ביקורת סרט - "כולם יודעים": גם במאים מעולים מאכזבים
פנלופה קרוז וחוויאר בארדם מגלמים בסרטו החדש של הבמאי האיראני, אסגר פרהאדי, מאהבים לשעבר שנפגשים בחתונה בספרד. השוני בין היוצר למקום, לשפה ולשחקנים, היה אמור להקנות ערך מוסף ופיוטי לסרט, אבל התוצאה הסופית קצת מפוספסת
את עלילת סרטו השמיני, "כולם יודעים" (Everybody Knows), בחר הבמאי האיראני, אסגר פרהאדי, למקם בספרד. זו אינה הפעם הראשונה בה פרהאדי מביים מחוץ לגבולות ארצו – סרטו היפה "העבר" מ-2013 התרחש בפריז. אלא שגיבור הסרט ההוא היה איראני המגיע לבירה הצרפתית על מנת להתגרש מאשתו. בסרטו הנוכחי, הדמויות והשפה הן ספרדיות, אך המפגש התרבותי בין היוצר והמקום, הזרים זה לזה, לא מוביל לתוצאה בעלת ערך ועניין, ודאי בהשוואה לסרטיו הקודמים.
פרהאדי כמובן אינו הבמאי הראשון שמביים בשפה ובתרבות זרים לו. גם בן ארצו, הבמאי המנוח עבאס קיארוסטמי, ביים שניים מסרטיו האחרונים, "עותק נאמן למקור" ו"כמו מישהו מאוהב", באיטליה וביפן, בהתאמה (למרבה הצער, גם היו שניים מסרטיו החלשים יותר). לעיתים, המפגש הזה מייצר מבט מקורי ופיוטי בתרבות שאינה מוכרת (עיין ערך "מצב הדברים" של וים ונדרס הגרמני שצולם ברובו בפורטוגל), אך לא כך הם העניינים במקרה שלפנינו.
"כולם יודעים" נפתח בדימוי של שעון שחזיתו שבורה, הממוקם במרומי מגדל פעמוני כנסייה, שיונים הומות בתוכו. יד נעלמה בכפפות ניילון גוזרת קטעי עיתון המדווחים על היעלמותה של ילדה קטנה, ואישה (פנלופה קרוז) שבה עם שני ילדיה אל כפר הולדתה בספרד על מנת להשתתף בחתונת אחותה הצעירה. השילוב בין השעון הסימבולי, היד המסתורית והנסיעה המשפחתית מסמן את נקודת המוצא של הסרט: תעלומה שבמהלכה נאלצים בני משפחה אחת לשוב אל העבר ואל מה שמעולם לא דובר בו.
סרטו של פרהאדי יכול להיחשב כמותחן, אבל השאלה מי-עשה-את-זה? היא פחות רלוונטית בו. למעשה, כשבאים לחשוב על כך, גם סרטיו הקודמים (בהם זוכי האוסקר "פרידה" ו"הסוכן") היו בדרכם מותחנים. הדגש בהם היה על עמדת הידע המוגבלת של כל אחת מהדמויות, ועל האופן שבו נקודת מבטן מעניקה למתרחש פרספקטיבה שיפוטית ההולכת ומשתנה, הולכת ומתערערת, ככל שנחשפים עוד ועוד פרטי עלילה. נרטיב המותחן אינו מהווה אלא אמצעי לדיון מוסרי-פילוסופי בסוגיות של אמת, יכולת שיפוט ופעולה נכונה.
"כולם יודעים" נפתח, אפוא, בחתונה גדולה הנערכת בעיר קטנה בספרד. לוקח קצת זמן עד שהצופה מבין מי-הוא-מי, אך זהו טיבם של סרטים העוסקים באירועים משפחתיים גדולים. הגיבורה, לאורה (קרוז), מגיעה כאמור עם שני ילדיה מארגנטינה. בעלה (ריקרדו דארין) נותר בבית, לרגל עסקיו. לא עובר זמן רב עד שמתברר לנו כי הסיטואציה החגיגית והנוף השמשי מסתירים כמה סודות ושקרים שילכו וייחשפו בהמשך. האירוע המחולל קורה בעיצומה של החתונה: בתה המתבגרת של לאורה נעלמת מחדרה, והודעת סמס מבשרת כי נחטפה. סכום הכופר עומד על 300 אלף יורו.
עוד ביקורות קולנוע:
האב מגיע בבהילות מארגנטינה, אך אין באפשרותו לשלם את הכסף. הזמן הולך ואוזל, שכן הנערה זקוקה בדחיפות לתרופות שלה, והיחיד שיכול לגייס את הסכום הוא פאקו (חוויאר בארדם), מאהבה-לשעבר של לאורה, ובן זוגה במציאות של קרוז, שבבעלותו יקב בו הוא שותף. אם ימכור את חלקו – יוכלו בני המשפחה להציל את הבת. מכאן והלאה יצופו ויעלו קונפליקטים בלתי פתורים מהעבר, והמבוך הרגשי הטעון שבו משוטטות הדמויות יאלץ אותן להתעמת עם מה שכולם אכן יודעים, אך בעיקר עם הדברים שכולם מעדיפים שלא לדבר עליהם.
נקודת החולשה של "כולם יודעים" ביחס לעבודותיו הקודמות של פרהאדי נעוצה בהיעדר המורכבות שבו. "פרידה", "העבר" וגם "הסוכן" יצרו תנועה דינמית ביחסנו כלפי הדמויות השונות – תנועה שמקורה בהערכה מוסרית מחודשת שלהן בעקבות עמדת ידע משתנה, שלהן וגם שלנו. אלא שהפעם הגילויים החדשים נדמים מאולצים. פרט משמעותי כזה, אותו לא נחשוף, מסיט את הסרט יותר לכיוון הטלנובלה, ומכל מקום חשיפתו בקונטקסט המסוים שלפנינו מעוררת תמיהה.
יתר על כן: בסרטיו הקודמים של פרהאדי נוכחותו של העבר בהווה העלתה סוגיות שעניינן אשמה, אחריות ומוסר. בסרטו הנוכחי, הגילויים הקשורים בו משרתים יותר את הדרמה – ופחות את השלכותיה. במיוחד אמורים הדברים בדמותו של פאקו, הנדרש להגיע במהירות להכרעה הגורלית. העובדה שהוא ואשתו המורה (ברברה לני) חשוכי ילדים תהיה אף היא בעלת משמעות נוכח התפתחות דרמטית בעלילה. ההתמקדות בדמותו היא בהחלט מעניינת, בעיקר נוכח הציפיה שהסרט יעמיד במרכזו את דמותה של האם, שבגילומה של קרוז נותרת חד-ממדית.
"כולם יודעים" הוא סרט שבהחלט ראוי לצפות בו, אף אם התוצאה אינה מתגמלת, רגשית ורעיונית, כמו סרטיו הקודמים של פרהאדי. החמיצות הביקורתית המסוימת בה התקבל הסרט, שנבחר לפתוח את פסטיבל קאן אשתקד, יצרה את הרושם כאילו על במאים גדולים – ופרהאדי נמנה עליהם – מוטלת החובה להנפיק יצירות מופת בזו אחר זו. אכזבה לא באה בחשבון. יחד עם זאת, בתום הצפייה בסרט נותרת בעינה השאלה מה דחוף היה לו, לבמאי האיראני הנפלא, להתנסות בצילום הסרט הזה, דווקא בספרד.
