אור בן מלך בכלל רוצה להיות כוכב הפופ הכי גדול בארץ. על זה הוא עובד עכשיו. לשם הוא מתכוון. הוא גם כותב את זה בשירים שלו. "לשיר זה לשחק באש. רוצה להיות כוכב, כוכב שווה. לא כוכב טראש", הוא כותב ב"השיר הזה עליי".
רק שבינתיים יוצא לו להיות גם השם הכי חם על המסך שלנו. אחרי כל מיני תפקידים נחמדים שסימנו אותו בתור הבטחה, עכשיו מגיע שלב פירעון השטרות. שתי דמויות עוצמתיות, מקפיאות דם בדרכן, שמחלצות ממנו מפגן וירטואוזי: הדמות של "אסא כץ" בסדרת המתח המוערכת "המדובב" של yes שסיימה עתה עונה ותחודש לעוד אחת, ודמותו של יוסף חיים בן דוד - ופה לא צריך להקיף את השם במירכאות, כי האיש האמיתי חי בינינו ומוקף סורגים, האיש שהצית למוות את מוחמד אבו־ח'דיר, בדוקו־דרמה המדוברת "הנערים".
בן מלך הוא שחקן נדיר. לא רק מבחינת איכויותיו כשחקן, אלא גם כאיש שיחה. מאלה שיודעים איך לדבר על האמנות שלהם, שלא מתוך שיח פנימי ליודעי ח"ן. איך אמר לי פעם במאי נורא־נורא מפורסם? "אתה יודע למה הרבה שחקנים מותירים אותך בתחושה, שאין להם על מה לדבר? כי אין להם טקסט!" בן מלך מתגלגל מצחוק כשהוא שומע את המשפט הזה. "מי שהיה קליפה ריקה בלי טקסט, לא יהיה מלא גם איתו", הוא אומר.
6 צפייה בגלריה
''קראתי פרוטוקולים של השב''כ''. בן מלך (במרכז) בתפקיד רוצו של אבו-ח'דיר
(צילום: רן מנדלסון)
לפני שנתיים הוא מגיע לאודישן של "הנערים". תחרות מול כל שחקן בארץ, בערך. כי מי לא רוצה להשתתף בהפקת היוקרה הכי גדולה שנעשתה כאן, לוי־סידר־אבו ואיל, עם הקרדיט של HBO. אבל הראש שלו, הוא מספר, היה בכלל במקום אחר. "הוזמנתי לאודישן ביום ההולדת שלי. הייתי אחרי פרידה. שבור, בקטע של מחוק. פוגש את סידר פעם ראשונה ואומר, 'שמע, לא יודע בכלל מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. לא יודע אם משחק זה בשבילי'. כי באמת לא היה אכפת לי. יש לי דגים גדולים יותר לצלות", הוא מודה במבוכה.
"לא יודע איך, מפה לשם, עוד אודישן. עד שקורה אחד הדברים היפים בחיי. סידר מתקשר אליי. 'היי אור. אשמח אם תשתתף בפרויקט. האם תהיה מוכן?' ככה. בעדינות, לא ביהירות. 'האם תרצה לעשות את זה?' וזה ריגש אותי מאוד".
אוקיי, התפקיד שלך. אתה בכלל יודע על מה מדובר?
"לא. לא זוכר את הפרשה. ומה־זה חוטף את הבומבה! וסידר עוד ביקש ממני להיות הדמות. זה לא, 'אוקיי, אני אור, ועכשיו אני בונה דמות מתוך אור'. זה היה: תהיה יוסף חיים בן דוד. תיראה כמוהו. תדבר כמוהו. כי הייתה שם שאיפה להיות נאמנים למה שהיה. בית ספר למשחק".
שיעור ראשון?
"אני מקבל פרוטוקולים של השב"כ ומתחיל לקרוא. לומד על יוסף חיים מה שאפשר. רואה סרטים ומנסה להבין את הבן־אדם. השתמשתי בחיה שחשבתי שהיא דומה לו. בחרתי שועל והתחלתי לשחק".
