ביקורת סרט - "אפשר לנשום בשקט": קולנוע עדין ורגיש
גורלן של שתי נשים, האחת איסלנדית משולי החברה והשנייה פליטה מגינאה ביסאו שמנסה להיכנס למדינה, נקשר זו בזו. זהו סרט שקט ועדין, שממשיך את האופנה האחרונה של הקולנוע האירופי - משבר הפליטים ביבשת
יש לא מעט נושאים חברתיים ופוליטיים קודרים ברקע של "אפשר לנשום בשקט" (And Breathe Normally), הפיצ'ר הראשון של הבמאית-תסריטאית האיסלנדית איזולד אודאדוטיר. עוני בחברה אירופית משגשגת, אתגר ההורות במצב מצוקה, אוריינטציה מינית, ובעיית הפליטים המגיעים לאירופה.
הסרט מצליח לחבר בין כל אלו באמצעות הצבת שתי דמויות נשיות - אם איסלנדית המנסה להתקיים בשולי החברה, ואם שמקורה בגיניאה ביסאו, המנסה להיכנס למדינות האיחוד האירופי, בדרך ליעדה הסופי בקנדה. הנושאים גדולים, אבל העלילה עוסקת בסיטואציה אינטימית, וסגנון הבימוי של אודאדוטיר מכבד את הדמויות באיפוק המכוון שלו. גם אם התסריט מפגין מידה של מכאניות תכליתית באופן החיבור בין הדמויות, בפיתוח הקשר ובתנועה לעבר נקודת הסיום, זהו עדיין קולנוע שקט ועדין באופן ראוי לציון.
בעיית הפליטים משמשת כבר שנים רבות כנושא מרכזי בסרטי ה"ארט האוס" האירופי. דוגמאות בולטות מהשנה החולפת הצליחו לעסוק בנושא בדרך מעניינת באמצעות התרחקות מהמישור הריאליסטי. כך, למשל, "טרנזיט" של כריסטיאן פצולד - למרות שהסרט עוסק בבריחה של פליט יהודי דרך מרסי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא צולם באופן מופגן במרסי של ההווה. כך נוצרה הקבלה פרובוקטיבית בין התקופות והאסונות ההומניטריים על אדמת אירופה שבה רוחות הרפאים של העבר מהוות מסגרת התייחסות למצב הפליטות בהווה.
ב"גבול", הסרט השבדי-דני של עלי עבאסי, בעיה הפליטים מהדהדת דרך מישורי פנטזיה ומיתוס. הגיבורה הכעורה משתמשת בחוש הריח החריג שלה כדי לאתר סחורות מוברחות במעבר הגבול שבדי. העלילה שבמהלכה היא מגלה את זהותה האמיתית כטרול, מעלה באופן מוצלח את שאלת הזהות הנזילה של הגיבורה, כמי שנמצאת, ביותר ממובן אחד, על קו הגבול – הטריטוריאלי, הגזעי, המיני והמציאותי. כך הסרט מתפקד כאלגוריה שנונה על תנועה במרחב וזהות – בדרך המקבילה לסרטי מהגרים ישירים יותר. הרעיונות המצויים בדוגמאות מקוריות אלו מהדהדים גם ב"אפשר לנשום בשקט", חרף האופי הריאליסטי המובהק של הסרט.
לעוד ביקורות קולנוע:
הגיבורה האיסלנדית של הסרט היא לארה (קריסטין תורה הראלדסדוטיר), אם חד הורית ענייה עם רקע של שימוש בסמים. מהערה אגבית בסרט אנו לומדים כי בנה הקטן אלדר (פטריק נוקבי פטורסון) כבר נלקח ממנה בעבר, וכעת היא נחושה לא לתת לדבר לקרות שנית. הצגת הדמות כוללת סצנה שבה מובהר כי אפילו קניית מצרכי יסוד קשה לה מבחינה כלכלית. כאשר מוצע לה הסכום הפעוט החסר (פחות משני שקלים) היא מסרבת. היא תנצח בכוחות עצמה.
היא מתקבלת לקורס שמכשיר אותה לבדיקת דרכונים בגבול, קורס שרק בסיומו תדע אם תזכה לעבודה קבועה. בינתיים היא מפונה מהדירה ונאלצת לחיות בתוך המכונית הקטנה שלה יחד עם בנה. כל זה בעודה מנסה לשמור על מראית עין "נורמלית" בהכשרה שהיא עוברת, ובחייו של הבן שאותו היא מנסה לשכנע שהמגורים במכונית הם חלק מ"הרפתקה סודית" שעליה אסור לו לספר.
בעודה יושבת כמתלמדת בעמדת בידוק דרכונים מגיעה לשם אדז'ה (באבטידה סאדז'ו), פליטה שמנסה להיכנס לתחום המוגן באמנת שנגן יחד עם בתה ואישה נוספת. לארה שמה לב לכך שהדרכון בידיה של אדג'ה מזויף. הבת והאישה הנוספת, שעוברות בעמדת בידוק אחרת, ממשיכות בדרכן. אדג'ה מובלת למתקן לפליטים שכניסתם לא אושרה, עד סיום ההליך המשפטי בעניינה.
כמו במרסיי של "טרנזיט", מתקן הפליטים וסביבתו מייצר סוג של סופראימפוזיציה מרחבית למצבן של שתי הדמויות. הפעם לא מדובר על התלכדות של שני זמנים שונים, אלא על האופן בו הגדר של המתקן מציבה את שתי הדמויות כהשתקפויות זו של זו. בצד אחד מצויה הפליטה שהופרדה מבתה, בצד השני חונה המכונית האדומה של לארה שבה היא גרה יחד עם הבן שלה. הפליטה שלא יודעת מתי ואיך תשוב ותתאחד עם בתה, אבל תעשה מה שנדרש כדי שזה יקרה. והאם האיסלנדית הענייה שלא תיתן לחייה לקרוס לבל בנה יילקח ממנה לצמיתות. המסר הפוזיטיבי של הסרט קשור לאופן שבו שתי הנשים המצויות בנקודת מוצא אנטגוניסטית משני צידי הגבול, לא רק חולקות סיטואציה מקבילה, אלא גם יוצרות קשר אחת עם השניה.
כמו ב"גבול" הגיבורה שעובדת במעבר הגבול משרתת סוג של אחר. ב"גבול" טרולית שלא יודעת שזו זהותה עובדת עבור הצרכים של בני האדם. ב"אפשר לנשום בשקט" האישה נמצאת בתחתית הסולם החברתי, אבל מוצאת עצמה בתפקיד של זו שאמורה לסנן אנשים נואשים לא פחות ממנה המנסים לשרוד. בנוסף קיים הממד של הזהות המינית: ללארה יש כמה מפגשים מיניים עם אימא של ילד אתו מיודד בנה. אדז'ה אינה מהגרת עבודה, אלא פליטה בגלל הסכנה הקיומית שכרוכה בהיותה לסבית במדינת הולדתה. האם האיסלנדית לא נרדפת, כמובן, בגלל זהותה המינית, אך הדמיון בנקודה זו בין שתי הנשים הוא חלק מיכולתן ליצור קשר מהוסס של אחווה. ההקבלה הזו היא דוגמה להיבט קצת מכאני של התסריט בשירותו של המסר, אולם גם כאן מפגינה הבמאית אודאדוטיר מידה נדרשת של איפוק ולא כושלת באפיון מפוקפק של היחסים בין הדמויות.
