"מכתב לתומר מהעתיד: מה נשמע? אני כותב כי לא יוצא לנו להיפגש בזמן האחרון. בטח אתה עסוק בנופש באיטליה עם האישה והנכדים. עושה לי טוב לראות כמה אתה מאושר עם אשתך, כמה הילדים מצליחים בחיים וכמה הנכדים שלך אוהבים אותך. מגניב לראות איך אתם יושבים כמשפחה וצופים בסרטים האהובים עליכם, בחלקם שיחקת ואת חלקם יצרת. רציתי לכתוב לך שאני גאה בך שהגעת לאן שהגעת, כל הכבוד!"
את המילים האלו כתב השחקן תומר שחורי, כשהיה בן 31.
זו הייתה תקופת הפריחה שלו לאחר ששיחק בסדרות טלוויזיה כמו "האחיות המוצלחות שלי" ו"משיח", ולפניו היו פרויקטים רבים שהגה, כמו סדרת טלוויזיה שהיא קומדיית אימה. אבל החיים הפתיעו את תומר ולא לחיוב. שנה אחרי אותו מכתב, באוקטובר 2017 חלה בסרטן, תוצאה של טיפולים כימותרפיים קודמים שעבר בילדותו. כמעט שנה נאבק תומר בסרטן החדש שהיה אלים ואכזרי יותר, עד שביולי 2018, בדיוק לפני שנה, נפטר בהשאירו אחריו את אמו, מירה שחורי, כדי להילחם כבר לא על חייו, אלא על ההמשכיות שלו: נכדים.
כמעט חצי שנה ששחורי מחפשת אישה שתסכים להרות מזרעו של בנה, ולהפוך את עצמה לאמא ואותה לסבתא. פוסט שפורסם לפני שבוע ברשתות החברתיות, קרא לנשים מתאימות לפנות אליה. השבוע, בביתה, בעיצומם של החיפושים, אומרת שחורי בת ה־74: "אם יהיו לי נכד או נכדה שיעשו אותי סבתא, אהיה האדם המאושר בעולם. כשאני מדמיינת את התמונה שלו או שלה, ממוסגרת על השולחן, יש בה ילד ג'ינג'י שמח שדומה לתומר. וגם אם ייצא דומה לאמא, אני בטוחה שאת טוב הלב ואת שאר התכונות הטובות שהיו בו, הוא בטוח יקבל".
שחורי עלתה לארץ מפולין בגיל 12 עם הוריה ואחותה. המשפחה התיישבה בתל־אביב ומאז היא כאן. בגיל 22, כשהייתה פסלת וציירת, נישאה לרן שחורי, אמן, מבקר אמנות, ולימים מקים המדרשה לאמנות ומנהל בצלאל. לאחר 11 שנות נישואים ללא ילדים, כשבדרך הפכה לאדריכלית, התגרשו השניים וכל אחד פנה לדרכו. בגיל 40 גילתה שחורי שהיא הרה מידיד. כשהחליטה לשמור על ההיריון נותק הקשר ביניהם ולא חודש מעולם. תומר, בנה היחיד, נולד בשנת 85'. "תומר", היא אומרת וחיוכה צובט את הלב, "הביא לי המון שמחה ואת המשמעות לחיים, ללדת אותו היה הדבר הכי חכם שעשיתי בימי חיי".
התינוק הג'ינג'י החמוד שגדל לילד מתולתל ושובה לב, הפך להיות כל עולמה. הם היו מטיילים יחד בארץ ובעולם. בזכותו, כחברת מועצת העיר תל־אביב, הובילה שחורי שינוי חברתי. "כשרוני מילוא נבחר לראשות העירייה, מוניתי להיות יועצת לענייני משפחות חד־הוריות וייסדתי המון שירותים לאמהות יחידניות מבחירה. עד אז היו רגילים לאלמנות וגרושות".