שועל?
"כן. זו שיטה מפורסמת של סטניסלבסקי. למשל, ברנדו ב'חשמלית' עושה גורילה. הסצנה המפורסמת שהוא שובר צלחת, אתה רואה מולך גורילה. אז התחלתי לעבוד עם שועל. אני רואה כל הזמן את השועל הזה. מנסה לחקות את הדיבור הזה, כדי להיכנס לאיזושהי הוויה.
"היה מאוד מאתגר. כי דרשו ממני הרבה. פעם ראשונה בחיים לעבור מ'אהלן, אני מצחיק ומגניב, ובוא נצלם כמה עניינים', ל'אוקיי, בוא נבנה עכשיו משהו בצורה מתודית, מחושבת, לעמוד בקריטריונים גבוהים'. הרבה יותר מקצועי. ואז הצילומים. וואו! שנה שלמה. לא זוכר כמה ימים. לא זוכר כמה סצנות. המון. בלי סוף".
הרגשת את המתח בין שלושת היוצרים? רמת הציפיות, הכסף, HBO, הנושא הסופר־טעון?
"תשמע, יש המון לחץ! האקלים היה תובעני מאוד. כן, היה שם הרבה מתח, והם מספרים שגם היה ביניהם. מצד שני, כן הרגשתי אהוב. הרגשתי שאמרו, אתה שחקן ברמה גבוהה. וברגעי חוסר ביטחון אמרתי לעצמי, כן, אני באיי־טים הזה. ובאותה נשימה - אני חייב להתרחק מעצמי, בשביל היוסף חיים הזה".
''הנערים''
את מושא התפקיד שלו לא זכה לפגוש. לא הייתה אפשרות. "והייתי רוצה, כן", הוא אומר. "אגב. עבור 'נהג מונית', דה נירו נהג חודשיים קודם במונית. שאלו, 'עזר לך?' 'את האמת, לא בטוח. אבל הייתי צריך את זה עבור עצמי'. אז כזה".
יוסף חיים זה האיש ששרף נער בעודו בחיים. איך אתה מאניש את המפלצת? מוחק את העמדה השיפוטית כלפיו?
"כן. קודם כל כי זה לא שלי. וגם בגלל שהוא לא 'היטלר', שאתה כבר מכיר ומגיע עם ידיעה ברורה ומושרשת. את יוסף חיים בן דוד לא הכרתי מספיק, כדי שיהפוך ל'קונצנזוס של מפלצת'. אלא, 'סתם' בן־אדם שעשה פשע חמור. אז אני לא משחק מפלצת.
"ואני הולך להגיד משהו שיישמע לא נעים. אפילו מטורף. לא הרגשתי שזה כזה ביג־דיל. אמרתי לעצמי, שרף נער ערבי? בסדר. שרף נער ערבי. אני שומע את עצמי עכשיו אומר את הדבר הזה, ואוכל סרט בעצמי, כן? יותר חמור מזה. אמרתי לעצמי, 'טוב מאוד שזה מה שאני עושה. יופי. אני שמח שאני שורף נער ערבי!' שמח שיש לי אפשרות לשחק את הסיטואציה הזו".
המחיר הנפשי הגיע כשהמצלמות נדמו. "השיא היה כשצילמנו את הסצנה של השריפה עצמה. ימים שהייתי נורא עייף, הרבה סיגריות, כאבי ראש, התקפי חרדה. מוצא את עצמי חוזר הביתה אחרי שבוע צילומים, ולא מבין מה קורה איתי בכלל. אמיתי! ואני בן־אדם די מודע. יש כמו איזו רוח שמרחפת מעליי. מרגיש שאני חייב להתנער מכל זה. הולך ועושה מלא אמבטיות. להתנקות".
