תומר יוסף: "הביקור בכלא גורם לך להעריך מחדש את החיים"
אתם מכירים אותו מפלטפוס, בלקן ביט בוקס והחצר האחורית, אבל לתומר יוסף יש גם קריירה שבה הוא יוצר לגמרי לבד. בריאיון לכבוד אלבום סולו ראשון מזה שמונה שנים, הוא מדבר על המעבר מקומדיה למוזיקה ועל הביקור המטלטל בכלא איילון, וחושף את הסוד להצלחה בחו"ל. רמז: תבלין תימני
בבניין ישן בדרום תל אביב הוא הקים מאפס אולפן עם אבא שלו, פרויקט משפחתי אם תרצו. "פשוט התיישבתי לכתוב והתחלתי לאט לאט לאסוף חומרים", הוא מספר. "הפעם הרגשתי שאני נמצא במקום שבו אני יכול להתבונן על עצמי מהצד, ולהפיק את החומרים שלי לבד". זו הפעם הראשונה שיוסף עובד על אלבום לבד - ברמת הכתיבה, ההפקה והנגינה. או כמעט לבד, כי מדי פעם הזמין לייעוץ את איתמר ציגלר שמנגן איתו בחצר האחורית, מחזיק באולפן בקומה מעליו ובאופן כללי מתפקד כבן זוג מוזיקלי עבורו.
האלבום האחרון, "השחר 35", היה אלבום אישי, מכונס, זה קורה גם פה?
"האלבום החדש הוא לא כזה, יש בו הבלחות של סיפורים אישיים. אבל דבר ראשון הוא נורא אקלקטי, אני לא יכול להגיד שזה משהו אחד, נגיד כמו 'השחר 35' שהייתה לו את הכותרת של הבית, של מה זה בית. זה קשת של כל מיני דברים שקורים לי בחיים".
"היה בי צורך לבטא. כשאתה כותב לבד עם עצמך זה אחרת, יש הסתכלות פנימה. כשאני עם החצר אז יש את כותב המילים, יענקל'ה רוטבליט, שהוא השראה מטורפת - אני תמיד שואף למקום כזה בכתיבה שלי. ובבלקן יש את תמיר מוסקט ואורי קפלן שכל הזמן מפרים ונותנים לי דרייב. כשאתה לבד אתה צריך לחפש את המקומות האלה בפנים, בתוך עצמך".
לאלבום הרביעי עדיין אין שם, אבל לסינגל הראשון מתוכו שיוצא היום דווקא יש - "כמה נורמלי". ב-26 ביולי יוסף יעלה על במת הבארבי בתל אביב לניסוי חומרים ראשון על הקהל וגם יחזור לחומרי הסולו המוקדמים שלו. "זה קצת קשה לעיכול עם כל הבלבול. אבל אני מאוד מפוקס".
הדברים שאתה עושה מצליחים מאוד גם בארץ אבל בעיקר בעולם, מה הסוד?
"נמנעים מגלוטן (צוחק). הסוד הוא לא לפחד מכישלון, זה קצת קלישאתי אבל זה באמת ככה. אני לא מפחד לטעות. אני נורא נהנה ממה שאני עושה אחרת לא הייתי עושה את זה. ואני מכור לאמנות על כל סוגיה, זה מין תזונה כזו של לקום בבוקר וליצור, זה קשור גם למוסר העבודה שלי. את יודעת, אני קם בשבע בבוקר, שם את הילדים, הולך לאולפן, עובד".
עוד בערוץ המוזיקה:
פסקול מותי: שירי הלוויות המושמעים ביותר
R-E-S-P-E-C-T: השירים שילמדו אתכם אנגלית
רן דנקר: "במצעד הגאווה בי-ם אנשים הולכים בתוך כלובים, זה נורא"
הוא משתדל להימנע מנוסחאות ברורות של הצלחה ולא מוכן לציין אמן ישראלי שיש לו פוטנציאל להצליח מעבר לים, אבל בכל זאת מצביע על מה שאולי עושה את ההבדל. "בביקורים בחו"ל ראיתי שאנשים אוהבים דווקא כשאתה לא מוכר קרח לאסקימוסים, דווקא כשאתה מביא את התבלין שלך מהבית".