ביולי 1991, בין גן חובה לכיתה א', חל בתומר שינוי. "שלושה חודשים הסתובבתי איתו בחדרי מיון כשהוא מתלונן על כאבי ראש, וכולם אומרים שיש לו שפעת, או שהוא עושה את עצמו. רק לא עשו לו צילום, לא CT, או MRI. פעם אחת הוא כמעט נפל ושוב רצנו למיון. למזלנו הפעם היה שם נוירולוג, שאמר: 'את הילד הזה אני לא משחרר', ובדק ביתר יסודיות". הבדיקה העלתה גידול בראש, בגודל תפוז. "מיד הכניסו אותו לניתוח", היא משחזרת, "אפילו לא הספקתי ללמוד את הנושא. את הגידול הוציאו אבל נשארו שאריות, שבגללן הוא עבר הקרנות מקסימליות. ובכל זאת, שארית קטנה התעוררה כעבור שנתיים. לניתוח השני שהתבצע בטורונטו כבר הגעתי מוכנה. היה לי מידע וגם עזרה מהרב פירר. אחרי כן הכל עבר חלף. ללא כימותרפיה, ללא הקרנות".
הסרטן העניק לתומר גם מתנות קטנות משלו. הוא למשל התוודע לעולמם של הדולפינים והגיע כל כמה שבועות לריף באילת. "גילו שזה עוזר מאוד לילדים מחלימי סרטן", מסבירה שחורי, "זו הייתה תרפיה בשבילו. הוא רכב עליהם כמו על סוסים והם היו רבים על תשומת ליבו". אנשי עמותות הילדים לא פיספסו את הקשר יוצא הדופן, והם מימנו סרט בשם "פשוש", שהוקרן בימי ההתרמות, ותומר אף קידם אותו על ידי הופעה טלוויזיונית ראשונה בחייו במעגל של דן שילון.
קשה לשים את האצבע מתי התאהב הילד המחונן בבמה. בנעוריו שיחק בחוג, אפילו נסע במשלחת מטעם העירייה למפגשי תיאטרון עם ילדים פלסטינים. אבל כשסיים את לימודיו בתיכון הנדסאים בתל־אביב, במגמה ריאלית, חמש יחידות מהכול, נסע ללמוד רפואה באוניברסיטה היוקרתית UCLA. שם, בהפוגה שבין לימודי התיאוריה לפרקטיקה, לקח שיעורי בחירה במשחק ונשאב מחדש. הוא עזב את לימודי הרפואה, החל לשחק בסרטים של חברים וכאלו שיצר בעצמו, ודיבב סרטים מצוירים. במקביל, עשה תואר שני בחינוך והוראה. ב־2012 חזר לישראל והחל להשתלב בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה.
תלתליו הג'ינג'ים הסוררים היו לסמלו המסחרי. הוא החל לשחק בסדרות פופולריות כמו "האחיות המוצלחות שלי" ו"משיח", וההצעות החלו לזרום. רעיונות משלו החלו להישפך אל הדף, וחלומות נרקמו סביב חיים של עשייה קולנועית וטלוויזיונית. אבל זרם העבודה נקטע בנסיבות טרגיות ומפתיעות.
בקיץ 2017 נסעו שחורי ובנה לטיול במדגסקר שכלל טיפוסי הרים ושאר אטרקציות פיזיות. תומר טיפס ללא בעיה. כששבו לארץ, חזרו כאבי הראש. "לא התייחסנו אליהם כל כך ברצינות", משחזרת האם. "באמת חשבנו שפעת, ואז הוא הלך לנוירולוג ועד ששלחו אותו ל־MRI עברו עוד ארבעה חודשים, אף אחד לא לקח את זה ברצינות, וגם אני לא הפכתי שולחנות. נוירולוג שיודע על ההיסטוריה של החולה, ולא שולח אותו לצילום מיידי? את מניחה שהוא יודע מה הוא עושה".
בסוף ינואר 2018 התקבלה האבחנה האכזרית: סרטן, חדש לגמרי, כתוצאה מהטיפולים שקיבל בילדותו. "מדובר בסרטן מאוד ממאיר", אומרת שחורי, "שמתפשט בצורה אגרסיבית ומהירה כתאים ולא כגושים. קשה להוציא אותו. מאוד חשוב לי להדגיש שאף אחד מהסרטנים שתקפו את בני אינו גנטי".
