"אנשים מוותרים על הפרטיות שלהם בלי לחשוב"
ג'וזף פיינדר, מכותבי המתח הידועים בעולם, גילה במהלך התחקיר לספרו "ההחלפה" עד כמה קל לרשויות בארה"ב לצותת לשיחות. "אני לא תוהה האם מאזינים לי - אני מניח שכן", הוא אומר בריאיון ל-ynet, ומסביר מדוע לא תמצאו יותר את טראמפ בספריו ולמה הוא רוצה לגרום לאנשים לפחד
ג'וזף פיינדר יושב במשרד שלו, בפנים לא מגולחות. השעה שבע בבוקר, שעון מסצ'וסטס, והוא ער כבר שעה לפחות. פיינדר, אחד מכותבי המתח המצליחים בעולם, שפירסם 18 ספרים עד היום (המוכרים שבהם הם "פרנויה" ו-"זהות שאולה") - מציג למצלמת האינטרנט של המחשב שלו ספל קפה. "אני סנוב של קפה, כמו שבטח כבר הבנת", הוא אומר, ומחייך.
אכן, קל היה לנחש. ספרו הלפני אחרון של פיינדר, "ההחלפה", שמודפס כעת בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, מציב במרכזו גיבור שעוסק בייצור ושיווק של קפה. איש אפרורי, כזה שאפשר להיתקל בו במעלית במתחם הבורסה ברמת גן, שמסתבך כהוגן לאחר שבשדה התעופה הוא לוקח בשגגה מחשב ששייך לסנאטורית מוושינגטון - והיא לוקחת את שלו. חיש מהר הוא מוצא על המחשב, שמאובטח בצורה רשלנית, מסמכים מסווגים. במקביל, ראש הצוות של הסנאטורית נשלח להשיג את המחשב בחזרה, בניסיון למנוע שערורייה שתשים סוף לקריירה שלה. בעולם של פיינדר, נקודת הפתיחה הזו מובילה בהכרח למרדף, שבו הגבולות המוסריים נשחקים עד דק. צד אחד מנסה להישאר בחיים, בעוד הצד השני יעשה הכול כדי לחבל בשאיפה הזו.
רוצים לקרוא את "ההחלפה" במהדורה הדיגיטלית? לחצו כאן
.
"רציתי לכתוב סיפור על איש רגיל שמסתבך בצרות עד מעל לראש. זו נקודת המוצא שלי", פיינדר אומר בריאיון ל-ynet, "בשביל זה הייתי צריך למצוא עבורו את הקריירה הנכונה. יכולתי לכתוב על רואה חשבון או סופר, אבל הבנתי שאם אבחר באיש שמשווק קפה, זה יכלול מחקר שאיהנה ממנו. וזה היה נהדר. ביליתי הרבה עם גורואים של קפה בבוסטון, למדתי על העסק ואיך הוא עובד. ובעיקר שתיתי הרבה קפה - יותר מדי קפה. זה היה התחקיר הכי טוב שעשיתי אי פעם". והיה בונוס - הקפאין תרם גם לכתיבה. "כתבתי מהר יותר ויותר", הוא מספר.
אם המחשבה על הסנאטורית הרשלנית הובילה אתכם להילארי קלינטון, אתם לא לבד. המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית סיפקה השראה לעלילה, אבל לא רק היא - המוקד האמיתי של "ההחלפה" הוא המעקב הסמוי שמפעיל המשטר האמריקני על האזרחים. לפי הספר, הרשויות יכולות לצותת, להקליט ולנתח את שיחותיו של כל אדם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. אומנם אין מדובר ביצירה קודרת כמו 1984, ובכל זאת - כל אדם שפרטיותו חשובה לו צפוי לפתח חרדה קלה בשעת הקריאה. בשיחה בינינו, פיינדר מודה שהוא פסימי לגבי הכיוון שאליו הטכנולוגיה מתקדמת, אך מדגיש שהסיפור שהוא מספר דווקא משאיר פתח לתקווה.
חשוב לך לגרום לקוראים שלך לפחד?
"כן, אני רוצה לגרום לאנשים לפחד, אבל בצורה אלגנטית והגיונית. אני חושב שאם אתה עושה את זה בצורה משכנעת, מתקבלת יצירה מורטת עצבים. בכל סצנה הגיבור מסתבך עמוק יותר בצרות, והדרך היחידה שלו להישאר בחיים היא להביא לידי ביטוי את תעצומות הנפש שלו, להיות הכי חכם ופיקח. זה חייב להיות פחד אמיתי, מהקרביים, לא פחד תיאורטי ומופשט".