"הנערים" בינתיים כבר עולה לאוויר. יוצרי הסדרה, בריאיון אצלנו, צפו את הביקורת שתוטח בהם מהרגע הראשון: מדוע לבחור דווקא בטרוריסטים היהודים, הבודדים למדי, ולא להתמקד בצד השני, מדוע לספק עוד תחמושת לשונאי ישראל ברחבי העולם, וכל הג'אז הזה. אבל גם הם, מנוסים ככל שיהיו, הופתעו מהווליום, שהגיע בסוף השבוע האחרון גם לאיומים מרומזים על חייהם. "תזכרו את התמונות שלהם, כדי שתדעו מה להגיד להם ברחוב", ותהומה מכך, "צריך לכרות להם את הראש".
"אני לא מבין, אז לא נעשה דברים בגלל שמישהו רוצה להרוג מישהו? מה זה פה, רוסיה?" כועס בן מלך. "אפשר להתנגד, אפשר לבקר, אבל אני מבין שיש גם איומים. מי האנשים האלה? אתם גברים, אתם? מה ההסתה הזו? כאילו, מה זה הערסיות הזו?"
טענה חדשה אומרת, שהסדרה מציגה את אימהות הנערים החטופים, כמי שתרמו להסתה, שהובילה לרצח אבו־ח'דיר מיד לאחר מציאת הגופות.
"לא, לזה אני באמת לא יכול להתייחס. זו טענה ממש הזויה. תקשיבו: ההחלטה לעשות את 'הנערים' היא בחירה של מספר יוצרים, חלקם מועמדים לאוסקר. תנו להם את הקרדיט! זה המקצוע שלהם. הם יודעים מה הם עושים, ויש להם קבלות. דבר שני, אני ישראלי, שחי פה בארץ. לא מעניין אותי הפלסטיני, כמו שחשובה לי ההתבוננות שלי. ומדינת ישראל חזקה מספיק, תרבותית, כדי להתבונן על עצמה, כדי להצביע על מה שקורה בתוכנו. זה מצביע על חוזק שלנו! ואת זה צריך להבין".
אתה אישית כבר חטפת ריקושטים?
"לא חושב שמישהו מזהה אותי. היי, אני בכלל שועל!"
וכל הסערה הזאת פורצת בדיוק כשבן מלך מככב על המסך שלנו בתפקיד נוסף, מזהיר, שמוציא ממנו את המיטב. דמותו של אסא ב"המדובב", סדרת המתח המוערכת של yes. מין פושע קטן, תימהוני, סתום, שמשתחרר מהכלא ויוצא למעין מסע נקמה באחיו המוצלח והחלקלק. דמות שהיא אניגמה אחת גדולה: מופרע, מניפולטור, נוקם, אולי בעצם גוד־גאי בשירות הטובים? תפקיד צופן סוד, מרובה פנים, ו"פנים" היא המילה. הפנים של בן מלך, במפגן וירטואוזי. "לא תדע אף פעם מה קורה לי. אני מראה רק את הקצה של הקרחון. אפרופו 'נהג מונית': כמה באמת דה נירו מגלה לך? מעט מאוד", הוא מספר.
אל 'המדובב' הגיע במהלך הסשן הראשון של "הנערים". "מתקשרת הסוכנת שלי ואומרת, 'אור, אתה לא מאמין. יש תפקיד של מישהו, הוא גמור, יצא מהכלא, לבוש מגעיל, מסריח, ויש לו רומן עם טרנסג'נדרית. זה בדיוק אתה!' אוקיי, תודה על המחמאה, נשמה. קורא את התסריט פעם ראשונה ואומר, אההה! אוהב את זה. פשוט נהנה", הוא אומר.
גם כאן הגיעו בעלי החיים. "הולך לאודישן. סצנה שבה עובר עכבר, ואסא מתחיל לדבר איתו. הלכתי ועשיתי טייק של ערס, רצח. הכי ערס שלי. ואז עושים לי בבהלה: 'לא! לא־לא־לא! הפוך!" הוא צוחק. "המזל שהייתי במצב כל כך טוב מבחינה רגשית בחיים שלי. פתאום לא היה לי אגו. אחרת זה היה, 'לכו תזדיינו'. אוקיי, הפוך? בום, טייק אחד, סופר-עדין, תודה רבה, שלום על ישראל. כמו כל התפקידים הכי טובים שלי. כמו שמתלבש לך לחיבורים בגמר הצ'מפיונס.