באותו הרגע, היא אומרת, לא חשבה על המוות. "רק שאני חייבת להציל אותו ומתגייסת לחפש פתרון. אין זמן להתפנק, להיכנס למצבי רוח, כי המשימה כל כך גדולה, כמעט בלתי אפשרית. יש מיליון ואחת שיטות ומחקרים בעולם וצריך לברור מהכול, אף אחד מהרופאים לא מספר לך כלום. במקרה אחד הגעתי לחוקר רלוונטי. התברר שנפטר, ומכרו את הפטנט לחברה אמריקאית שעושה ניסוי על סרטן, אבל בערמונית. אחר כך הגעתי לחוקרת ישראלית שהיה לה מחקר, אבל היא חיפשה מימון של מיליונים. זה היה מאוד מתסכל. ואלו רק שתי דוגמאות קטנות. ניסינו להתקבל לתוכנית טיפול ייחודית בגרמניה, אבל כשהגענו זה כבר היה מאוחר מדי. כשהוא נפטר, זו הייתה הפעם הראשונה שנכשלתי בחיי".
ביולי 2018 נפטר תומר והוא בן 33. אמו, שידעה על רצונו העז בילדים משלו, וכמובן על הזרע שנשמר עבור העניין, נזכרה בשיחה שניהלו בתחילת מחלתו השנייה. "הוא דיבר איתי על לעשות ילדים ושאל אם אני רוצה שהוא יחבר אותי עם ידידה שלו, אבל ניפנפתי אותו", היא מספרת. "אמרתי שלא יבלבל את המוח, שיבריא ויעשה את הילדים בעצמו. רק לאחר מותו גיליתי פתק ממאי 2018 שבו ביקש שאמשיך לשלם על הזרע בבתי החולים, כיוון שהוא מרגיש שלא יחיה זמן רב והוא עדיין רוצה שאהיה סבתא".
זה לקח עוד חמישה חודשים עד שהתפנתה רגשית וקבעה פגישה עם עורכת הדין אירית רוזנבלום, המתמחה בתחום הצוואות הביולוגיות, ולמעשה ממציאת התחום בישראל ובעולם. המפגש היה טעון רגשית, אבל ממוקד. ראשית דבר, הרגיעה אותה עורכת הדין ואמרה כי המבחנות והפתק, המשמש כצוואה ביולוגית לכל דבר, הם בסיס מצוין להתחלה. עם שני אלו ייגשו לבית המשפט לענייני משפחה, שם יגישו עתירה שבסופה, כך הן מקוות, תוכרז שחורי כבעלת הזכויות על הזרע. אך לפני כן, נתנה לה משימה: למצוא אישה, אמא לנכדיה, שתהיה שותפה לתהליך. "מירה היא לוחמת אמיצה ופורצת דרך", נזכרת עו"ד רוזנבלום באותו מפגש. "אישה שלקחה את חייה בידיה, גם בצעירותה וגם כעת. בניגוד לאחרות, מירה רוצה להיות סבתא. אין לה יומרות להתרוצץ אחרי דרדקים. תומר השאיר אחריות כבדת משקל והיא מחפשת אמא לילד שלו".
את דרכה ל"אחת" החלה שחורי בפייסבוק, דרך אתרי עמותות ייעודיות, וגילתה עולם שלם - שלאו דווקא מצא חן בעיניה. "היו כל מיני פניות שאינן רלוונטיות", היא מספרת. "נשים שראו את הילד כמוצא כלכלי, ואילו אני לא מוכרת זרע ולא קונה נכד. אני רוצה להיות סבתא כמו כל סבתא. אני יכולה לעזור, לקנות מתנות, להשפיע תרבותית, לשחק ולשמור עליו, אבל הצד הכלכלי אינו מטרה שלשמה צריך להיות לי נכד. היו שתי נשים", היא נזכרת בחיבה, "זוג לסביות מאוד חמודות, שהיו להן כבר שני ילדים. רציתי אותן אבל במחשבה שנייה היה לי קשה לראות את עצמי סבתא לשלושה נכדים בבת אחת, כי הרי לא מתקבל על הדעת שאפריד אותו מאחיו, ואקח רק אותו בביקורים. לכן לא המשכנו".
החיפוש הזה, היא מודה, מחבר אותה למקום שבו היא עצמה הייתה לפני 40 שנה, "המקום שבו גם הייתי פעם חד־הורית. אני מבינה את הרצון של אישה כזו לאימהות. אם אני הצלחתי להתמודד לבד וליצור ילד מוכשר ושלם ומאושר כמו תומר, עם דירות שקניתי בעצמי בעשר אצבעות, ובדרך לטייל איתו המון ולהיות פעילה פוליטית, אז זה אפשרי".
