לך איך להיות".
עד כמה קרובים הייתם?
"בהתחלה זה לא הלך כל כך קל. כשפירסמתי את הסיפור הראשון שלי, א"ב יהושע מיד אימץ אותי אל ליבו, כתב עליי משהו חם. וביני ובין עמוס היה ריחוק. אבל אחרי 'קופסה שחורה' שלחתי לו מכתב. היו לי הסתייגויות. אז הוא הרים טלפון ואמר, 'בוא ניפגש'. נסעתי לבקר בערד. הוא לקח אותי לסיור במדבר והתקרבנו לאט, כי הוא ידע שאני אומר לו את האמת.
"בשנים האחרונות הייתי נוסע אליו הביתה לשתות את 'הקפה הכי טוב בתל־אביב'. ככה הוא היה אומר. זו הייתה החברה הכי נחמדה להיות בה. שעה וחצי אצלו בבית, קפה ופרדי החתול, והיינו מדברים בפתיחות בלתי רגילה. יש את עמוס הפומבי, הידוע לכל, ויש את עמוס הפרטי שמרגע שהוא נתן בך אמון - ולא מיד - הוא היה חם. הייתה לו נדיבות ואצילות טבעית".
ב־2017 התחריתם שניכם על פרס המאן בוקר הבינלאומי. אתה זכית. סיטואציה לא מאוד נוחה בין חברים.
"זה היה מצחיק כי ניסו, בייחוד בעיתונות, ליצור בינינו מאבק. באתי לעמוס שלושה ימים לפני הטקס בלונדון - הוא לא נסע כי הוא לא הרגיש טוב - והייתה לנו שיחה טובה וסיכמנו שיהיה מה שיהיה, נישאר חברים. אני לא הכנתי נאום, לא חשבתי שאזכה, ודבר אחד שכן אמרתי זה על עמוס, על חברותנו, וגם על הלא מובן מאליו ששניים מתוך שישה מועמדים הם ישראלים דוברי וכותבי עברית".
חודשים ספורים אחרי הטקס ההוא בלונדון, גרוסמן קיבל גם את פרס ישראל ותרם את הכסף לפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, ולארגון "אליפלט" שמסייע לילדי מבקשי המקלט. בטקס הפרס לא הורשה לנאום. "כנראה פחדו שאחרב להם את המסיבה. אבל יומיים קודם לכן דיברתי בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני. אמרתי שם את מה שהיה לי לומר".
החלפת במה בבמה.
"זה שאני יכול להחליף את הבמה הכי ממלכתית ומיינסטרימית של עם ישראל, בבמה הכי קיצונית מנקודת ראותו של הישראלי הממוצע - זה בכל זאת אומר משהו. ננזפתי מהימין, ואז ננזפתי על ידי שניים או שלושה אנשים מהשמאל. אבל הרגשתי שנכון לי להיות בשני המקומות. להיות הגשר. על תחושה כזאת אני לא מוכן לוותר".
ואיך היה המפגש עם נתניהו, אדם שוודאי יודע את דעתך עליו?
"לחצנו ידיים. הוא אמר לי, 'אני יודע שזה ערב גם משמח וגם קשה מאוד עבורך, ואני מקווה שהפרס יחזק אותך בזמנים קשים'. דיבר מאוד יפה. אמר את מה שצריך היה לומר בהזדמנות כזאת. הודיתי לו, ושוב התפלגו דרכינו".
ב־9 באפריל גרוסמן יצביע מרצ. "כי בכל מערכות הבחירות שהצבעתי למרצ לא התביישתי בדיעבד".
מתי התביישת?
"הצבעתי פעם לעבודה ומאוד לא אהבתי את זה. אני לא זוכר מה הם עוללו, אבל תסמכי על מפא"י שהם יעוללו. בזה הם לא מכזיבים. שמולי, שפיר, מרב מיכאלי, אלו אנשים שאני מעריך מאוד, שבאו לעבודה כדי לעבוד, אבל המפלגה שלי היא מרצ כי זו מפלגה שאומרת מה שהיא חושבת ולא מזגזגת ולא מתפתלת. אם כי נבחרת החלומות שלי אחרת, כזאת שיש בה שיתוף מלא ליהודים וערבים".
מה עם מפלגת כחול לבן, הירהרת בנושא?
"הירהרתי כי צריך להרהר, כי יש שחקן חדש, גדול וגבוה על המגרש. קשה לי עם הסופרמרקט הבלתי אפשרי של דעות שיש שם. אני לא רואה איך היא תחזיק מאוחדת אם הם באמת ילכו לדרך של שלום. ואני מנסה להבין למה הם צריכים להתייהר בכמה ערבים הם הרגו. בכלל, אם אני חושב על מה שקורה פה בארץ ועל מה שקרה למחנה שלי, יש תחושה של שגיאה".
מה יכולתם לעשות אחרת?
"השגיאה היא שהאמנו בכוחו של היגיון. חשבנו שאם נפנה אל ההיגיון של הישראלים וגם של הפלסטינים ונאמר אל"ף, בי"ת, גימ"ל - המסקנה תהיה ברורה מאליה. המעטנו מאוד בכוחם של היצריות, של הדחף לאלימות ולהרס עצמי. הפרזנו בכוחה של הרציונליות על בני האדם.
"בשביל שיהיה עתיד, בשביל להמשיך הלאה, צריך להחזיק כמה מחשבות לכאורה סותרות. גם לרצות שלום עם הפלסטינים וגם לא להסכים עם לא מעט מהדרך שלהם, גם לחטוף 400 טילים אחרי שיצאת מעזה וגם לדחוף להסדר. התביעה המורכבת הזאת גורמת לכך שיותר ויותר אנשים מתרחקים ומתכנסים. נוצר ריק בין החברה ובין הסיטואציה שבה החברה נמצאת. אבל ריק לא נשאר ריק - זורמים לתוכו כוחות עם אג'נדות ברורות, ופתרונות ברורים, השקפות פונדמנטליסטיות ופנאטיות. הם אלה שחוטפים את העתיד שלנו, הם אלה שנמצאים מימין לנתניהו, הם אלה שבכנסת הבאה כנראה יתרבו".
מה אווה הייתה אומרת על זה?
"אווה חשבה שהעולם הולך ונהיה יותר ויותר נציונליסטי. הייתה לה איבה מוחלטת לכל סוג של לאומנות. היא הייתה הולכת לשני הקברים של שני הבעלים שלה ומבקשת שייקחו אותה כבר, שהעולם הולך ומידרדר ואי־אפשר, נמאס לה. בסוף היא מתה בגיל 97".
