נערת פוסטר: חייה ומותה של פארה פוסט
היא פרצה לחיי האמריקנים כבלונדינית היפהפיה מה"מלאכיות של צ'ארלי" ונחקקה בתודעה כאישה החייכנית על הפוסטר הנמכר ביותר בעולם. אבל מאחורי הקלעים לפארה פוסט לא היה קל: הנישואים הכושלים, השמועות על אלימות במשפחה והסרטן שבסוף גבה את חייה. סיפורה של אייקון תרבות
עשרים שנה לפני שנשות העולם ביקשו מהספר שלהן "תסרוקת רייצ'ל", הדבר הכי גדול באמריקה היה "תסרוקת פארה". פארה פוסט, כוכבת הסדרה "המלאכיות של צ'ארלי", הייתה הבלונדינית האולטימטיבית בשנות ה-70 ודמותה נצרבה בתודעה הלאומית כאייקון תרבות, עד למותה בשנת 2009 ממחלת הסרטן. אלא שמירב הפרסום של פוסט, הגיע לאו דווקא בזכות כשרונה האומנותי, כמו בזכות הכותרות שעיטרו את הצהובונים. לקראת עליית הסרט "המלאכיות של צ'ארלי", חזרנו למלאכית הכי מפורסמת, שבכלל לא רצתה להיות כזו. "זה כיף להיזכר כאגדה, אבל זה לא כיף לחיות ככזו", אמרה בכנות בעבר. אמרה וצדקה.
להבדיל משלל סיפורי "הברווזון המכוער" שכוכבות הוליווד אוהבות לדקלם בראיונות, על דרך החתחתים שעברו מילדותן ועד שהפכו ליפהפיות, פוסט הייתה הילדה הכי יפה בגן מהיום הראשון. כשהגיעה לתיכון, אי שם בטקסס של תחילת שנות ה-60, היא נבחרה לתלמידה הכי יפה בבית הספר - הפעם הראשונה שתלמידת כיתה ט' זוכה בכבוד. היא זכתה בתואר בכל שנותיה בתיכון וחבריה מספרים שבאוניברסיטה זה רק החמיר, כשגברים עזבו הכל כדי לצפות בה חוצה את המדשאה או הולכת לשיעור.
תמונה של הסטודנטית היפה הגיעה לידיו של הסוכן ההוליוודי דיויד מיריץ', והוא חיזר אחריה מקצועית במשך זמן רב. פוסט סירבה בעקשנות להפצרותיו, הודות לחינוך הנוצרי האדוק בו גדלה - הוריה, פולין וג'יימס, שלחו את בנותיהן לבית ספר קתולי. אחותה הגדולה של פוסט, דיאן, סיפרה בסרט התיעודי "פארה פוסט: מלאך אמריקאי" שפארה התלוותה אליה ללימודים מגיל שנתיים והפעוטה הבלונדינית היפהפייה הייתה אהובת הנזירות.
אחרי שנתיים, פוסט נעתרה לבקשת הסוכן והסכימה לבוא להוליווד לחודשי הקיץ בין הסמסטרים, והוריה המגוננים הסיעו אותה מטקסס ללוס אנג'לס, שם היא ישנה בסטודיו לבנות בלבד, אליו הכניסה לגברים הייתה אסורה. החינוך הקפדני של הוריה, ישוב וילווה אותה לאורך חייה ויהווה גורם מכריע בהחלטות שתיקח.
פוסט הגיעה להוליווד בקיץ של 1968 בגיל 21. ואם לרגע חשבתם שהיא נאלצה למלצר או לארח במסעדות כדי לפרנס את עצמה בחודשים הראשונים, עוד לא הבנתם את גודל התופעה. רגע אחרי שנחתה בעיר, אולפן בת של קולומביה בשם Screen Gems החתים אותה על חוזה של 350 דולר לשבוע והיא החלה לדגמן בפרסומות. בזמן שאנשים אחרים כיתתו רגליים מאודישן לאודישן, פוסט הפקידה את הצ'קים בבנק.
