חוה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי"
מאחורי השיר החדש של חוה אלברשטיין עומדות שתי נשים שכבר אינן: תרצה אתר ואלונה טוראל. בריאיון ל-ynet היא מספרת על העבודה עם יוצרות בשנות ה-70 ("היינו חוד החנית"), קובעת שגם היום אין ייצוג הולם לנשים במוזיקה, מתייחסת לעבר ("יש שירים שכואב לי לשיר"), ומסבירה מדוע לא השתתפה באירוויזיון: "מתה מפחד"
את "יש לי אוקיינוס" אלברשטיין הקליטה עם האורקסטרה תזמורת הג'אז הישראלית, למילותיה של תרצה אתר. אבל למעשה, מדובר בשיר חדש-ישן שכבר הוקלט בשנת 1973 ללחן של אלונה טוראל, שהלכה לעולמה בערב יום העצמאות, לפני פחות מחודש. "הוא מונח אצלי כבר הרבה זמן", היא מספרת, "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים החדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה".
עוד בערוץ המוזיקה:
סולן דיסטרבד: "סבא שלי היה בהגנה וסבתא שלי על שער 'לאישה'"
הכרזה על הבמה: להקת סוויד תופיע בישראל
הראפר פלד לא מתנצל: "אני מודל לחיקוי יותר מהאנשים בכנסת"
השיר נשאר על הקלטת, והיא האזינה לו מדי פעם. אבל מה שהחזיר אותו לשולחן העבודה היה שיר אחר של חיים ברקני, שאלברשטיין מצאה בארכיון הספרייה הלאומית, וגרם לה להבין שהיא חייבת להיכנס לאולפן כדי להקליט את שניהם. "השאלה האמנותית הייתה בעיקר איך עושים את זה. הרי מרוב אופציות דיגיטליות היום, אפשר להקליט בכל מיני סאונדים. הייתי בטוחה שאני רוצה לעשות את זה עם סאונד קלאסי של פעם - עם תזמורת ביג בנד".
אלברשטיין כבר עבדה עם התזמורת בעבר, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שהאורקסטרה הקליטה שיר מקורי. בעבר הם עבדו עם אמנים שונים והקליטו גרסאות כיסוי, או יצירות אינסטרומנטליות. שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר. "מבחינה פילוסופית את יכולה לומר שמה שמיושן כבר לא יכול להתיישן".
"אתה ומפת העולם בכיסך
אתה והים הרחב הפלאי,
אתה על הים, ואני לא איתך
אבל יש לי עולם משלי" (מתוך "יש לי אוקיינוס")
אני אשאל אותך שאלה אינטימית, כשאת שרה "אתה" למי את פונה?
"אתה זה האופציה של האהוב שלי, אני משערת, כי אני לא כתבתי את השיר. הגבר שמסתובב ונודד בעולם, שמחפש הרפתקאות, מטפס על הרים וצולל באוקיינוסים. והאישה הקטנה שלא יושבת על החוף ומחכה, יש לה חיים משלה, יש לה עולם משלה. ואתה מוזמן לבוא כשתתעייף, אני לא רצה אחריך. זה לא השירים של פעם עם נשות הדייגים שמחכות על החוף ומצפות. היא מכריזה 'יש לי עולם משלי'".
וכמו בשיר, גם מאחוריו עומדות נשים עם עולם משלהן, שלוש יוצרות מרכזיות בתרבות הישראלית, דבר נדיר בשנות ה-70 אבל גם היום לא שכיח במיוחד. "אני לא בטוחה שתרצה לא שמעה את זה בחזרה כי היא הייתה קופצת לפעמים לחזרה", נזכרת אלברשטיין בהקלטה מפעם, וקופצת חזרה לימינו: "אלונה שמעה את זה, תודה לאל, ולצערי הרב שבועיים שלושה אחרי כן היא פשוט נעלמה לנו. מצמרר לחשוב על זה".
שיתפתן פעולה לא מעט לאורך הקריירה שלך, בכמה מהשירים האייקונים שלך – "אדבר איתך", "בשביל אל הבריכות".
