סרטי האימה הגיעו לקאן, ושוב הבמאים מתעללים בנשים
דמויות נרצחות באכזריות ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, בעוד שגספר נואה קושר את שרלוט גינסבורג האומללה לצלב. הזוועתונים השתלטו על פסטיבל קאן השנה, ומי שהפכו לקורבנות המדממות היו בעיקר נשים. באופן מפתיע, רוב הסרטים עסקו באחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע
נרצה או לא, אלימות היא הערוץ העיקרי לחדור אל לבם של הצופים, וחשוב מכך לתוך כיסם. מורשת ארוכת שנים של סרטי אקשן רווחיים יותר או פחות ביססה את הטענה שמכות ופיצוצים מוכרים כרטיסים. בשנים האחרונות ההנחה הזאת התחדדה מול היעלמותן של דרמות איכות מהנוף, וההשתלטות של סרטי גיבורי העל על הזירה הקולנועית המסחרית. אל מול שוברי הקופות המהדהדים, הקולנוע העצמאי האמריקני נלחם על חייו, ונראה שהזן היחיד שלו שממשיך לשרוד, ובהצלחה יתרה הוא זה המסווג כאימה - אותם מותחנים וזוועתונים שנובעים מחינגה של אלימות וזוועות גרפיות בוטות. ראינו את זה ב"זה" (2017), "תברח" (2017), "מקום שקט" (2018), "תורשתי" (2018) ועוד, כולם החזירו את ההשקעה בהם ואף יותר מכך. אבל האם מה שקורה באמריקה נשאר באמריקה? לא ממש, לא היום. עם כל האינטרנט, רשתות הסטרימינג והפחד שתעשיית הקולנוע העולמית חווה לקראת העתיד, האימה חדרה השנה גם אל תוך קודש הקודשים של פסטיבל קאן.
רבות דובר על סרטו החדש, הארוך והלא ערוך, של טרנטינו, ועוד נמשיך לדבר עליו בהמשך. "היו זמנים בהוליווד" הוא ברוב רובו מחווה לצד האפל של תעשיית הקולנוע האמריקנית בשנות ה-60 וה-70 שסגדה לגיבורים והאנטי-גיבורים שנהגו לפתור בעיות בדרך הפשוטה ביותר - באמצעות האקדח. אלימות בוטה, המזוהה עם הסגנון החצוף של הבמאי הנערץ, הגיעה בתמצית מרוכזת במיוחד שהיא בגדר האיכות שצצה אחרי הרבה מאוד כמות. טרנטינו חזר מקאן עם המון רעש תקשורתי אבל בלי פרסים. לעומת זאת, הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו חגג כמנצח הגדול של הפסטיבל. זו הפעם השניה ברציפות שדקל הזהב מוענק לבמאי אסיאתי שעוסק במשפחות לא מתפקדות מהמעמד הנמוך. אולם "פרזיט" שונה בתכלית מ"סיפור משפחתי" המרגש של היראקוזה קורה-אודה היפני.
"באקוראו" (Bacurau) של הבמאים הברזילאים קלבר מנדונצ'ה פיליו וג'וליאן דורנייס נחשב לשיחת היום בחלק הראשון של הפסטיבל שבו הוקרן ואכן מדובר בסרט לא צפוי, שעלילתו מתרחשת בעיירה כפרית בשדה פתוח שהופך לשדה קטל מדמם. פיליו (הזכור לטובה מהדרמה מלאת הניואנסים "אקווריוס" בכיכובה של סופיה בראגה) ודורנז'ס, הביאו עולם מוחשי במיוחד המתרחש בעתיד הלא רחוק ומעמת בין תושבי הספר התמימים חפצי החיים לכנופיית לוחמים אמריקנים ומנהיגם הגרמני הסוחרים במוות. ההתנגשות הבלתי נמנעת הזו מתקדמת לאורגיה של אברי גוף מרוטשים, ראשים שפוצחו וכאלו שנכרתו. משחק הדמים המזוויע הזה זכה לפרגון מאינייריטו וחבריו שהעניקו לו את פרס השופטים במשותף ל"עלובי החיים" של לדג' ליי הצרפתי בעיבוד פריזאי מודרני מתוח ואלים בפני עצמו לסיפור הקלאסי של ויקטור הוגו.
טריילר לסרט "באקוראו", זוכה בפרס השופטים.
אכזריות אין קץ הניעה גם את סרטי הפשע ששובצו בתחרות הרשמית בקאן. בעוד "הבוגד" (The Traitor) של מרקו בלוקיו הציג מגוון מרשים של תרחישי רצח שונים וחסרי רחמים בתוך הקוזה נוסטרה הסיציליאנית (כך למשל צעיר שידו הימנית נכרתת באמצעות מאצ'טה ומיד לאחר מכן הוא נורה למוות), דיאו יינאן הסיני בחר לפתוח את סרטו "נהר האווז הפראי" בסצנת קטיעת אברים שרק הולכת ומשתלבת במסע של אלימות בעולם הצללים החלקלק והבלתי מרוסן. תוסיפו לכל החגיגה הזו את סרט הפתיחה של ג'ים ג'רמוש "המתים לא מתים", שאמנם מספק דחקה חביבה על סרטי הזומבים, ועדיין משתמש במראות הלא מלבבים שמאפיינים את הז'אנר, ותקבלו אירוע אפל ועוכר שלווה שמותיר בצל את האחים דארדן, קן לואץ', פדרו אלמודובר וכל חביבי הפסטיבל מן העבר, שהפכו להיות פחות ופחות רלוונטים - לפחות לקהל חובב הריגושים.
