"איוואן האיום": לא שופטת את דמיאניוק, העונג הזה כולו שלכם
דניאל סיון ויוסי בלוך יצרו סדרה דוקומנטרית מורכבת ומטלטלת, שחוזרת למשפטו של ג'ון דמיאניוק - מההסגרה, דרך המשפט ועד לפסק הדין ולערעור מחמת הספק - אבל לא נוקטת עמדה. מה שהיא כן עושה, זה לפצח את הנעשה מאחורי הקלעים על רקע התשוקה לנקמה בישראל והמלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ
מה ספקיות התוכן האמריקניות מוצאות בנו הישראלים שכל כך מושך אותן? מה הביא את נטפליקס לקחת חסות על "פאודה" ולמנות את גידי רף כקבלן ביצוע של הפקת מורשת הקרב של המוסד? מה הניע את HBO לאמץ את חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו-ואיל כדי להאיר צד לא מוכר בחברה הישראלית ובסכסוך שלה עם הפלסטינים? אפשר לקבוע שמבחינת יוצרי הקולנוע והטלוויזיה הישראלים, המחצב הכי חשוב הוא המטען הפוליטי הנפיץ שהם מביאים איתם מהמזרח התיכון, בו מביעים המפיקים בהוליווד עניין לצורך רווחים. אלא שאחרי לא מעט כשלונות, שנעו בין רתיעת הצופים האמריקנים לבין אדישות מוחלטת, המשאב הזה מידלדל. הקהל בארצות הברית איבד עניין באזורנו, ממש כפי שהנשיא שלו הורה על פינוי חייליו מסוריה. אז האם הדעיכה הזו מסמנת על סופו של תור הזהב? דניאל סיון ויוסי בלוך מוכיחים שעם עבודה קשה, כישרון ובעיקר אומץ, אפשר לעורר הדים בכל העולם - כפי שסדרת הדוקו שלהם, "איוואן האיום", מכוונת לעשות.
הסדרה מבית נטפליקס המופצת בארצות הברית תחת השם The Devil Next Door, חוזרת לפרשת ג'ון דמיאניוק, אזרח אמריקני שהוסגר לישראל בשנות ה-80 לאחר שזוהה כ"איוואן האום", מפעיל תאי הגזים האוקראיני ממחנה ההשמדה בטרבלינקה. משפט דמיאניוק שודר בשידור חי מירושלים לכל העולם, ועורר עניין מיוחד ממוסקבה ועד קליבלנד, אוהיו (העיר אליה היגר דמיאניוק ובה הועסק במפעל של תאגיד הרכב פורד). התיק המשפטי הנפיץ, שסוקר תדיר במהדורות החדשות בארץ וברחבי הגלובוס, הוא נושא ראוי לשחזור בעל חשיבות ההיסטורית שלו. ואכן "איוואן האיום" עושה גם את זה בדרך יעילה, מרתקת ואפילו מותחת. אבל הסדרה המצוינת הזו עושה יותר והולכת צעד אחד רחוק יותר - יש שיאמרו רחוק מדי - כשהיא מפנה זרקור להיבטים הבעייתיים של המשפט, שהתנהל לעתים כמופע ראווה פומבי.
עוד ביקורות טלוויזיה:
אפשר להגיד שמשפט דמיאניוק מבטא תחושת נואשות של ניצולי השואה ומדינת ישראל כמי שלקחה עליהם חסות ומתיימרת לספק להם הגנה. כפי שהניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה הולכים לעולמם בשיבה טובה אך מיוסרת מטראומות, כך גם מעניהם הנאצים שהגיעו לגיל מופלג ומתים בשקט. משפט אייכמן שהתנהל ב-1961 עורר לראשונה שיח משמעותי על השואה בחברה הישראלית, ורבים מבין אלו ששרדו אותה (כולל סבו של כותב שורות אלה) הציפו בהשראתו זכרונות מהזוועות ואלו קיבלו ביטוי לראשונה אחרי שנים של שתיקה מעיקה. משפט דמיאניוק היה אמור לספק אשליה של סגירת מעגל. אחרי שהמצוד אחר פושעי מלחמה נאצים כמו יוזף מנגלה וקלאוס ברבי כשל, סיפק דמיאניוק הזדמנות אחרונה לקלוז'ר. על הרקע הזה נפתח המשפט שלו ב-1987 בירושלים בפני שופטים ישראלים. הנקמה אולי מוגשת קרה, אבל היא התבשלה באיטיות בסיר הלחץ המקומי כשלכולם ברור מה תהייה התוצאה הסופית: הרשעה ובעקבותיה גזר דין מוות.