"זה לא יכול להתקיים בלעדיו. זה מה שאני מביא איתי, זו הנשמה שלי. בבלקן זה השילוב של הנשמות של כולנו וגם בחצר. זה תבלין שהוא נוכח ונמצא מבלי שארצה, אין לי בלעדיו", הוא אומר ואז קורא ספק נזכר ספק מתפעל - "חווייאג'!".
איך באה לידי ביטוי ההצלחה בחו"ל, זה יותר כסף, מזהים אותך ברחוב?
"אני חי את חיי בארץ, לא היו לי אף פעם תוכניות לכבוש את העולם. ההצלחה בחו"ל כשהיא הייתה בשיא. נגיד עם הסמפול של דרולו אז כן זה תורגם לכסף וזה מאוד משמח. כי בארץ זה לא כזה ברור שתעשה משהו טוב ותראה פרי".
לקריאות ברחוב הוא רגיל. יוסף התחיל את דרכו כקומיקאי בקאמל קומדי קלאב כבר בגיל 16 והופיע ב"פלטפוס" ובתוכניות אחרות. הקריירה המוזיקלית הגיעה אחרי. "רוב היום אני בקונכייה שלי אז זה פחות משחק תפקיד. זו הכרה נהדרת כל פעם שמישהו ברחוב עוצר אותך ואומר 'אני נורא אוהב את מה שאתה עושה'. זה מדהים, לקבל קרדיט על בסיס יומיומי".
זה שונה מהתקופה שהיית קומיקאי ושחקן?
"כשזה היה בקומדיה היה לזה צד פחות מגניב כי אנשים חשבו שאתה צריך כל הזמן להצחיק. במוזיקה אין את הרובד הזה. לא עכשיו 'בוא תנגן לי'".
"מאז ומתמיד רציתי לעשות מוזיקה עד שהרגשתי שלמדתי והבנתי מספיק ואני מוכן. בהתחלה זה היה מאוד מאוד קשה. לא לוקחים אותך ברצינות כי אתה מצחיק כזה שפתאום עושה מוזיקה - 'מה איתך, ספר איזו בדיחה'. אבל לאט לאט עם ההתעקשות ועם הדבקות שלי, עברתי כמה כישלונות עד שהגעתי למקום".
כדי ללמוד ולהבין, הוא נסע בזמנו לניו יורק, ללמוד מאנשים שראה בהם השראה, בין היתר תמיר מוסקט. "זה היה הקולג', האוניברסיטה שלי. למדתי המון ולקח לי זמן ליישם ולהגיע למקום שהרגשתי מספיק בטוח לתפוס את ההגה ולהתחיל לנסוע. ניו יורק הייתה בית ספר לא רק של מוזיקה, אלא של החיים בכלל".
גם אם הוא סיים בהצטיינות את הבית ספר ההוא, יוסף ממשיך ללמוד. לפני חצי שנה הגיע לכלא איילון עם יתר חברי החצר האחורית לריאיון והופעה קצרה ברדיו המשדר לכל בתי הסוהר בארץ. "זאת הייתה חוויה די מטורפת להיות במקום הנוראי הזה. זה מטלטל, נותן לך הזדמנות להעריך את החופש שלך וגם להבין שיש שם הרבה בני אדם שפשוט טעו ואחרי הטעות שהם עשו הם יכולים להתחרט גם אם זה לא משנה את זמנם בכלא. שמענו כל מיני סיפורים מדהימים והיה מפגש מרתק".
בימים אלה הוא עובד על הקליפ של "הכי נורמלי", עורך ומביים אותו. כשאני שואלת אותו אם יש משהו שהוא לא יודע לעשות, יש לו תשובה ברורה - "לצייר". ומה לגבי החזרה למסך הקטן או הגדול? "אני לא שולל אפשרות כזו. יש איזו הצעה עכשיו שאני ממש אוהב אבל אני לא יודע אם זה באמת הולך לקרות".
