ביקורת סרט - "אישה עובדת": מעורר דיון בלי להטיף
הוא כונה "הסרט של תנועת MeToo" ולא בכדי - "אישה עובדת" מצליח לחמוק ממלכודות דידקטיות שהיו הופכות אותו לסרט תדמית נגד הטרדות מיניות, לא מעט בזכות המשחק המעולה של כוכביו: מנשה נוי בתפקיד הבוס המטרידן ולירון בן שלוש בתור העובדת שלא מוכנה להיות קורבן של אף אחד
ישנם סרטים שנושאם דבק בהם עד שהם הופכים להיות דידקטיים. אלו הם סרטים שמעבירים "מסר". סרטה החדש והראוי מאוד של מיכל אביעד, "אישה עובדת", בפירוש אינו אחד מהם אף שעניינו - הטרדה מינית במקום העבודה - יכול היה בקלות להפכו לכזה. כשהוצג הסרט לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים שנערך אשתקד הוא נדמה היה כסרט הראשון של קמפיין MeToo. עתה, ממרחק הזמן, אפשר לעמוד גם על איכויותיו האחרות.
זהו סרטה העלילתי השני של אביעד, אחרי "לא רואים עליך" מ-2011 שעסק בקשר שנוצר בין שתי נשים שנאנסו בעבר הרחוק על ידי אותו אנס סדרתי. רוב סרטיה של אביעד הם דוקומנטריים (ביניהם ניתן למנות את "הנשים ממול", "ג'ני וג'ני" ולאחרונה "דימונה טוויסט"), ועל אף שאין "חוק" האוסר על במאים-תיעודיים ליצור סרטים שאינם כאלה – עדיין מעניין להידרש אל השאלה מדוע היא בחרה לעסוק דווקא בנושאים הללו, אונס והטרדה מינית, מבעד לפריזמה "העלילתית" (ההבחנה בין קולנוע "תיעודי" ו"עלילתי" אינה מדויקת, אבל בהיעדר טרמינולוגיה חלופית אשתמש בה כאן).
האישה העובדת שבכותרת היא אורנה (לירון בן-שלוש), נשואה ואם לשלושה, שבתחילת הסרט זוכה בג'וב מבטיח בחברת נדל"ן גדולה. כאשר זמן לא רב לאחר מכן הבוס שלה, בני (מנשה נוי) מנשק אותה על שפתיה, היא נרתעת אך מחליטה שלא לעשות מזה עניין. אחרי הכל, הוא "התנצל". ההערכה שהוא רוחש לה, המשכורת המפתה, ותקוותה שזוהי מעידה חד פעמית – משכנעים את אורנה להישאר. אבל הסרט (לפי תסריט שכתבו מיכל ויניק, שרון אזולאי-אייל ואביעד עצמה) מבהיר לנו שאין לה ברירה אחרת.
בעלה של אורנה, עופר (אושרי כהן), הוא שף שנאלץ להתמודד עם מסעדה כושלת שזה עתה פתח. "אישה עובדת", כמשתמע משמו, מציג את האישה כמפרנסת העיקרית של משפחתה – לא דימוי שגור בקולנוע הישראלי, והעובדה הזו תעמיק ותעצים את הדילמה בפניה תעמוד אורנה בהמשך. שכן, בהדרגה מוצאת עצמה אורנה לא רק קורבן של הטרדות מיניות ואף אונס, אלא של מאבק כוחני בין שני גברים, שהוא גם מאבק מעמדי המעמיד אותה במרכזו.
באחת הסצינות המוקדמות בסרט היא מתקשה לסיים שיחת טלפון עם בני, אף שארוחת הערב שבישל עופר ממתינה, ובעלה וילדיה כבר ישובים לשולחן. זהו ביטוי יפה לגבריות העוצמתית שמייצג בני, בעיקר בזכות מעמדו הכלכלי, מול זו המוחלשת שמייצג עופר שאינו רק ממלא את המטלות "הנשיות" בבית, אלא מתקשה, כאמור, לשמש כמפרנס. וכך, כאשר בני מציע לאורנה ללכת לסעוד צהריים במסעדה של עופר – זהו אקט כוחני ומשפיל יותר מאשר ביטוי של הערכה וידידות, ועופר מוצא עצמו מול אשתו והבוס שלה הנדמים כבני זוג.