מי שהרגיש מאוד בנוח אז מול מצלמות הטלוויזיה בתפקיד סנגורו של דמיאניוק וגם כיום מול המצלמה של סיון ובלוך, הוא עו"ד יורם שפטל. הגבר הבוטה, השחצן (ובעיני רבים בלתי נסבל), מתגלה כגיבור הדרמה שהתחוללה בבית המשפט. כשהוא ניצב בפני השופטים דב לוין, צבי טל ודליה דורנר, וכשמולו נציג המדינה, התובע מיכאל שקד, העדים הנרגשים ניצולי השואה ובעצם הציבור הישראלי כולו שעמד מאחוריהם, שפטל מתעקש לספק הגנה לגבר המזדקן בן ה-67 שאין כמעט מי שמאמין בחפותו. הוא מגייס את הממזריות והערמומיות שלו אל מול התביעה הממלכתית והטקסית מתוקף התפקיד ההיסטורי שנטלה על עצמה. הוא היחיד שעומד בין מרשו לבין לינץ' ציבורי (מוצדק או שלא) שמטרתו מוגדרת מראש: לסגור חשבון עם הנאצים. מכיוון שאין בנמצא מישהו מהקלגסים הגרמנים, אז אפשר להסתפק במשתף הפעולה האוקראיני שביצע את העבודה המלוכלכת בשבילם ועל הדרך עינה את קורבנותיו היהודים, כסוג של פורקן לנשמה השחורה שלו.
מן הסתם, במשפט הקהל הישראלי, הרוב יחרצו את דינו של ג'ון דמיאניוק ויפנו אצבע מאשימה לנכדו ולגיסו שממשיכים להאמין בחפותו. הרוב לבטח יטילו אות קין על מצחו של שפטל, בין עיניו שנפגעו במתקפת חומצה שהושלכה לעברו. מבחינה זו, "איוואן האיום" הוא גם משפט ראווה. אלא שהוא מאוזן, רגיש, נועז והולך נגד הזרם. משהו ששופטי בית המשפט העליון בזמנו לא יכלו להרשות לעצמם בזמן אמת. בדיעבד, בחינה מפוכחת של הממצאים והראיות מעלה ספק. ספק סביר לפחות. מי שנחלץ מדחף הנקמה, יכול אפילו לחוש קצת חמלה כלפי הסבא האמריקני שמנסה בדרכו המגושמת להתחבב על מארחיו הישראלים הלא נחמדים. כל זאת, כשבראש ממשיכה ומציקה האפשרות הריאלית שבכל זאת מדובר ב"איוואן האיום" מטרבלינקה. זה מותיר אותנו לא נינוחים, בחיפוש נואש אחר פיצוח ואכזבה מהיעדר אחד שכזה.
אל כל הקלחת הזאת מימי מלחמת העולם השנייה הצטרפה העוינות ההדדית שחלקו ברית המועצות וארצות הברית בימי המלחמה הקרה של שנות השמונים. למעשה, הפרשה כולה התחילה בהדלפת מסמכים מארכיוני הקג"ב שהביאו לזיהויו של דמיאניוק כאיוואן האיום. על פי ההשערה, כך קיוו הסובייטים לתקוע טריז בין הקהילה האוקראינית לזו היהודית, שפעלו כל אחת מסיבותיה כנגד המפלגה הקומוניסטית. ואכן, פרסום הממצאים הללו גרמו לקרע בציבור ופגיעה באחדות השורות. מדובר במהלך שמזכיר את ההתערבות הרוסית הנוכחית בחברה ובפוליטיקה האמריקנית. במקום התקפות סייבר ובוטים בפייסבוק, נהגו אז בקרמלין להפיץ דיסאינפורמציות מגובות בתעודות פיזיות שנחשדו כמזויפות. פייק ניוז גרסת האייטיז.
אז האם פוליטיקה מהמזרח התיכון, ומבצעים נועזים של צה"ל וכוחות הבטחון מפנים את מקומם לפרויקטים כמו "איוואן האיום", וקולנוענים ישראלים צריכים ללכת בעקבות סיון ובלוך ולהפנות מאמצים למחצבי תוכן חלופיים מתוצרת הארץ כמו סיפורי שואה (או שילוב שלהם כמו ב"מבצע פינאלה" מ-2018 על חטיפת אייכמן על ידי המוסד, שגם היא הופצה על ידי נטפליקס)? לעתים נראה כי היוצרים נאלצים, וקצת מתאמצים, ליצור הקשר רחב יותר לפרשת דמיאניוק בתוך השיח האמריקני העכשווי על הגירה בלתי מבוקרת.
מצד שני הסדרה הזאת מצוינת ומעוררת מחשבה לכל אדם באשר הוא - ישראל, אירופה או ארצות הברית. השואה נוכסה על ידי מדינת ישראל אולם היא שייכת לעולם כולו, יהודים ולא רק יהודים. מחנות ההשמדה, הקורבנות וגם סיפורי הגבורה הינם חלק ממורשת האנושות בכללותה, ומתוכה יכולים במאים לחצוב אינספור סרטים וסדרות - דוקומנטרי, דרמות תקופתיות, מותחני נקמה ואפילו זוועתוני מדע בדיוני. קוונטין טרנטינו עשה זאת ב"ממזרים חסרי כבוד", אווה בול הגרמני התעקש ללמד אותנו שיעור היסטוריה מזוויע ב"אושוויץ" שלו, אפילו באיראן עלירזא ג'וברני יצר סדרת שואה בשם Zero Degree Turn, ובקרוב תצא ברשת HBO סדרת מתח בהפקת ג'ורדן פיל האפרו-אמריקני ובכיכובו של אל פצ'ינו על ציידי נאצים. האנשים מאחורי "איוואן האיום" הם יוצרים ישראלים כישרוניים, אבל האיכויות הנדירות של היצירה הזאת, המורכבות והמקצוענות מוכיחה: עזבו את ישראל לרגע - הם פשוט יוצרים כשרוניים.
