אלישע בנאי: "היה לי קשה לראות את אמא שלי משחקת"
את אביו הוא דווקא אהב לראות מופיע, אבל היום השושלת המשפחתית היא כבר לא אישיו. עם תפקיד חדש בסרט "המחשמלים", בנאי מודה שמשחק זו פרנסה טובה, לא יעשה מוזיקה בכל מחיר, ומוכן גם למלצר אם המינוס בבנק יהיה גדול מדי. "שום עבודה לא מורידה מהכבוד. האגו שלי כבר מזמן נמצא בקרקעית"
"להתראיין למדור קולנוע, זה עוד לא קרה לי", אומר בחיוך אלישע בנאי בתחילת הריאיון איתו והוא צודק בגדול. אף שכיכב בטלוויזיה ואפילו היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית שחקן המשנה (על תפקידו בסרט "תפוחים מן המדבר"), בנאי (30) עדיין מזוהה בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלו ועם הלהקה אלישע בנאי וארבעים השודדים. לא שזה מפריע לו במיוחד, כן? בנם של יובל בנאי ואורלי זילברשץ מעולם לא רצה להיות שחקן ולא שאף לקריירה כזאת. "אף פעם לא היה לי את החלום הזה. גם לא היה לי את הדחף להיות מפורסם ולהיות בטלוויזיה, מה שלהרבה צעירים יש היום. אני בעיקר רציתי לעשות את האמנות שלי בדרך שלי", הוא אומר.
אז איך התגלגלת לזה?
"בגיל 23 רם נהרי ביקש שאגיע לעשות אודישן לסדרה 'מקימי'. לא ידעתי את הטקסט וזה לא באמת עניין אותי אבל רם היה מקסים. בסוף הוא לקח אותי לתפקיד משנה, אני חושב שעשיתי את זה בסדר ואחרי זה לא עשיתי כלום. ואז הזמינו אותי ל'תפוחים מן המדבר', וגם שם נראה לי שהייתי בסדר".
העובדה שאמא שלך מגיעה מעולם המשחק לא השפיעה עליך לפנות לכיוון הזה?
"לא. בתור ילד שנאתי לראות אותה משחקת. זה היה סיוט לשבת בתיאטרון. לא הייתי מסוגל, היה לי גם קשה לראות את הסרטים שלה ויש סרטים שעד היום לא ראיתי. גם לשמוע אותה שרה היה לי קשה, בדיעבד אולי זו הייתה מעמסה רגשית עבורי".
היום אין לך בעיה כזאת, נכון?
"לא, לדעתי במאי שעושה סדרת טלוויזיה או סרט ולא לוקח את אמא שלי, רוב הסיכויים שהוא דפקט".
אחרי כמה תפקידי משחק הוא התחיל להרגיש יותר נוח מול המצלמה, וגם חשבון הבנק שלו נשם לרווחה. "הבנתי שמשחק זה כן משהו שאני אוהב לעשות. זו פרנסה טובה שעוזרת לי לשלם שכר דירה בתל אביב. יש לי מינוסים כמו לכולם, נראה לי. אולי אפילו יותר מכולם? כן, נראה לי שיותר".
אתה חושב שפונים אליך מלכתחילה בגלל שם המשפחה שלך?
"אפס סיכוי. באמת אפס. אנשי קולנוע ובמאים בדרך כלל עובדים עם האמת האמנותית שלהם ופחות על מה ימכור באינסטגרם. אני יודע שמה שעזר לי זה שהם ראו את הדמות הבימתית שלי לפני. רם נהרי למשל אמר לי שהוא ראה את הקליפים שלי ורצה את מה שאני משדר".
אחרי "תפוחים" הוא שיחק בסדרות "פולמון" ו"תאג"ד". בין לבין הוא גם פתח מסעדה שכשלה, מה שגרם לו גם לעשות הפסקה מעולם המשחק לשנתיים ולהוציא אלבום שלישי. לבסוף הגיעה ההצעה לשחק ב"המחשמלים" והרעיון הדליק אותו. "התחשק לי על הסרט הזה והרגשתי שזה יהיה כיף וצדקתי. זה לא יהיה 'ג'וקר' וזה לא יהיה 'רומא', אבל זה לא אומר שזה לא סרט בן זונה ושאנשים לא הגשימו את החלומות שלהם בזכותו. זאת אמנות בעיניי - אנשים שמגשימים חלומות, ועל הסט הזה ראיתי כמות מטורפת של אנשים שהגשימו חלומות".
"המחשמלים" הוא סרט נדיר בנוף הקולנוע המקומי. הלב מאחוריו הוא צביקה נתן, מוזיקאי שוויתר על החלום בשנות העשרים שלו, התמקד בעסקי סיעוד ונדל"ן ואחרי שהפך למיליונר החליט לכתוב תסריט, להפיק אותו ולככב בתפקיד הראשי. הוא גם השקיע את הסכום הנדרש מכיסו, ארבעה מיליון שקלים וחצי. לתפקיד הבמאי הוא גייס את בועז ארמוני ("מסווג חריג").
בנאי מגלם בסרט את יותם, צעיר אופטימי וקליל שמצלם את מסע ההופעות של להקת רוק עם להיט עבר אחד שמתכננת קאמבק. כמו רוב התפקידים שלו, גם התפקיד הזה סוג של נקרה בדרכו. "המלהקת פנתה אליי. ישבתי איתה, עם הבמאי בועז ארמוני ועם צביקה, אכלתי את הראש כמו שאני אוכל תמיד והם אמרו לי סבבה, בוא נתקדם".