הזוועות של התחרות הרשמית התגמדו אל מול אלו שהציג אלברט סרה בסרטו "חירות" (Liberté) שנכלל במסגרת מבט מסוים המשנית. הבמאי הספרדי יצר דרמה תקופתית המתרחשת במאה ה-18 ומתארת בפרוטרוט, מהסוג המקובל בסרטי פורנו, ניסויים של חבורת אריסטוקרטים צרפתים וגרמנים משועממים בבני אדם, וגם חיות. התשוקות שלהם, המזוהות בימינו כאלו של המרקיז דה-סאד, באות לידי מימוש אל מול עיני הצופים כהתעללויות גופניות על התפר שבין עונג מיני לסבל פיזי בל ישוער. רבים מהנוכחים הסקרנים באולם נטשו אותו בהפגנתיות המוכרת מהקרנות של סרטים מסוג זה בקאן. גם המבקרים טענו ברובה כי מדובר בעינוי של ממש, לא רק של הדמויות, אלא גם של הצופים. למרות זאת, סרה התכבד בפרס השופטים במסגרת זו.
לא מן הנמנע שסרטים פורנוגרפיים כמו "חירות" של סרה הינם פנטזיה גברית על מתירנות מינית אינסופית בעידן אחר, לפני שנים רבות. תקופה שבה רעיון הנאורות שאף לחופש מוחלט לפחות מהצד הזכרי, ללא כל רסן חברתי מהסוג של תנועת MeToo של ימינו. עם זאת, תופעה מעניינת בפסטיבל קאן השנה היא העיסוק האובססיבי של במאים גברים בהתעללות בנשים בתעשיית הקולנוע - התעללות על רקע מקצועי, או מיני, ותמיד-תמיד כואב ובמידה רבה סדיסטי. אם בשנה שעברה קייט בלנשט ישבה בראש חבר השופטים, התקיימה צעדת נשים סולידרית על רקע הדרת במאיות בפסטיבל, וכל האירוע כולו נחתם בנאום נוקב של אסיה ארג'נטו נגד התעשייה - השנה הנשים בעיקר דיממו וסבלו על המסך.
טרנטינו, שנהנה לאורך שנים רבות מחסותו של הארווי ויינשטיין, והואשם בעצמו באדישות לסבל השחקניות שלו על הסרט (אומה תורמן ב"קיל ביל" ועוד), משתעשע בסרט באלימות נגד נשים -מוצדקת או לא, היא בוטה במיוחד. אבל מעבר לסצנות הגרפיות, טרנטינו נישא על גבי הקורבנות הנשית כפי שהיא מתומצתת בדמותה של השחקנית שרון טייט. הנוכחות שלה בסרט, בגילומה של מרגו רובי, מספקת קורטוב של מתח שמתחזק את הסרט בשעתיים הראשונות שלו, וזאת בגלל הידע המוקדם של הצופים על גורלה העגום של טייט שנרצחה בביתה ביחד עם חבריה על ידי כנופיית צ'ארלס מנסון ב-1969. מדובר בקורבן ידוע מראש, והציפייה שטרנטינו מזליף לתודעת הצופים בהמתנה לטבח הנורא, היא אלמנט חשוב ביותר בסרט הניזון מזכרה של טייט המסכנה.
מלבד זאת, התפקיד של הדמות נעדר כל חשיבות, וכך גם במקרה של השחקנית רובי שמלבד למלא את המסך כאישה יפה ומצודדת, נותרת דוממת לאורך רוב הסצנות הבודדות בהשתתפותה. כשהבמאי עצמו התבקש על ידי עיתונאים להסביר את הזניחות שלה, הוא הגיב בזעם ונותר דומם בעצמו.
וזה גם קורה מן הסתם גם בצרפת, כפי שהבמאי השערורייתי גספר נואה מתעקש להדגים לנו בסרטו "לוקס אטרנה" (Lux Æterna) שעלילתו מתחוללת במהלך שעה קלה על סט צילומים של סרט. בתוך הסרט הזה הגיבורות הן השחקניות הצרפתיות ביאטריס דאל ושרלוט גינסבורג. הראשונה מוכרת כסמל סקס משנות ה-80 (בעיקר בזכות הופעתה ב"בטי בלו" מ-1986) ומוצגת כמי שמובילה את ההפקה כבמאית, השנייה היא שחקנית איכות מוכרת וטובת לב שמתגייסת כדי לככב בתפקיד הראשי כמכשפה מן העבר. ביחד הן מנסות להדוף את הלחץ המופעל עליהן משותפיהם הגברים ומחזיקות מעמד בקושי, עד שגספר נואה עצמו מחליט להתערב ביד גסה כאלוהים כל יכול ומשליט את מרותו האכזרית על הסרט, תוך מתקפה בוטה על הצופים.