"פצ'ינו ב'הסנדק 1' עושה עם העיניים ינשוף. זו הייתה ההשראה שלי לאסא ב'המדובב'. המבט הארוך בלי למצמץ. זה טייק שאני עובד עליו במשך שמונה שנים. יש סצנה שפצ'ינו, מייקל קורליאונה, חוטף את האגרוף ממקלאסקי, ואומר, 'אנחנו לא יכולים לחכות. זה יהיה אני, סולאצו ומקלאסקי. בואו נארגן פגישה'", הוא מספר. "ואז המצלמה קצת יורדת, ומתחילה להיכנס לאט. מונולוג של 30 שניות. טייק שלם והעיניים של פצ'ינו מקובעות. הוא לא ממצמץ. אין בו שום אמפתיה. ובסוף הוא אומר, אני אהרוג את שניהם". פחחחד.
"נגע בי עוד משהו. פצ'ינו הוא dude קטן. גם אני לא בן אדם גדול. יכולת הזעם של בן־אדם קטן, הרצון להוכיח את עצמך בסביבה כזאת - זה יכול לגרום לשיגעון מ־טו־רף! אז את הטייק הזה אני לומד במשך שמונה שנים. רציתי שיהיה לי תפקיד אחד איבגי, 'חולה אהבה בשיכון ג''. רציתי דה נירו, 'טקסי דרייבר' אחד. אז אני מרגיש שהחיים שלי התנקזו לתפקיד הזה, ב'המדובב'".
בן מלך הוא הבן הבכור, ויש לו שתי אחיות. בן 32, בכלל היה צריך להיקרא אליהו, על שם הסבא. אבל אמא לא הסכימה. הפסדנו שם במה, אללה יוסתור. "אליהו בן מלך". יליד אור־יהודה, אבל מהצד היותר טוב של הניחוח האותנטי, שכונה פרטית, רחוב הראשונים. לא הרכבות. "אבל גדלתי עם אנשים שהם, אתה יודע", הוא תובע את עלבונו האבוד.
הוא עיראקי מצד אבא. סבתא בצראווית, סבא בגדדי. ממנו ינק סיפורים. "עולה בגיל 14. אבא שלו תפר שתי חליפות לכל ילד לפני הנסיעה. הגיע, חטפו די־די־טי לפרצוף. מלחמת יום כיפור, נחש שחור עובר לו ברמת הגולן מתחת לרגל. נכנס לתא שירותים, חושד שיש סורים, מרסס את הקרמיקות, ויוצאים מלא סורים בידיים למעלה. ואני מאמין לכל!" הוא צוחק. "בבגדד היו שמים תמרים על הגג. עד שבא דבור, תופס אותו, מחבר אותו לחוט, וככה מסתובבים איתו ברחוב, דבור קשור בחוט לאצבע, כמו חיית מחמד. אתה מבין?"
הצד של אמא, ספניולים מאיסטנבול. מסבא אליהו קיבל את הצ'ארם. "נראה טוב, חכם, הייתה לו שיטה לזכות בטוטו. הראשון באור־יהודה עם טלוויזיה. התחתן עוד שש פעמים. כשהיינו נפגשים זה היה, 'קח 50 שקל. לך תבזבז ותיהנה'. אבל הייתי כזה ביישן, לא יכולתי לקחת גם את זה".
עם העניין המזרחי אין לו שום דבר מיוחד. "רק במעבר לתל־אביב הרגשתי קצת מזה. באור־יהודה הייתי 'האשכנזי'. מאוד ביישן, עדין, רגיש. לא יודע למה. טוב במילים. מגיל קטן נמשכתי לקריאה. חנון. קורא ספרים. אבל אם אתה לא יודע לשחק כדורגל, אתה מת. גדלתי בשכונה של הרבה ערסוואת. הייתה אצלנו בסביבה הרבה אלימות קשה, מעצרים, קרשים, סכינים. תהיה ערני. הולך בלילה ועובר מישהו שאתה יודע שהוא ערס, וואלה מפחיד. וייב של אלימות", הוא נזכר. "הייתי שר כילד. אבל לא מזרחית. וזה קריטי. כי בגיל שש־שבע אני שומע רק דיכאון מסביב. אבל קשים באמת, משה כהן, 'רק בגלל שאבא שיחק קלפים, נשרפו לי הנעורים'".