"ועוד איזה שיר שבפעם הראשונה בחיים שלי כתבתי איזו חתיכת טקסט ונתתי לה אותו מרוב בהלה. והיא הלחינה שיר מתוק שנקרא 'מה נותר'. זו הייתה תקופה שהיא כתבה קצת שירים ואחר כך היא לא רצתה יותר לכתוב היא רצתה לנגן ולעבד".
בין טוראל לאלברשטיין יש קווי דמיון שחורגים משיתופי הפעולה שלהן. שתיהן פעלו בעולם גברי, שלא השאיר הרבה מקום לנשים. "בסוגריים, אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי", אלברשטיין מוסיפה.
איך בכל זאת היה זה לעבוד עם אישה אז? כי לא היו הרבה נשים לעבוד איתן.
"לא היו הרבה נשים. השתיים שעבדתי איתן היו אלונה טוראל ונורית הירש - אנחנו פחות או יותר באותו שנתון. כשמצאתי אותן אלונה טוראל הייתה מנגנת בערבי הראיונות של דן בן אמוץ במועדון החמאם ביפו. כשהקהל היה מתכנס, היא הייתה מנגנת בפסנתר בקבלת פנים ועושה שירה בציבור ונורית הירש החליפה אותה".
"את שתיהן אימצתי כי היינו פשוט בנות, חברות. גם אחר כך עם תרצה אתר - תמיד בחרתי לעבוד עם נשים איפה שאפשר היה. ולא היה הרבה לצערי. היינו, חוד החנית מה שנקרא. היו זמרות אבל לא היו הרבה מלחינות או מעבדות ברמה של אלונה ונורית. יש סיפורים, אני לא זוכרת הכל, לאלונה הקשיבו יותר - משהו באישיות המסתורית שלה. ונורית שהיא הרבה יותר פתוחה, לבבית ודברנית, לא פעם חטפה כל מיני ריקושטים מהנגנים באולפן".
"זו תופעה בכל העולם, אין הרבה מעבדות, מנצחות, כנראה שצריך איזה כוח שישתלט על הגברים", אומרת אלברשטיין ומתייחסת לאחד הנושאים הבוערים על סדר היום הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות. היעדר הייצוג במצעדים, בהשמעות ובפסטיבלים - הדרה שנוכחת גם בארץ. "אני בהלם כשאני רואה רשימות של אמנים. יש המון פסטיבלים ואירועי פה ואירועי שם - אני לא רואה נשים, ואני תופסת את השיער ואומרת 'איך זה יכול להיות?' לא מדובר על הדתה, מדובר במופעי רוק".
"זה מאוד מתסכל ואני יודעת מהיכרות בשטח שיש המון בחורות מוכשרות ויצירתיות, שמנגנות וכותבות. זו שאלה שצריך לדון עליה ברצינות".
כשאני שואלת אותה האם היא מאזינה למוזיקאיות עכשוויות שפועלות מעבר לים, אלברשטיין מסתייגת, מצד אחד היא אומרת שהיא מבוגרת מדי, אבל בפועל, מכירה את כל השמות החמים בזירה, מבילי אייליש וליזו ועד ריהאנה. "יש בזה בהחלט משהו שיכול לתת השראה לעוד אמנים ללכת בדרכך. יש בזה חוצפה קטנה וטובה. אבל הכוכבים הגדולים היום הם המפיקים. עם הרבה כישרון, הברקות וטכנולוגיה מהממת. אני מנסה עכשיו לחשוב על זמרת מאז איימי ווינהאוס ששברה את לבי ולא עולה לי".
דווקא בשיתופי הפעולה שמאפיינים את המוזיקה שלה בשנים האחרונות, עם יוצרים צעירים כמו שלומי שבן, שאנן סטריט או תמיר מוסקט, היא לא מרגישה פער דורי. "הם צעירים ממני אבל גם הם כבר לא הצעירים. אם אתה מוזיקאי טוב, יש לך טעם טוב ותשוקה למוזיקה אפשר להתחבר עם כולם. כשאני עובדת עם האנשים האלה אני בכלל לא מרגישה שאני מבוגרת מהם, יש להם את הסקרנות ואת הכישרון, לי יש את המטען שלי ואני יכולה לשתף אותם. מה שיפה, שהם נורא סקרנים ומוזיקליים, אין להם דעות קדומות לגבי מה שהיה או מה שיהיה. אני מרגישה מבורכת בקטע הזה. זה פותח את העולם, זה נותן עתיד, יש לי בעיקר עבר".