כשהיא נשאלת "מה תעני למי שחוששת בגלל הסרטן של תומר?" יוצאת ממנה הלביאה, האמא שגאה בבן שלה, חי או מת. "נשים שהולכות לקבל זרע לא יודעות אם הזרע שייך לאדם בריא או חולה. הוא גם יכול לצאת מהמעבדה ולגלות שהוא חולה. הסיכוי שלהן שהוא יחלה הוא אותו סיכוי שיש לתומר", היא אומרת. "אצל תומר, היא יודעת מי האבא, מה התכונות שלו, היכולות האינטלקטואליות, המראה. היא יודעת שהשכנה לא תקבל את אותו זרע, ולילד שלה לא יהיו חמישה אחים מפוזרים בארץ. אני הסתכלתי באתרים של בנקי זרע וראיתי מה נשים מחפשות: גובה 180, עיניים כחולות, השכלה אקדמית. הן לא יודעות עבר נפשי, כי את זה לא בטוח אומרים. הסיכון פה הוא הדדי: אני לוקחת אישה שבעצם אני לא יודעת עליה כלום. אבל מי שלא לוקח סיכון לא יכול ליצור כלום".
"כולנו חולי סרטן, רק יש כאלו שמתים קודם ממשהו אחר. זה מה שאני אומרת לכל הבחורות", מוסיפה עו"ד רוזנבלום. "רוב המשפחות שאני מייצגת, ילדיהם לא היו חיילים שמתו מוות הירואי, אלא אנשים שנפטרו מסרטן. יש לנו עשרות צאצאים לאנשים כמו תומר".
מירה, חשוב לך למצוא מישהי שתומר היה מתחבר אליה?
"אני לא יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס לחשוב את מי תומר היה בוחר. תומר לא הביא את החברות הביתה ולא אמר לי מה הטעם שלו בבנות. אני רוצה בחורה נעימה, עם ערכים הומניים, ושתהיה לנו תקשורת טובה. הגיעה מישהי חרדית והרי אני חילונית גמורה, יש כאלו שפנו אליי וידעתי שלא אוכל לשאול אותן שום דבר מעבר ל'מה שלומך', כי הן לא סקרניות. אני לא בוחרת לפי היופי ולא לפי הגיל, חשובה לי התקשורת ומה היא מסוגלת להעניק לילד. כי אם זה ילד של תומר אני רוצה שהוא יקבל אמא שיכלה להיות כלתי".
אולי יש לך דרישות גבוהות מדי?
"אם זה נחשב גבוה מדי, אז היא לא מתאימה לי. אני אדם גמיש וסובלני, אבל יש כמה דברים קטנים שחשובים לי בגידול הילד. אין הורה פרפקט ואין ילד פרפקט. צריך לדעת לחיות עם מה שיש. מתברר שאדם הוא סתגלתן שזה לא ייאמן. אני אף פעם לא חשבתי שאצטרך לעשות את זה בשביל תומר. הייתי בטוחה שהוא יתחתן ויהיו לו בטוח ילדים. ביטחתי את עצמי ואותו מכל הכיוונים. שתהיה לו דירה וגב כלכלי וזרע בשני בתי חולים, ובסוף הוא הלך".
בזמן שהיא לא מחפשת אמא לנכדיה, יושבת שחורי בביתה המטופח, שמחלונו נשקפים כרי דשא שרק מזמינים סבתא לרוץ בהם אחרי הנכד או הנכדה. היא רואה את הסרטים הרבים שהשאיר, מסתכלת בתמונות, בוכה, אבל אז אוספת את עצמה, למען המטרה. "כל הסיפור הזה גובה ממני הרבה אנרגיות רגשיות", היא אומרת, "כשאני רואה אותו בסרטים צוחק, הוא כאילו חי וזה ממוטט אותי, אבל אני אדם ממוקד מטרה, ושמה בצד את כל הרגש. אני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול. תומר השאיר אותי עם המון גאווה. הוא זכה באהבת אדם מציבור כל כך גדול וזו אהבת אמת. אנשים שרוצים להיות בחברתו, לזכור אותו. אני לא יכולה לשחק במקומו, אבל להביא ילד? זה אני אצליח".