אמא שלו הייתה אשת צבא, רב־סרן בקבע, קרייריסטית. בית שההורים נעדרים עד מאוחר. אמא בעבודה ואבא בהצגות. האבא הוא איציק בן מלך. שחקן בהבימה הרבה שנים, וקודם כל זמר. עם כל הפרסטיז' של להקת הנח"ל, בהרכב האגדי מכל. תחזרו לקליפ של שיר 'הרעות', בביצוע המכונן, עם המנדולינה של יהודה עדר. "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת": זה הוא. אבא איציק באמצע, בין גידי לירדנה. "יפי הבלורית והתואר" - זה עליו.
"הרעות"
"והוא נורא אוהב לספר, איך הוא שר את זה לרבין", מגלה הג'וניור. "אתה גדל עם אבא, גבוה, חתיך, כריזמטי, פסאדה של מוצלח, מצחיקן, טוביה צפיר ומתי כספי באים הביתה, סיפורים על דייטים עם מלכות יופי. אבל אני לא זוכר שמות!" הוא צוחק. בסוף יצא שהוא הכיר את אמא כשהגיע לפיקוד הנח"ל, ומאז הם ביחד, זוג אוהב־אוהב.
"עם אבא היו עניינים, כי הוא מאוד דומיננטי. אדם קפדן. שיעורים. דרישות אקדמיות. מגיל צעיר אמרו לי, אתה תהיה עורך דין, טייס, ראש ממשלה. שמו עליי את הז'יטונים. בנו עליי שאהיה 'משהו'. אז הייתה לי תקופת מרד ארוכה. באיזשהו שלב כבר לא היה אכפת לי מבית הספר".
בגיל 16, כשההורים הודיעו על כוונה לנסוע לפלורידה, אור החליט להישאר כאן, לבד. "זו הייתה נקודת מפנה בחיים. אמרתי, אולי אלך לתיאטרון צה"ל, והחיים השתנו. זה היה כמו להיוולד מחדש. המגרעות שלי הפכו ליתרונות. הגשמה עצמית גדולה. אתה מבין, בסוף יצא שהלכתי לאותו מקצוע של אבא שלי". ומאז לא הסתכל אחורה, לפחות ברמה המקצועית. "נותרו געגועים למקום שבו חייתי. מקום אותנטי, חם, אומרים את האמת. כנראה זה המחיר של החיים בג'ונגל הזה, בתל־אביב".
בתיאטרון צה"ל הוא עושה בעיקר קומדיה, שירים ומערכונים. במקביל, לבקשת צה"ל, מקים עם שני חברים את "תיאטרון דילמה". תחקיר, כתיבה ומשחק של מצבי קונפליקט של חיילים. משם ממשיך ללימודי משחק בניסן נתיב. בשנה השלישית הוא כבר מתחיל לעבוד, ובשני להיטים גדולים, "האלופה 3" ואחר כך "עספור". מה שמעורר קנאה אצל תלמידים אחרים ומסמן אותו בתור הדבר הבא. אבל בפנים, מתחיל חורבן גדול. הביישן מאור־יהודה לא יודע איך להתמודד עם הפרסום.
"תקופה של דאון רציני. כי לא יכולתי להסתובב ברחוב. זה היה כבר היה יותר מדי. מצב שערסים ועבריינים באים אליך, חושבים שאתה באמת הדבר הזה מ'עספור', ואפילו שיש לך קשרים, בטח. 'אתה יכול לסדר אותי, אחי?' מעבר לזה, פותחים לך כל דלת, פותחים הכל, אתה נכנס לכל מקום, לא עומד בתור, אתה יודע.
