פסטיבל מג'סטה: תרבות במובן הרחב של המילה
פסטיבל התרבות והמוזיקה במלון אלמא היה יכול ליפול לקלישאה של "תפסת מרובה - לא תפסת", לאור שלל המופעים שהתקיימו בו: ממחווה ל"החלונות הגבוהים" ועד כיתת אמן של רושפלד. אלא שבניגוד לציפיות, משהו שם עבד, האווירה הקסומה ניצחה וכל החלקים הסתדרו לכדי פאזל תרבותי מרתק
המלון שהיה בית הבראה בעבר, הפך לפני כמה שנים למלון יוקרתי, שלא לומר מוזיאון. אומנם את הארכיטקטורה המרשימה שהופכת אותו לחלק מצלע ההר עליו הוא יושב, יש לזקוף לזכות דייריו הקודמים. אבל את הפיכתו לפנינה שכל פינה בה מעוצבת למשעי, עם מסדרונות המאוכלסים ביצירות אמנות מרשימות (משמלת כלה שהוטבעה בים המלח למשך שבועות ועד עין דומעת קולבי עץ), פינות ישיבה ססגוניות ואולמות תרבות נעימים - את כל אלה יש לזקוף לזכותה של לילי אלשטיין, שבגיל 74 לקחה את הנכס המוזנח והפכה אותו למרכז אמנות ותרבות.
מהסיבה הזו בדיוק, אין מתאים מאלמא לארח את פסטיבל מג'סטה - פסטיבל תרבות ומוזיקה שהתקיים בו בסוף השבוע האחרון. את הפסטיבל שמתקיים בפעם השנייה, מנהל אמנותית שלומי שבן, והתפיסה האמנותית שיוצאת ממנו היא של תרבות במובן הרחב של המילה. ביממה שדגמתי מתוך שלל מופעי הפסטיבל הספקתי לראות את המחווה של שבן, אסף אמדורסקי ויעל קראוס ל"החלונות הגבוהים", הופעה של קותימאן אורקסטרה, כיתת אמן של יונתן רושפלד והרצאה של הפרופ' דן אריאלי. מגוון כבר אמרנו?
ראשונה הייתה אותה מחווה ל"החלונות הגבוהים" שרצה כבר יותר משנה בארץ וכבר נכתב עליה לא מעט. שלא במפתיע הייתה זו הופעה נוסטלגית במהותה, והקהל שבא לראות אותה רקד במשך כל המופע וידע את המילים לכל השירים (גם כשהתבקש לשיר בשקט והתעלם מהבקשה). השלישייה הגישה ביצועים נאמנים למקור, אולי נאמנים מדי (ההגייה הארכאית למשל, הייתה מיותרת), בבגדים מחויטים ובעמידה המוכרת של שלישיית הפופ ההיא - "פסגת המוזיקה הישראלית" כינו אותה.
הייתה שם גם סגירת מעגל של אמדורסקי עם אביו שהפיק את האלבום, של קראוס עם דודה שהיה חלק מהשלישיה ושל שבן (שאביו "פשוט אהב את האלבום"). אבל דווקא כאשר ההעמדה נשברה, שבן עבר לפסנתר, אמדורסקי פנה לקלידים וקראוס ריקדה מסביב, אז יצא החן והכישרון של המוזיקאים הללו, שיש בהם מספיק כדי להעניק מחווה פרשנית עם הגוונים שלהם ולוותר על הנאמנות למקור. במיוחד כשהם מגובים בלהקה מצוינת, וכך רגע השיא של המופע היה הביצוע של "שוב", אחרי שהשמש ירדה, החושך עטף ואמדורסקי וקראוס שרו אחד לשנייה כששבן מגבה בפסנתר.
