עם הגיטרה על הכתף: ההקלטה הנדירה של החייל שלום חנוך

בין חובבי הגיטרה שבינינו היה הסכם סמוי, לא כתוב, אבל חתום בחברות, שכל מי שמגלה פוזיציה חדשה או אקורד לא ידוע, מעביר מיד את צורת האיצבוע לאחרים.

חוברות ללימוד גיטרה כמעט ולא היו, ואלו שיובאו מחו"ל, היו יקרות מדי בשבילנו, כך שכדי לאתר אקורד מסוים, נאלצנו להאזין לתקליטים ולהטריד בכך את האחד והיחיד שברשותו היה פטיפון. או לשבת שעות עם הגיטרה ליד הרדיו הישן ולנסות להצמיד אקורדים, לשירים שחלפו במרוצה. והייתה עוד שיטה אחת, מחתרתית משהו, לחפש בעיתון פרסומת או תמונות של להקות ונגני גיטרה ובעזרת זכוכית מגדלת לנסות לדלות מתוך הטשטוש ההולך ומתפשט, עם הגדלת המיקוד, אם זה אקורד מז'ור או מינור. אם היה זה נגן שהחזיק את הגיטרה הפוך כמו פול מקרטני לדוגמה, מלאכת הפענוח הייתה קשה עוד יותר.

שלום חנוך והגיטרה(צילום: יעקב סער, לע"מ)

באשר לצורת הפריטה, כלומר מה עושה היד הימנית, השתדלנו לשבת בשורה הראשונה, ועינינו מפוקסות אל יד הנגן. גם לא התביישנו לגשת לאחר ההופעה ולבקש מהאמן או האמנית שיראו לנו כיצד החזיקו את המפרט, או צבטו בציפורניים את המיתרים.

באותו יום קיצי ומתיש, כזה שזקני המקום זוכרים (אם עדיין זוכרים) שצריך לשתות הרבה מים וגם לפתוח "בהורה ממטרות" על גגות הלולים - אחרת לא יהיה מי שייצר לנו ביצים. באותו יום עמדה ברקיע השמש בפול ווליום, ואני הבחנתי מרחוק בגבם של שלושה צעירים, המפלסים להם דרך בתוך גלי החום העולים מהאספלט הרותח. הוא והיא והוא. הוא והיא הולכים די צמוד, חבר וחברה, וזה בסדר וזה יפה. וההוא השני כמו סחבק סוחב על כתפו גיטרה עירומה, ללא תיק, אפילו נטול כיסוי זול מפלסטיק שחור, וזה לא בסדר וזה לא יפה. להחזיק גיטרה, כמו מעדר, כמו שהולכים לעישוב מילונים? חילול הקודש! הרי השמש תפוצץ את העץ, והמיתרים להיקרע, איזה זלזול. מאידך יש הזדמנות לתפוס מישהו שאולי יודע איזה אקורד שחסר לנו. רגע של הסחת הדעת והוא והיא וההוא עם הגיטרה נעלמים במבוך שבילי הקיבוץ ולך תמצא אותם.

בערבו של אותו יום מצמיא ומהביל, בדרך לחדר האוכל תופס אותי גרי, המסגר של הקיבוץ שידי זהב לו ומחוץ לשעות העבודה הוא ממונה מטעם "ועדת התרבות" על מכשיר ההקלטה היחיד של הקיבוץ. זהו טייפ סלילים "גרונדינג" - שבמרכזו עין ירוקה ברורה גדולה המתמלאת או נחסרת בהתאם לעוצמת הצליל המועבר אליה, בחוט ארוך ארוך שבסופו מיקרופון מרובע, ופניו מרושתות. מה שלא ברור הוא איך הצליח המכשיר, כמוצר גרמני , להסתנן באותם הימים, לתוך מעוז השומר הצעיר. וגרי אומר בהתרגשות שהוא חייב להשמיע לי משהו.