"הכל סבבה. אבל יש לזה מחיר, אוףףףף. בכל רגע שאתה יורד לקנות חלב. לפעמים הייתי מעשן שאחטה ויורד למטה, ואוכל חרדות מטורפות, בקטע שמסתכלים עליי ואסור לי לטעות. אני כאילו בן־אדם מפורסם, אז אסור לי לטעות. היה לי קשה עם תשומת לב. ובמקור אני בחור די ביישן.
"אמרתי לעצמי, טוב, אלך לעשות משהו משמעותי בחיים. כי אני מרגיש שאני פשוט קמל. והלכתי ללמוד תואר ראשון בבימוי תיאטרון וחינוך. מקום שלאף אחד לא אכפת ממני, להגיש עבודה, לעשות תרגיל, וכל העניין של להיות מישהו פתאום ירד. הייתי רגיל - וזה היה מדהים". עכשיו הוא משלים לימודי תואר שני בחינוך. בין היתר, למד גם בקורס ללימודי מגדר.
למה?
"כי אני מאוד בעניין. שוויון, העצמה נשית, כוח נשי. אבל הייתי גם בהתנגדות שם. כי לפעמים, האפליה המתקנת גורמת לנשים לבוא לגברים ולהגיד, 'אתם חארות'. היי גאייז! אני לא חרא! בסך הכל באתי בשמונה וחצי בבוקר ללמוד, ושתיתי קפה בחוץ. אני לא חרא כרגע! אני סתם dude! לא עשיתי כלום! (צוחק). אז הייתה לי התנגדות. מצד שני, אין ספק שזה פתח לי את הצ'אקרה, מהבחינה הזאת שאני מאוד אוהב ומעריך נשים".
בכלל בחיים: בנים, בנות?
"ניסיתי כל מיני דברים בבית ספר למשחק. אבל לא באמת זרמתי עם בחור עד הסוף, אף פעם. קצת משחקים, אבל לא באמת. אז בנות, נו. אני אוהב נשים".
היחס שלו למיניות, גם על הסט, מורכב. בן מלך עשה תפקיד ב"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, סרט שקצת הלך לאיבוד. זוכר את התקופה כ"חוויה גדולה, שחינו בבוץ, קאסט נהדר, עוז זהבי, מיכאל אלוני. אחר כך דובר הציע לי, ב'זוג יונים', לעשות בל־בוי שנכנס לאורגיה וישר מתפשט. אמרתי, תשמע, אתה לא צריך שחקן בשביל זה. לא אראה את הזין שלי לפני כולם בשביל שני ימי צילום", הוא מודה.
את משה איבגי הוא מכיר מתחילת הדרך. "הגיג הראשון שלי היה עם איבגי. אשתו של גורי אלפי ראתה אותי בצבא, וגורי הזמין אותי לתוכנית שלו, 'לצחוק או למות'. מגיע לסצנה שאני הבן של איבגי וירדן בר כוכבא. והוא שחקן ענק! ולא בקטע של, וואו, אני לא בליגה".
פרשת איבגי?
"לא ענייני. לא מתעסק בזה".
וברמה העקרונית. שחקן יכול לחזור לשחק אחרי פרשה כזאת?
"מובן שכן. אני גם מאוד אוהב את השירים של אייל גולן. תראה, אני קצת מפחד לדבר פה, כי יש לי דעות. אגיד ככה: באופן כללי העולם משתנה. ובעיניי מה שחשוב זה לא הטרדות של פעם, כן או לא. אלא כשאומרים לך בשלב מסוים 'דונט' - אז זה לא! יש לך בחירה. ואתה לא יכול להיתמם, 'זו הכריזמה של סטאריזם'. משלב מסוים אומרים לך, אחי, תשמע, זה לא עובד! אז זה סתם לא חכם להמשיך".
אני שומע, ומצד שני...