עוד ביקורות מוזיקה:
הופעת האיחוד של הספייס גירלז: לחזור לשעתיים לכיתה ו'
400 שנה לשבזי בפסטיבל ישראל: קצבי, עשיר ומענג
"תיקון חצות" של מקהלת גיא בן הינום: טקס פולחן בפסטיבל ישראל
כמה גדול היה המרחק בין ההופעה הזו, המתרפקת, לעומת החללית של קותימאן שהמריאה בסערה שעה קלה אחריה. קותימאן הנהיג בשקט את האורקסטרה שמנתה שבעה חברים, אלו עמדו בחצי גורן וסיפקו תעופה למי שבחר לעמוד ולרקוד או למי שבחר להשתרע על הדשא ולעצום עיניים. בין סולו חצוצרה של ספי ציזלינג, לסולו גיטרה של אורי בראונר כינרות, עלה לבמה אבטה בריהון בתלבושת אדומה ועם הסקסופון המהולל. המעבר שלו בשנים האחרונות מעולם הג'אז לשיתופי פעולה עם מוזיקאים מז'אנרים שונים במוזיקה הישראלית הוא תוספת מבורכת ומלאת צבע שחשמלה את הקהל. ההופעה הזו הייתה שיר הלל לג'אם, לחד פעמיות, להווה, לרגע.
מצד אחד המחווה לפופ ישראלי נושן ומצד שני התעופה של האפרוביט הפסיכודלי של קותימאן - מופע חברות ההייטק, מול ההדליינר של פסטיבלי הטבע. אבל זה עובד. גם כיתת האמן של יונתן רושפלד (ששימש כשף במסעדת המלון במהלך הפסטיבל), שעסקה בשאלה האם קולינריה היא אמנות או א-מנות, הייתה חלק מאותה תפיסה של תרבות כעולם רחב.
רושפלד עסק בהיסטוריה של מרק הבויאבס והצהיר מראש שמדובר בהרצאה אסוציאטיבית. הוא עבר דרך אבני דרך מהותיות בקולינריה הצרפתית והעולמית (מרובישון לבוקיז ועד אייל שני) במטרה לבסס את טענתו כי קולינריה היא א-מנות, בדיוק כמו זו של נגרים, ושהיא יצאה מפרופורציה בשנים האחרונות עד כדי אובדן דרך. קשה להתווכח עם הטענה הזו (השנייה לפחות), אולם קשה גם לשכוח שאותו ממסד שרושפלד מנסה לגמד,בעט בו בשנה האחרונה וניסה להתנער מהחיבוק (ותועפות החריימה) שהעניק לו עד כה - "התדמית שתפרו לי, ותפרו לי", אמר בהרצאה. כך או כך אין ספק שמדובר במספר סיפורים מרתק, שהטיפים שלו (מינוס הבדיחות הגסות שהתאפק לא לספר) כבר נכנסו למטבח שלי.
הטעימה האחרונה מהיום הזה הייתה הרצאתו של פרופ' דן אריאלי על התנהגות כלכלית. "שמו לו כיסא כמו לקומיקאי", אמר לאביו לפני ההרצאה בחור צעיר שישב לצדי. היכולות הקומיות של אריאלי ודאי לא משתוות לשמו העולמי ככלכלן, אבל הוא הצליח לרתק את הקהל שמילא את אולם אלמא כמעט עד תום, ושתה בצמא את המידע שסיפק לו על איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר. את ההרצאה הוא פתח בטענה שאינפורמציה לא באמת עוזרת לנו להשתפר, אבל בסופו של דבר האמירה הייתה אופטימית.
כלכלה, קולינריה, מוזיקה בגוונים שונים (ג'אז, פופ, רוק, מוזיקת עולם, מוזיקה ים תיכונית), שירה, הרכבים נוסטלגיים כמו האיחוד של קצת אחרת או חגיגות 30 שנה לאלבום של קורין אלאל, ואמנים עכשוויים ובועטים כמו אסתר רדא, הוד מושונוב ואחרים - על הנייר כל זה יכול להיראות קצת יותר מדי, תפסת מרובה לא תפסת. אבל תחת האכסניה של המלון הספציפי הזה, על צלע ההר, זה עובד. היאפים מתחככים בהיפסטרים, ילדים בלי חולצה רצים לצד נשים עם תיקי יוקרה. מכוניות מיני קופר מוצגות לראווה לצלילי תקלוט של התדר - משהו בעובדה שזה לא שם ולא שם - הופך את זה לשל כולם.