בתור אחד שהקליט והשמיע לנו הרבה נאומים, הרצאות, וכל מיני קטעים על מלחמת המעמדות, על סוציאליזם וציונות, על עוני ופרודוקטיביות, ונדמה לי שגם את קולו של מארקס הצליח ל"פלח" (אולי מאיזה תקליט ישן) - על אחד כזה אני סומך בשתי אוזניים ואין לי ספק שגם הערב הזה, יגמר במיני סדרת חינוך. ואנו עולים לחדרו (חדר הוא הכינוי הקיבוצי לדירה).

בוסה נובה בעברית(צילום: זיו קורן, לע"מ)

הרכבת הסלילים לוקחת שניות אך התחממות ה"טייפ" (מכשיר הפועל על מנורות) אורכת כמה דקות. גרי מנצל את הזמן כדי להכין "כוס נס" מוקצף ידני, בסיבובי כפית מהירים בווירטואוזיות השמורה רק לו, תחליף לאספרסו העירוני, פיצוי על ארוחת הערב שהלכה לנו. לגימה מהקפה ו-"מחמאות גרי, על ידי הזהב שלך, תחזקנה ידיים עבריות, אבוס אידק" - ועוד לגימה מהקפה, וזהו, הכל מוכן. הסלילים על מקומם, לחיצה חזקה על הכפתור, וסרט ההקלטה מסתובב.

פתיחה של גיטרה: אגודל על הבס ושתי פריטות על המיתרים העליונים בהטעמה. ושוב, אגודל על הבס ושתי פריטות על העליונים, והשיר מתחיל. ואני, מופתע, נדהם, קולט מיד שזו בוסה-נובה עם הרמוניות נכונות, בולע את המילים, שותה את הצלילים (עם ה"נס" שכמעט התרוקן). מרוצת המספרים הקבועים במכשיר מראים על שלוש דקות ועשרים ותשע שניות של יופי שאף פעם לא שמעתי. מי כתב אז "בוסה-נובה"? ועוד בעברית? אפילו מתי כספי עם המקצבים הדרום האמריקנים ההורסים שלו , לא נראה עדיין באופק (נצפה בנהריה בשיעורי פסנתר). כבר ידענו על סטן גץ שהשמיע לנו את המקצב המשגע בתקליט היחיד שהיה בקיבוץ, גם שמענו על ז'ואאו ז'ילברטו, אבל מישהו ישראלי?

ואני מיד מבקש מגרי להתחיל שוב את השיר כמעט מהופנט "הפכפך כאביב" - וכמו מנטרה - "כן או לא, כן או לא" וחוזר "כן או לא כן או לא" מה זה? מי זה? גרי מוציא את הפתק שטמון בתוך קופסת סרט ההקלטה הריקה ומנסה לקרוא "שָׁ... שָׁ...", לגרי יש אולי ידי זהב אבל עיניים חום דוהה, "קח את המשקפיים" - "עזוב, לא מצליח לראות איפה הם". מאמץ את עיניו, "שָׁ... לוֹ... ם..." - מנסה איכשהו לכוון את הפתק לכיוון מנורת הקיר - "חֲ... חֲ... נוֹךְ. שלום חנוך?" עולה קולו בנימת שאלה. "שלום חנוך, שלום חנוך", הוא חוזר ועונה לעצמו בביטחון. "הוא היה פה עם עוד חבר וחברה, רצה להשמיע למירה (מאיר) את המנגינה שחיבר למילים שלה והיא לא הייתה בבית".

אחרי הרבה שנים, בתום שיחה שהייתה לנו ביקשתי משלום שחוגג היום (א') את יום הולדתו ה-73, שיפתור לי את חידת הליכתו עם הגיטרה "ככה בר, ביום לוהט כמו טוריה על הכתף". ושלום, ספק בתמיהה ספק בחמלה, בטון שקט ושלו: "מה שהיה היה, היום אני חושב, שאני כבר יכול להרשות לעצמי אפילו כיסוי מפלסטיק שחור לגיטרה".

אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, אספן ומשמר של הקלטות נדירות.

שלום חנוך(צילום: יעקב סער, לע"מ)