"ומצד שני, מישהו יודע מה זה להיות אייל גולן 30 שנה? בנות באות אליו בכפתור פתוח, כי זה מה שהן רוצות לעשות! בחתונות, הכלה והשושבינות באות אליו, תיקח אותנו עכשיו אחרי ההופעה. זו לא מציאות נורמלית. סקרלט ג'והנסון אמרה לאחרונה, 'אני לא מאמינה במונוגמיה, אנחנו חיים בסביבה יותר פתוחה', ודברים כאלה. ענה לה מישהו, 'מאמי, ברור שאת לא מאמינה במונוגמיה. את הדבר הכי אטרקטיבי בעולם! את יכולה להשיג את כל מה שאת רוצה'. אז נראה לי אינטליגנטי בתור חברה להבין את ההקשר, ולא להסתכל על דברים בשחור־לבן. להבין שוואלה, אנחנו גם הורגים את הבן־אדם ששמנו למעלה. בן־אדם שיש לו הצעות קונקרטיות כל הזמן!"
אתה חווה גם דברים כאלה?
"בדוק. פייסבוק, אינסטגרם, הכל. אז או שאני זורם עם זה או שלא. אבל אני מאוד־מאוד נזהר. מנסה לא להיות בסיטואציות שאני לא מרגיש בטוח בהן. תמיד מחפש את הקונקשן הרגשי. מבין למה היא באה אליי. לא היו לי הרבה סיטואציות שנכנסתי למשהו, בלי איזה רגע קודם לדבר. אבל אין מה לומר, זה מקום טריקי. אני גם בן־אדם יצרי, לא מנסה להסתיר את זה. אז כן, זה נחמד, ואני בעד. רק שהכל יהיה קול. שהתקשורת תהיה נעימה. שלא אצא פוגעני".
"אצלי בפנים הכל מרגיש שחור. מבחוץ הכל נראה פנטסטי", הוא שר עכשיו, ב"לא בשבילך". אמת בפרסום. כלפי חוץ, הביטחון העצמי שלו מרשים. אינטליגנטי, ספוג תרבות, חד, רהוט, מדבר מהר ומרתק, כמעט יהיר. שמות גדולים לא עושים עליו רושם. "אולי כי גדלתי בבית עם פרסונה דומיננטית, אז אני כבר לא מתרגש. זה כמו שמסי עולה בגיל 17 לשחק עם צ'אבי ואינייסטה", הוא לא מהסס. "מסי אספרגר? וואלה. אז אולי גם אני. יש לי יכולת להיות אאוט בתוך סיטואציה, כי אני ממילא כל כך בתוך הסרט שלי עם עצמי".
ואיזה סרט. "אני מביא מטען רגשי שנובע מתוך הנפש שלי, ולא קשור לאף אחד אחר. אני חופר בעצמי משהו. כשנולדתי עקץ אותי עכביש רדיואקטיבי. מאז נהיה לי חשמל בגוף ובראש. כשאומרים 'אקשן', אני עושה את זה מול המצלמה ובתיאטרון. אבל זה משהו שקורה לי באופן כללי. אני גם ככה אוכל לעצמי את הראש. איך להתנהג. מה זה בן־אדם. מה אני עושה פה. וזה מעייף. מעייף נורא. צריך לתת מנוחה לראש".
יודע לקרר את המוח?
"היום כבר כן. יש לי כלים, מדיטציות קצת, פסיכולוגיה חיובית. בעבר לא ידעתי מה לעשות. המיץ במוח מתייבש, והחיכוך כואב. להיכנס ללופ ולא להצליח להגיד, שנייה, אני בלופ! קראתי גם הרבה דרמה בחיי. ולא היה לי כוח יותר! הפסקתי עם דוסטויבסקי וכל אלה. זה מאוד מעניין, אבל זה דיכא אותי. זה אפל! זה, וסתם הרגלים רעים. שותה, מעשן.
"גראס לא עושה לי טוב", הוא מוסיף עכשיו. "אקסטה אהבתי, זה כיף, זה מרים אותך. אבל אחר כך אני מרגיש חרא. אבל גראס מדכא. מחריד אותי. מתחיל לדאוג. ואם אני במקרה נמצא עם בן־אדם, אני רק רוצה שהוא ילך. וביחד עם אלכוהול? וואי! זה עיניים של חייזר! וייב של זיקית. עין אחת הולכת לפה והאחת לפה. עכשיו אני בקונטרול על זה".
