קבוצת המחול שרוקדת בעוטף עזה בין האזעקות
בית הלהקה של ליאת דרור וניר בן גל שוכן בעוטף עזה. כעת הם מעלים מופע חדש בשם "עזה כמוות אהבה", וגם כשלא ברור אם תתקיים חזרה או לא, מנסים להילחם במלחמה בעזרת הריקוד. ליאת דרור כותבת איך משאירים מקום למחול בין אזעקה לאזעקה
"במקום בו הלחימה, המחול, החמלה והאהבה נארגים במציאות היומיומית, עבודות המחול מקבלות ראייה בוגרת, רכה ומפוייסת יותר: החיים בעוטף מעמידים אותנו בפני שאלות מאוד לא פשוטות על אמנות בכלל ועל החיים בפריפריה. מה הערך של אמנות אם היא לא במוזיאון או באולם התיאטרון הממוזג? איך לדבר אמנות בגובה העיניים ולתקשר עם הקהילה שלנו ועדיין לשמור על איכות גבוהה ויצירה אותנטית?
בעבודה זו מתקיים מפגש בין הצבא והשירות הצבאי שמתבטא דרך המארש הצבאי, השר את גאוות הלאומיות, לבין המרחב האישי, זה הרוצה לקיים את רקמת החיים הפרטית והאנושית שבנו, אותו מפגש המתקיים בתוך המציאות המאוד יומיומית שלי עם העבודה בסטודיו. זה התחיל מהניסיון האישי שלי ושל ניר משרותינו הצבאי, ואחר כך מהניסיון המאוד לא פשוט - להיות אימא לחיילים וחיילות. הייתי מחויבת לגבש תפיסה אמנותית שמבטאת את המציאות, ולא לנתק את עצמי אל בועה אמנותית שמשקיפה מהצד.
השאלה איך נותנים לאהבה להתקיים - ולא למלחמה; איך מקבלים כוח מבלי לפגוע באחר, בין אם זה בן זוג או שכן או משהו שהדעה הפוליטית שלו שונה משלי - אינה שאלה בנאלית או תמימה. החיים בשדרות מחדדים את כל השאלות שעולות, ומשאירים אותי מאד ערנית ודרוכה: האם תתקיים בכלל חזרה? האם נסיים את החזרה או שתהיה אזעקה? יש לי מחויבות להעלות מופע גם אם יש מתקפה של טילים.
בעבודה יש שימוש בהקלטות של מוזיקה חיה שבוצעו בהופעות שלנו בעבר, עם קולות דיבורים, צחוק קהל, חריקות כפות רגליים על הרצפה ונשימות. מבחינתי זה סוג של התכתבות עם העבר שלנו, והאקטואליות שלו לכאן ועכשיו בשדרות ובישראל, אבל בהחלט גם בכל מקום בו הבקע עז מהפיוס".
"עזה כמוות אהבה", מרכז סוזן דלל, 11-12 באוקטובר.
לפנייה לכתב/ת 