"אישה עובדת" מציג את בני כדמות שתלטנית, גם כאשר הוא נדמה כבוס הכי מפרגן שאורנה יכולה הייתה לקוות לו. מצד אחד, סיפורה של אורנה מוצג כאגדה – היא מקודמת במהירות במקום עבודתה החדש (שמשום מה נראה מעט נטוש), ונהפכת באחת למפרנסת העיקרית של משפחתה (הסרט לא מבהיר מה עשתה קודם לכן, וגם לא מציג אינטראקציה שלה עם דמויות נשיות אחרות בעולמה, למעט אמהּ, שעמן היא יכולה לחלוק את חוויותיה). מאידך, היבטיה האפלים והמטרידים של האגדה הזו הולכים ומתבררים די מהר. קידומהּ המסחרר לא נועד אלא לבטא את שליטתו של הגבר בחייה. זה בולט בסצינה טובה במיוחד שבה אורנה, במשרדה החדש, מנסה להתחמק ממנו, בעוד הוא, בני, ממשיך ונוכח ברקע באופן שלי, לפחות, הזכיר את הליכתו המאיימת של דונלד טראמפ מאחורי הילארי קלינטון באחד העימותים ביניהם.
עוד ביקורות קולנוע:
לזכות אביעד וצמד התסריטאיות ייאמר שאורנה אינה מעוצבת כקורבן. במובן הזה, הסרט כמו מסרב לדימוי הנשי המסורתי. "אישה עובדת" נחתם כפי שהוא נפתח – בהליכתה הנחושה של אישה המתעקשת לשלוט בגורלה. אורנה אינה תמימה כלל ועיקר, והיא מתעקשת להמשיך ולתמרן את חייה גם במרחב הצר שמותירה לה שליטתו האובססיבית של בני. עם זאת, חבל שדמותה של אשת הבוס אינה זוכה לפיתוח משמעותי יותר. נכון שהסרט נצמד לתודעתה של אורנה, אבל זה בא על חשבון אשתו של בני (דורית לב ארי), שלא זו בלבד שאינה דומיננטית דיה – אלא שנדמה שנוכחותה בסרט מיותרת בתכלית. עיצובה בסצינה הלפני-אחרונה של הסרט, מבלי לחשוף, אף מעמיד אותה באור מגוחך למדי.
בני עצמו מוצג כמי שקל מדי לתעב. אולי סצינה או שתיים שהיו מעניקות לו מימד מורכב יותר מזה של "הבוס המפוקפק" היו עוזרות. אך מנשה נוי הוא שחקן מיומן דיו כדי להתמודד עם חד מימדיותה של הדמות. עלילת משנה המערבת צרפתים עשירים ומסורתיים הלוטשים עיניים אל מיזמי נדל"ן יוקרתיים בישראל על קו החוף, אינה מצדיקה את עצמה – אלא אם ההצדקה היחידה היא להביא את בני ואורנה אל סצינת שיא המתרחשת במלון פריזאי.
לירון בן-שלוש שבה ומוכיחה בסרט הזה שהיא אחת השחקניות הטובות בקולנוע הישראלי העכשווי. אורנה בגילומה ודאי שאינה נהפכת לעוד אישה הנאבקת לשרוד בעולם של גברים-טורפים. זוהי דמות נשית מרתקת, חזקה, נוכחת, שאינה מוכנה לתפוס עצמה כקורבן – מה שהיה מעניק לסרט מימד דידקטי ופשטני. כן, "אישה עובדת" הוא סרט המזמין בעקבותיו דיון בסוגיית הטרדות מיניות במקום העבודה – ואין בכך כל פסול. ישנו הבדל בין סרט שמטרותיו דידקטיות בלבד (וכזה היה "סדקים" שהוקרן לפני חודשים ספורים ועסק בנושא דומה), ובין סרט שמזמין דיון, אך לא נוצר כדי לשרתו. "אישה עובדת" הוא בדיוק סרט כזה. הוא פועל בצורה ישירה מבלי שיראה כשלט המתנוסס בהפגנה בכיכר העיר.