"לקרוא תסריטים זה משהו של שחקנים מלומדים וטובים שעשו שיעורי בית ולמדו בבתי ספר למשחק. אני בן אדם יותר בעייתי, אני קורא את הטקסט שלי. אסור לי להגיד את זה, נכון? זה לא חוקי בעליל".
אז לא הגעת לסרט בגלל הנושא שלו, המוזיקה?
"בגדול לא ידעתי על מה מדובר. נראה לי שזה גם היה התפקיד, לא לדעת לאן אני נכנס. תראי, אני יודע להיות רציני. כשאני צריך להיות רציני אני רציני. אני מנהל להקה, אני חי ממוזיקה - שזה דבר לא קל, אני משחק בסרטים ובסדרות אז אני יודע להיות מחושב. ספציפית במקרה הזה הרגשתי שהוויב הוא לבוא יותר משוחרר".
במרכז הסרט מיקי תבל, סולן להקת המחשמלים, שגם בעשור השביעי לחייו מסרב לוותר על החלום גם כשכל האנשים סביבו איבדו את האמונה בו. הוא חי בוואן שלו, ומתעקש לנסוע להופעות מרוחקות בקיבוצים עם שאר חברי הלהקה בגילומם של אורי הוכמן, שרון אלכסנדר ויגאל עדיקא. לצדם אפשר למצוא פרצופים מוכרים כמו טל פרידמן, אלי יצפאן, שימי תבורי, דפנה ארמוני ועוד.
בתור מוזיקאי אתה יכול להזדהות עם התמונה הזאת, בגיל 60 להופיע בקיבוץ הגושרים למשל?
"אני לא חושב שהייתי עושה את זה".
לא היית מוכן לעשות את המוזיקה שלך בכל מקום, ובלבד שיקשיבו לה?
"אני לא חושב שלהופיע מול זקנים בקיבוץ הגושרים היא הדרך לעשות מוזיקה. הייתי משחרר לסטרימינג ונותן לאנשים לשמוע את המוזיקה שלי. וזה בדיוק מה שאני עושה גם היום. אני מקווה שאני לא אתעייף מזה אף פעם".
ואם אנשים יפסיקו לבוא להופעות?
"אז אכלתי אותה. זה יהיה עצוב וזה יכאב לי. זה עדיין כואב לי כשאני מגיע להופעות ואין אנשים או כשמשהו שאני עושה לא נכנס לפלייליסט. אם אתה לא מצליח זה מבאס, וכל אמן חווה את השלב הזה מתישהו".
איך אתה מנווט בין המוזיקה למשחק?
"בקלות רבה, יש לי המון זמן. אני עובד כל יום, 365 בשנה. אני יושב בבית, חושב, מייצר, מנסה לעשות, מתקשה, מצליח, נהנה, סובל. אני עושה את כל מה שאני יכול, וזה באמת לוקח את רוב הזמן של חיי. אבל פרקטית? בקטע של לצאת לעבודה - כמה ימי צילום יש בשנה? אז אני משלב בקלות ובאהבה רבה".
השושלת המשפחתית שלו היא כבר לא אישיו מבחינתו. "פעם רציתי להוכיח את עצמי כמו כולם, רק שהיה לי את הדבר הזה שאבא שלי זמר ואמא שלי שחקנית. אבל עשר שנים אחרי אני עדיין עושה את אותו הדבר והוצאתי שלושה אלבומים ואני עובד על רביעי, אז הכל קול ובסדר, זה כבר לא מעניין".
יש לו שתי אחיות צעירות ממנו מנישואי הוריו, האחת סיימה לימודי קולנוע ומרבה ללהק את בנאי לפרויקטים שלה, עובדת על פיתוח סרט וביימה לו כמה קליפים, והשנייה מלצרית.
מי שלא אמן נחשב לכבשה השחורה במשפחה?
"לדבר על משפחת בנאי זה רחב. לי יש את המשפחה שלי - שתי האחיות שלי, אבא שלי ואמא שלי. כן, אנחנו אוהבים אמנות ומתעסקים באמנות. אבל זה לאו דווקא הטעם של כולם".
אמרת שהיה לך קשה לראות את אמא שלך על הבמה, ואת אבא?
"את אבא הייתי מאוד נהנה לראות. הייתי אוהב להיות מאחורי הקלעים של ההופעות, הייתה שם רוח כזאת. תמיד יש רוח על הבמה וזה מחזיר אותי למקומות האלה גם היום".
בשמונה השנים האחרונות הוא נמצא במערכת יחסים עם השחקנית סיון מסט, שגילמה ממש לאחרונה את מרגלית הר שפי ב"ימים נוראים", אבל סביר להניח שלא תראו את השניים עומדים מתחת לחופה בקרוב. "זה לא מעניין אותי וחתונה היא לא בראש מעיניינו, אבל אני מת למלא ילדים. סיימתי שנה קשה - הוצאתי אלבום, צילמתי שני סרטים וסדרות טלוויזיה. ב-2020 סיון סגורה למלא תפקידים אז ב-2022 אני אביא מלא ילדים במכה!".
"אני בתקופה סבבה, אני לפני הדאון שגם אותו אעבור", הוא מסכם בחיוך, "חיים של אמן הם חיים חרא בישראל, ואני לא אומר את זה במרמור. הם באמת חיים מאוד קשים ואני אוהב את זה לאללה".
ומה עם הכסף?
"כסף זה שטויות, זה עובר. אולי צריך לחטוף שיעור, אבל זה עובד. מינוס זה 'פאק יו בנק הפועלים'. במקרה הכי גרוע אני אכנס למטבח ואקרע את התחת במשך שלושה חודשים, אמלצר או אברמן, שום עבודה לא מורידה מהכבוד. האגו שלי כבר מזמן נמצא בקרקעית, אני נמצא במקום מאוד גדול של ביטחון".