"לא במובן טראגי או נוסטלגי", היא מסבירה, "יש לי הרבה שנים של עשייה ועבודה. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי סקרנית לגבי שמות של אנשים חדשים שצצו ותמיד היה מעניין להכיר אותם ולקבל מהם משהו. זה נראה לי נורא טבעי - אם זה נגני ג'אז או חבר'ה מרוק".
יש לך רפרטואר עצום, יש שירים שאת כבר לא אוהבת לשיר?
"כן, יש שירים שאני פחות אוהבת לשיר. החיים כל כך אינטנסיביים בארץ. סתם דוגמה, נגיד שיר כמו 'מכתב מאמא' אני לא יכולה לשיר, אין לי סבלנות".
למה?
"כי זה נראה לי קצת קיטשי, הסיפור הזה של האמא ששולחת מכתבים לבן. כל המושג הזה של מלחמה כל כך השתנה שאיך לומר - זה כבר לא מצחיק. ויש גם הפתעות, יש שירים שכבר לא חשבתי שאשיר. הנה במופע שלי עם שלומי, אנחנו עושים את 'באנה הבנות' (נשים רוקדות - ד"צ), שהרבה שנים לא שרתי וחשבתי שאולי זה לא כל כך לעניין ופתאום הוא קיבל כזו תפנית יפה, ויש בו הומור. עם כל ה-Me Too ובכלל להתייחס לבנות, 'באנה הבנות, לרקוד בשמחה ובעצב' - פתאום היה בזה משהו כל כך מלבב, ומתאים לי היום, אז זה דברים שנורא משתנים".
השירים ממשיכים לחיות, הם מקבלים משמעויות שונות ויש גם שירים שכבר כואב לה לשיר על הבמה. "יש עייפות לפעמים משיר מסוים, יש שירים שקשה לשיר. שירים כמו 'שחמט' או 'שיר ארץ' שזה באמת אחד השירים הכואבים ביותר שיש, לפעמים פשוט קשה לשיר, את נכנסת לריגוש או עצב שאת כמעט בוכה, זה כואב מדי".
את מתחרטת ששרת אותם בעבר?
"לא, להפך. לא שרתי אותם מתוך כאב. אני עומדת מאחורי כל מה שהקלטתי בגאון. אלו שירים אדירים. זה אחרת לשמוע את זה ברדיו או לעמוד לפני הקהל - את אומרת אולי יש כאן בקהל שני הורים פגועים ופתאום לשיר להם על הארץ ששוכלת את בניה זה קשה. הרי אני לא תקליט, אני לא שרה אוטומטית. לפעמים את באה עם מצב רוח רגוע ומה שיהיה יהיה ולפעמים את פשוט לא עומדת בכאב הזה".
הרגישות הזו מופיעה גם כשאני שואלת אותה על אירוויזיונים ותחרויות. "זה מפחיד לשיר בשידור חי מול כל כך הרבה אנשים, לא חושבת שהייתי עומדת בזה. תחרויות עושות לי ישר אולקוס, הייתי מתה מפחד לשיר בשידור חי מול כל העולם, הייתי מתעלפת".
ראית את האירוויזיון?
אני יכולה להגיד שראיתי, אפילו כדורגל אני רואה יותר בעניין. היה לי קצת משעמם, אבל זה היה אירוע מאוד מוצלח. למרות שזה לא העולם שלי מבחינה אמנותית, שורה על כל האירוע שמחה טובה. זה נורא יפה. אני לא רואה בזה פסגת תרבות מי יודע מה, אבל אני חושבת שמה שמאחד את כל האירוויזיונים זה מין מפגש של הרבה ארצות והרבה אנשים צעירים אז זה משדר אופטימיות ורצון להיות ביחד ולפרגן אחד לשני, אני חושבת שיש בזה המון דברים יפים".
חוה אלברשטיין תופיע עם שלומי שבן ב-22 ביוני בזאפה אמפי שוני, ב-29 ביוני בהיכל לאמנויות בהרצליה וב-24 וב-25 ביולי באלמא בזכרון יעקב.