"ההחלפה" עוסק בנושאים אקטואליים וכבדי משקל, אבל פיינדר לא מנסה לשנות את העולם. הוא מתחיל מלשדרג את הקריירה שלו. "המטרה שלי היא לא בהכרח לחנך אנשים אלא לבדר אותם", הוא מודה. לפיו, ספרות המתח עסקה מאז ומתמיד במעקב סמוי. "כתבי אדגר אלן פו, '39 מדרגות' או 'חידת החולות' - כולם עוסקים בציתות לשיחות. אבל ציתות כיום הוא משהו שונה לגמרי, בגלל המגוון הרחב של צורות המעקב האפשריות והאוטומטיזציה של הציתות באמצעות אלגוריתמים. המחשבים של הסוכנות לביטחון לאומי יכולים לראות ולשמוע הכול". לטענתו, כל מה שמתואר בספר אמיתי, או עשוי להתממש תוך שנים ספורות, ומבוסס על תחקיר מעמיק שכלל ראיונות עם אנשי מודיעין.
הם פשוט אפשרו לך לשאול על כל הדברים האלה?
"כן, לאורך השנים למדתי איך לעשות את זה. לרוב אתה מוצא מישהו שכבר פרש. אם הם בתפקיד עכשיו, הם לא רוצים לדבר. מה שמעניין במיוחד זה שהתחלתי כמומחה לרוסיה, לא בכתיבת ספרים בדיוניים, ובתקופה ההיא יצרתי הרבה קשרים בתוך קהילת המודיעין, בעיקר עם ה-CIA. מה שלמדתי זה שכתיבת ספרים בדיוניים מאפשרת לי הרבה יותר - מדברים איתי אנשים שבחיים לא היו עושים זאת אם הייתי כתב של הניו יורק טיימס, למשל, כי הם יודעים שלא אשתמש בשמות שלהם, לא אצטט אותם והם לא יסתבכו. כתוצאה מכך, עכשיו אני מקבל את כל המידע העסיסי".
בהתחשב בכל המידע שנחשפת אליו - ובעובדה שכתבת ספר על הממשל - לא פיתחת איזו מידה של פרנויה?
"אני לא מעביר את ימיי בתהיות האם ה-NSA מאזינים לי, אני פשוט מניח שהם כן", פיינדר עונה, ובאותה נשימה מוסיף: "למען הכנות, אני חושב שהם לא מבזבזים את הזמן שלהם על מישהו כמוני. הם מנסים למצוא טרוריסטים אמיתיים. יש לי חברים בעסקי המודיעין, ואני יודע שהם רציניים לגבי זה". שיחת הסקייפ בין תל אביב למסצ'וסטס מוכיחה שפיינדר בן ה-60 גם טרם הצטרף לטרנד של כיסוי מצלמת המחשב - "למרות שמארק צוקברג דווקא כן עושה את זה", כפי שהוא מזכיר.
מייקל טאנר, הפרוטגוניסט של "ההחלפה", אינו גיבור במובן המסורתי של המילה. מדובר באדם שעושה הכל בשביל לשרוד - אבל לא תמצאו אצלו אג'נדה פוליטית כלשהי או השקפת עולם מוצקת - גם אם תחפשו בציציות. אפילו ברגעים הקשים ביותר, כשהוא תלוי בין חיים למוות, הוא לא מפתח כעס ממשי כלפי הרפובליקה הדמוקרטית שממררת את חייו. פיינדר מודה שזה מכוון. "לא הייתי כותב רומן על מישהו כמו אדוארד סנודן, כי אני פחות מעוניין במאבקים אידאולוגיים. אני עושה את מה שאלפרד היצ'קוק עשה - הוא כתב סיפורים בסיסיים על איש או אישה רגילים, לא מרגל או סוכן, שעושים טעות ומעורבים בהרפתקה שהופכת לסיוט". בהתאם, זה לא מקרי שטאנר, הסנאטורית, ראש הצוות שלה ואחרים - כולם נטולי השתייכות מפלגתית.
באחד הרגעים בספר אתה כותב על ג'ורג' וו. בוש, ברק אובמה ועל "הנשיא הנוכחי". עוד לא ידעת מי ייבחר?
"ידעתי בוודאות מי הנשיא, אבל אני לא בטוח שקוראים ישראלים מבינים עד כמה מפולגת ארצות הברית. אתה מזכיר את טראמפ ואתה מקבל מכתבים - משני הצדדים - 'אתה מבקר את הנשיא שלנו?!', או לחלופין, 'תודה שסוף סוף נכנסת בו!'. לא רציתי להיכנס לזה".
התגובות מגיעות אפילו אם אתה רק מזכיר את שמו, בלי לציין את דעתך?
"אכן. באחד הספרים שלי יש דמות של שופטת ממסצ'וסטס - ואם את שופטת ממסצ'וסטס את ליברלית בהגדרה - והיא נותנת לכלב שלה צעצוע לעיסה בצורת דונלד טראמפ. הכנסתי את זה כאפיון דמות, כדי להראות איך היא מרגישה לגבי טראמפ, לא איך אני מרגיש, וקיבלתי עשרות על עשרות מיילים זועמים, שאומרים - 'אני לעולם לא אקרא את הספרים שלך שוב, אחרי שלכלכת על הנשיא שלנו'. אז הבנתי שאם אתה רק מזכיר את הנשיא - גם בלי לשפוט - אנשים נהיים כל כך עצבניים, שאני מעדיף להימנע מכך. אני לא במסע צלב, אני לא מנסה להעביר עמדה פוליטית ואני לא מנסה לשנות את דעתם הפוליטית של אנשים".