הלכת לטיפול?
"כן. יש בי הנעה פנימית, להעמיק לגבי המצב הנפשי האנושי. הייתי בטיפול ואהבתי את זה עד שלב מסוים, כשהעניין הפרוידיאני כבר הגביל. ואז התחלתי לעשות פסיכולוגיה חיובית וסדנאות העצמה אישית, כשקודם הייתי ציני כלפי זה".
העכביש הרדיואקטיבי הצליח לבתק את קורי המבוך שטווה לעצמו מהיום שנולד. "חמישה ימים בחדר, 80 איש, הרצאות, עולים ומשתפים. עובר חוויות. בכיתי שם כמו שלא בכיתי הרבה זמן. משהו השתחרר לי. באיזשהו מקום מאחורי הראש אמרתי לעצמי, זה גם שיט הוליוודי, ללכת לסדנת העצמה. יס, אני בראד פיט!" הוא צוחק.
"הפסיכולוגיה החיובית לקחה אותי נפשית למקום כל כך טוב. ממש קניתי את זה: לדבר חיובי, להבין שזו בחירה שלך, לעשות דיכוטומיה בין להתקרבן לבין נטילת אחריות. להתעקש להסתכל על היתרונות. סופסוף לאהוב את החיים. ולאהוב את עצמי".
בן מלך עושה מוזיקה מספר שנים. היפ־הופ סול־טראפ. עכשיו הוא עובד ביחד עם יפתח אבן, "שותף לדירה לשעבר, חלילן בארוק, זמר מטורף". מכוונים גבוה. תום דרום מפיקה, תמיר מוסקט עם סמפלים, ג'וני גולדשטיין על המיקס. הסינגל "זה לא בשבילי" יראה אור בשבוע הבא. "מאוד פופי. אני חושב שזה בן אלף זונה", הוא אומר. ומה השאיפה? "להיות גדול כמו אריק איינשטיין. כאילו, בטח".
אחרי שסופסוף למד לאהוב את עצמו, הלונר עם האופנוע מחכה כבר לאהבה זוגית. "אתה מדבר עם ילד מאוהב. אני רומנטיקן מת. שיברון לב זה הדבר הכי קשה שחוויתי בחיים. בכי בכי בכי בכי בכי בכי. השיברון הראשון היה ק־שה. השני לעומתו היה נורא. פשוט נורא ואיום", הוא צוחק. "יש דברים בשליטתנו, וכאלה שלא. כשמשהו לא קורה כמו שאני רוצה, היום אני הרבה יותר סובלני אליו. אנשים אחרים - זה לא בשליטתי. לא מסתדר עם בחורה? זה באמת לא בשליטתי. זו עובדה. זה כמו לכעוס על הגשם. כאילו, מה יש לכעוס על הגשם? זה לא קשור אליי. זה בגלל שיש עננים".
לא היית מסמס כשאתה שתוי, "תחזרי, אני מת"?
"לא! ברור, אני מקנא. אני חושב על מי שלקח אותה. ברור, זה נורא. אבל הצלחתי לעשות קאט. ועכשיו אני כבר פנוי, שנה. אתה אומר, רוקנרול? די, עשיתי את שלי כבר. אני כבר בן 32! די, אל תגיד לי שמשבר אמצע החיים עוד לפניי, אוי מיי גאד, לא, אתה לא עושה לי את זה עכשיו!
"ההצלחה של השנה האחרונה היא המון בזכות זה. הצלחתי להסתכל שוב על החיים באופן מאוד חיובי. ומקווה שעברתי את המשברים כבר. וכן, אני גם רוצה להיות אבא, וחושב שגם אהיה אבא סבבה. צריך את האהבה, הזוגיות. זה כוח. זה מאוד ממלא. והאמת, זה כבר מתחיל להיות בוער".
