אפילו כשאינו בשיא, מישל וולבק הוא הסופר המעניין של ימינו
"סרטונין", ספרו החדש של מישל וולבק, ממשיך בקו שהקנה לסופר את תהילתו - ביקורת נוקבת על הליברליזם המערבי, ומערכות היחסים הפגומות המתפתחות בצלו. על אף שהספר ממחזר רעיונות מוכרים, זוהי יצירה מהנה להפליא ושופעת הומור קודר
"אפשרות של אי" מ-2005 היה הרומן הרביעי של מישל וולבק. הוא גם חתם, נכון לעכשיו, את החלק החזק ביותר ביצירתו, 14 שנות יצירה רושפת שהפכו אותו לאחד הסופרים החשובים בדורנו. מאז ניכרת אצלו ירידה, אם כי גם וולבק מוחלש מעניין אותי יותר מכל הסופרים החיים (למעט קנאוסגורד) המוכרים לי.
הסיבה העיקרית לירידה הזאת היא שוולבק ביסודו הוא המבקר הגדול של הליברליזם המערבי, של ההתפוררות והתחרותיות שמסב הקפיטליזם המערבי, כמו גם של המטריאליזם שניצב בתשתית תפיסת העולם המערבית. הליברליזם, הקפיטליזם והחילון האלה היו בשיאם בשנות ה-90, אבל הם נמצאים בנסיגה בשנים האחרונות. אם אפילו טראמפ מדבר על מכסי מגן שישמרו על התוצרת האמריקאית מפני השוק, הוא כבר לא רק קפיטליסט אלא גם "לאומי" (כפי שכתב לאחרונה וולבק על טראמפ - ועל עצמו - במאמר משבח במגזין האמריקאי "הארפר'ז").
סיבה נוספת לירידה בכוחו של וולבק מוצגת בגלוי ב"אפשרות של אי". גיבור הספר, כמו גם גיבורי הספרים שקדמו לו, היה בן גילו של וולבק באותה עת, והרומן כולו הוא זעקה בלתי נשכחת על ההזדקנות ועל היותם של הנעורים הנכס הנחשק ביותר בחברה שאיבדה כל רובד רוחני ומטפיזי. בגיל 47 מגלה הגיבור שחייו הגיעו בעצם לקיצם, כי הקץ מבחינתו הוא אובדן כוח המשיכה הארוטית. ואכן, במובן מסוים, הרגע הזה היה גם סוף הקריירה של וולבק. ולא מקרי שבשלושת הרומנים הבאים הגיבורים צעירים באופן ניכר מהמחבר.
ב"סרוטונין", שיצא בינואר בצרפת, הגיבור הוא בן 46. פלורן-קלוד לברוסט למד אגרונומיה (כמו וולבק עצמו) ועובד במשרד החקלאות הצרפתי. כשהוא מגלה שחברתו היפנית הצעירה בוגדת בו, ובעקבות צפייה בתוכנית טלוויזיה על אנשים שפשוט נעלמו להם, מחליט לברוסט להתפטר מעבודתו ולהיעלם במעבה פריז. הוא שוכר חדר במלון ומתחיל קיום חסר תכלית בסיוע כספי ירושת הוריו. כדי להימנע ממועקת הבדידות בעיר, עם התקרב חגי דצמבר, לברוסט יוצא למסע אל הפרובינציה, לנורמנדי. היעד הוא חבר ותיק מתקופת לימודיו ואולי ניסיון מהוסס לפגישה מחודשת עם אהבת חייו, שעזבה אותו כשבגד בה. את חברו פוגש לברוסט כשהוא מארגן מחאת רפתנים על הורדת מחירי החלב משיקולים גלובליים. המחאה הופכת להתקוממות אלימה שתוצאותיה קשות.
זה ספר מהנה מאוד. עד כדי כך שאפילו הצרפתית הדלה שלי, שהכתיבה קצב קריאה זחלני, לא מנעה את ההנאה הזאת. הנאה מהטון המלנכולי העמוק של המספר, המלווה בפדנטיות מסוימת ובהבזקי הומור קודר נפלאים. מקצב הסיפור המתון, המשתהה, שעם זאת מקפיד כל הזמן על התקדמות. מהמעבר מתיאורים נטורליסטיים לניסוחים פיוטיים ולתובנות-על סוציולוגיות. מיצירת המתח לקראת שיא (שאולי יתרחש בפגישה עם האהובה לשעבר). מהמֶתֶק שוולבק יודע לחלץ משני מצבים נפשיים לא נעימים, הלוא הם הייאוש הטוטאלי והבדידות.
ניכר שאחד הנושאים שעניינו את וולבק הוא חוסר היציבות הבסיסי של החיים בחברת שוק. לנושא הזה שייכים שני הסיפורים המרכזיים כאן: חוסר היכולת לקיים חוות חקלאיות רווחיות במציאות הנוכחית; חוסר היכולת לקיים קשר אהבה ארוך טווח. וולבק, ממש כמו א"ד גורדון וכמה מאבות הציונות, רומז כאן שחקלאות היא קשר יציב וישיר לאדמה, ושהיעדר אפשרות לחקלאות בת-קיימא הוא סמל להיעדר השורשיות הכללי של הקיום המערבי. הבעיה היא לא רק שמדובר בנושא שחוק (זו תמה ותיקה בהתנגדות לקפיטליזם מימין), אלא גם שחוסר היציבות של חיי הזוגיות לא בדיוק נובע מאותו שורש. העובדה שלברוסט בגד בבת זוגו קשורה למשהו ותיק בהרבה מאורח החיים המודרני. זו לא פעם ראשונה שוולבק - אולי משום סלידתו מפסיכואנליזה - לא מעמיק מספיק במתח בין סקס לאהבה. בכלל, התחושה היא שאת מה שיש לוולבק לומר הוא עצמו כבר אמר בעבר, וכעת הוא נותן פתחון פה לביקורות קיימות וידועות.
אם יש ברומן נושא אחד בעל פוטנציאל גדול, זה נושא הכדורים נוגדי הדיכאון שהגיבור לוקח. אלה מעלימים את הליבידו שלו, ובהמשך גם גורמים לו להשמנה. בעודו צופה באין-ספור תוכניות האוכל בטלוויזיה, הוא מהרהר בנסיגה של החברה המערבית לשלב האוראלי. וולבק כבר נגע ברפרוף בנושא החשוב הזה ב"כניעה" מ־2015. החברה המערבית אכן מצויה בפאזה פוסט-ארוטית; האוכל אכן החליף את המין. אבל וולבק נוגע בנקודה יותר משהוא מפתח אותה. ניכר שמין מעניין אותו ואילו אוכל, כלומר דיון באוכל, משעמם אותו. אי-אפשר להאשים אותו.
הגדולה של וולבק בשיאו נבעה מיכולתו להציג את גיבוריו כמייצגים את רוחה של תקופה שלמה. ב"סרוטונין" אנחנו נותרים בעיקר עם סיפור אישי מעניין ומסופר לעילא.