"לרוב הגיבורים שלי יש שמות יהודיים"
ג'וזף פיינדר נולד בסוף שנות ה-50 למשפחה יהודית בשיקגו. לאורך שנות ה-60 נדד עם הוריו ברחבי העולם: אביו היה חוקר ואיש חינוך, שנשלח בין היתר לאפגניסטן כדי להקים בתי ספר שילמדו את המקומיים לדבר אנגלית. באותה תקופה, פיינדר מספר, הרוסים התמקדו בבניית כבישים באותם אזורים בדיוק. המלחמה הקרה, פנים רבות לה. השפה הראשונה שפיינדר עצמו למד כילד, עוד לפני אנגלית - הייתה פרסית. החוויות האלו פקחו את עיניו. "כיוון שטיילנו הרבה כשהייתי ילד נמשכתי לרומנים שמתרחשים במדינות זרות. וזה מה שגרם לי לכתוב מותחנים מלכתחילה, הילדות המוזרה הזו", הוא אומר, "זה גרם לי להימשך לכתיבה על רוסיה ועל העולם מחוץ לארצות הברית".
כשהגיע לגיל 13 עלה לתורה, ורשם היסטוריה קטנה בבית הכנסת המקומי, כשהיה הראשון שהגיש את הדרשה בשירה, כך הוא מעיד. בגיל 17 העביר זמן מה בקיבוץ תל יוסף, שם עבד בחקלאות, ואף רכש עברית לא רעה (מאז נעלמו עקבותיה). כיום הוא עדיין מבקר בישראל כשמזדמן לו, ולטענתו זהו המקום המועדף עליו לביקורים.
משהו מהיהדות החילונית האמריקנית הזו חילחל גם לספרים. הדמות המפורסמת ביותר של פיינדר, ניק הלר, עומדת בליבם של חמישה ספרים, ובריאיון הוא מודה כי מדובר בבן דת משה. "הלר זה שם יהודי. הרבה מהקוראים שלי בארצות הברית לא יודעים את זה, אבל אני חושב שהרבה מהקוראים בישראל כבר פיצחו את זה", הוא אומר, ומציין כי גם טאנר, גיבור ספרו החדש, מתהדר בשם יהודי. "אני לא אומר את זה בראיונות בדרך כלל, אבל לרוב הגיבורים הראשיים שלי יש שמות יהודיים."
כאמור, בבגרותו הפך את רוסיה לתחום מחקר של ממש, תחילה בלימודי תואר ראשון באוניברסיטת ייל ולאחר מכן בתואר שני באוניברסיטת הרווארד. בכל זאת, על יחסי טראמפ-רוסיה הוא מעדיף לא לדבר. במקום, אנחנו מדברים על פיגועי ה-11 בספטמבר. 2001 מוזכרת בספר פעם אחר פעם כרגע שבו הרבה מאוד השתנה - מערכת הביטחון בארצות הברית נטלה לעצמה חופש רב יותר בכל הנוגע לזכויות אזרח.
מאז אסון התאומים מתנהל בארצות הברית דיון על המתח שבין הזכות לפרטיות של אזרחים והמלחמה בטרור. האם אתה נוטה לאחד הצדדים?
"כן, אני נוטה להתנגד לחדירה לפרטיות שלנו. מה שאומר - הקרבת הביטחון שלנו. אני חושב שמאז ה-11 ספטמבר הרבה אמריקנים ואנשים נוספים ברחבי העולם החליטו שבשביל להגן על עצמם, הם יקריבו חלק מהפרטיות שלהם. זה נתפס כבלתי נמנע, אבל אני מרגיש שאנחנו לא יכולים לאפשר לזה להיות בלתי נמנע. כי ברגע שהפרטיות שלנו מופרת, היא הולכת אחת ולתמיד. אנחנו לא נקבל אותה שוב. אני חושב שרוב האנשים בסדר עם זה, עם ויתור על הפרטיות שלהם - אבל אני לא".
אף שאתה יודע שיש לכך מחירים שאתה והאנשים סביבך עלולים לשלם? זה יכול לעלות אפילו בחיי אדם.
"נכון, למרות זאת. אני חושב שיש דרכים להילחם בטרור שלא בהכרח כוללות ויתור על האפשרות שיהיו לנו חיים פרטיים. אתה יודע, אנשים כותבים אי-מיילים כאילו אלו תכתובות פרטיות. אף אחד לא חושב על העובדה שלכתוב אי-מייל זה כמו לכתוב גלויה. זה אי שם בחוץ, יכולים לקרוא את זה - ואכן קוראים את זה. כך שהדרך היחידה לקיים שיחה פרטית היא לעשות את זה דרך וואטסאפ או משהו כזה". לדעתו, "רוב האנשים לא מודעים לזה, הם באופן אוטומטי מוותרים על הפרטיות שלהם, בלי לחשוב".
