"בית הנייר" 3: כיף להיות בני ערובה שלה
העונה החדשה של סדרת המתח עושה את כל מה שהיא יודעת, רק בקנה מידה גדול יותר ועם הרבה יותר אקשן: דמויות חדשות, לוקיישנים ברחבי העולם וצירי זמן שונים, מייצרים מתח גבוה ומקנים עומק תסריטאי לנפשות הפועלות. נכון, זה עדיין לא מושלם, אבל למי אכפת כשזה כל כך סוחף
בפרק השני בעונה החדשה של "בית הנייר" (אל דאגה, זה לא באמת ספוילר), יש סצינה שקשה להתיק ממנה את העיניים: רחובות מדריד שוצפים באזרחים שמפגינים נגד שחיתות, ובעד מי שהפכו לגיבורי מעמד הביניים - חבורת השודדים המסתורית שהדפיסה לעצמה קצת יותר ממיליארד אירו והצליחה להתחמק. באותו זמן, מתניידת החבורה תחת הסוואה כבדה, בין אותם מפגינים. טוקיו, ניירובי, דנוור והשאר - מביטים המומים, לא מאמינים למפלצת שהם יצרו, לתמיכה ולאהבה שהם מקבלים ברחוב. הסצינה הזו מהדהדת בהרבה מובנים את מה שקרה ל"בית הנייר", לצוות השחקנים והיוצרים, בעולם האמיתי. אף אחד מהם לא לגמרי מבין איך סדרת טלוויזיה מקומית הפכה לתופעה תרבותית בקנה מידה עולמי.
"ירושלים בהחלט יכולה להיות דמות ב'בית הנייר'": ריאיון עם שחקני ויוצרי הסדרה
אבל עם ההצלחה, הגיעה, כמתבקש, דרישה לעונה שלישית. למעשה, זו דרישה לייצר המשך עבור סדרה שהופקה ונכתבה כחלק אחד בלבד, כשאת כל הקצוות התפורים יש לפרום מחדש. מרגע שהוכרזה העונה, ריחפה שאלה אחת ברקע: "האם בית הנייר תצליח לעמוד בציפיות?". מוזיקאים קוראים לזה "תסמונת האלבום השני", גם סופרי ביכורים מצליחים נתקעים בדרך לספר השני. בסוף השבוע האחרון, העונה החדשה נחתה סוף-סוף בנטפליקס, ומספיק לצפות בשלושה פרקים כדי להכריז די בוודאות - הספרדים עשו את זה שוב.
בעונה החדשה אנחנו פוגשים את החבורה המפוזרת ברחבי העולם, בדרך לעוד פרויקט - הפעם גדול יותר, מורכב יותר, וכזה שמבטיח להדביק אותנו למסך לרצף בינג' כמעט בלתי נשלט. במקום שטרות כסף, שודדים הפעם מטילי זהב - מתוך כספת בעומק 50 מטר מתחת לפני האדמה. נשמע בלתי אפשרי? גם הפעם הפרופסור מבריק ומוכיח שאין פינה שהוא לא חושב עליה, רק שעכשיו גם יש לו מיליארד אירו לבזבוזים.
וגם לאלכס פינה, יוצר "בית הנייר", שאפשר להניח בזהירות שקיבל תקציב הפקה אסטרונומי ביחס לחלק הראשון של הסדרה. וזה מורגש כבר מהרגע הראשון: הלוקיישנים אקזוטיים, האפקטים הרבה יותר משכנעים, והעלילה מדלגת בקלילות בין זמנים. הקלסטרופוביה שחלקנו חווינו בעת צפייה בעונות הראשונות שהתרחשו בעיקר בתוך חלל אחד סגור, מפנה את מקומה להרבה יותר אקשן והתרחשויות.
עוד ביקורות טלוויזיה:
לצד כמה דמויות חדשות, החבורה כזכור מתחדשת גם בשותפות שחצו את הקווים - ראקל מוריליו, מפקחת המשטרה שפוצחת ברומן עם הפרופסור וממשיכה הלאה לצידו, ומוניקה גטמבידה, דוגמה חיה לגבולות המיטשטשים במסגרת יחסי חוטף-בת-ערובה, שמגדלת יחד עם דנוור את הבן שלה, וממש במקרה מקבלת את הכינוי "שטוקהולם".
גם השטיקים המעצבנים חזרו - ראקל עדיין בלתי נסבלת כמעט כמו הקלוז-אפים עליה אוספת השיער בכל פעם שמשהו קורה לה במוח; טוקיו עדיין מצליחה לבלבל את כל המגדרים, אז בשביל האתגר היא עושה את זה הפעם עם שיער קצר אפילו יותר; והצחוק של דנוור עדיין מעורר רגשות אלימים. אבל ברגע שהחבורה נכנסת לבנק ספרד ועולה על סרבלים אדומים, הכל נהיה פתאום מוכר בצורה נעימה ו"בית הנייר" עושה שוב חשק להיות בני ערובה שלה, לפחות לעוד שמונה פרקים.