תמונתה התנוססה על קיר משרדו של הסוכן שלה וצדה את עינו של השחקן לי מייג'ורס. הוא ביקש להכיר את השחקנית והזוגיות בין השניים פרחה מהרגע הראשון - ולא רק במישור האישי.
מייג'ורס היה כוכב טלוויזיה מצליח מאוד בשנות ה-70, כשגילם את סטיב אוסטין, "האיש השווה מיליונים". הסדרה גוללה את סיפורו של אסטרונאוט אמריקני שנפגע בנחיתה לא מוצלחת וכדי להשאירו בחיים, הושתלו לו איברים ביוניים שהפכו אותו לבעל יכולות בלתי רגילות - בניתוח שעלה שישה מיליון דולר, כשם הסדרה באנגלית (The Six Million Dollar Man). בישראל אגב, המתרגמים חששו מהקונוטציה של המילים "6 מיליון", ושינו במעט את שם הסדרה. ההצלחה הייתה מסחררת ומייג'ורס הפך לאיש ששווה מיליונים בעצמו. זוגתו כיכבה במספר פרקי אורח בסדרה, והבאז סביב הזוג הנוצץ התעצם מיום ליום. פוסט כאמור, עבדה כל הזמן - בתפקידי אורח בסדרות זניחות ובפרסומות שזכו לתהודה רבה, אבל הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1976, השנה ששינתה את חייה.
מלאכית על הפוסטר הנמכר בעולם
מייג'ורס - שבשלב הזה כבר היה בעלה - שיחק טניס עם מפיק העל אהרון ספלינג, שבדיוק באותו זמן חיפש דמות נשית ראשית לסדרה החדשה שלו, "המלאכיות של צ'ארלי", והבלונדינית היפה צדה את עינו. פוסט לוהקה לתפקיד של ג'יל מונרו, לצד ג'קלין סמית' וקייט ג'קסון - שלוש נשים יפות וחזקות שפותרות תעלומות עבור סוכנות בילוש פרטית של איש בשם צ'ארלי, שלא נראה מעולם, אלא נשמע מבעד למכשיר הקשר במשרד.
"המלאכיות של צ'ארלי" הייתה אחת הסדרות המצליחות ביותר בשנות ה-70, עם נתוני רייטינג מרשימים והצלחה שנעה בשני מישורים. מחד, לסדרה הייתה אמירה פמיניסטית אמיתית על נשים חזקות שלא צריכות גבר שיציל אותן. זו הייתה הסדרה הראשונה על המרקע עם שלוש דמויות נשיות ראשיות, דבר שהתאפשר רק בזכות הישגיה של התנועה לשיחרור האישה שהתעצמה בשנים שקדמו לה. ומנגד, היו רבים שתלו את הצלחת הסדרה בכוכבות היפות שלה.
"כשהתוכנית הייתה במקום השלישי, חשבתי שזה בגלל המשחק שלנו. כשהגענו למקום הראשון, החלטתי שזה בגלל שאף אחת לא לבשה חזייה", אמרה פוסט בריאיון ל-TV Guide באותה שנה. מבקר הטלוויזיה מארווין קיטמן אף הגדיל לעשות כשאמר: "בין עשר ושתי דקות לעשר ושבע דקות בכל פרק, תמיד אחת המלאכיות הייתה בחולצה רטובה או במגבת אחרי מקלחת או שהיא קפצה למעלה ולמטה לבחון את תאוריית הכבידה של גלילאו". אבל גם אם המבקרים לא יצאו מגדרם, הרייטינג היה בשמיים וכוכבה של פוסט זהר מעל כולם.
במקביל להצלחת הסדרה, פוסט נכנסה לדפי ההיסטוריה, כשכיכבה על גבי הפוסטר הנמכר ביותר בעולם (עד היום). בתחילת השנה, היא הצטלמה לפוסטר של חברת Pro Arts Inc, כשהיא לובשת בגד ים אדום, חיוך זוהר, את התסרוקת שהפכה אותה למפורסמת וניתן היה לראות בבירור את פטמותיה הזקורות. הפוסטר עלה על כל הציפיות והפך להצלחה מסחררת, נמכר ביותר מ-12 מיליון עותקים (על כל אחד מהם היא הרוויחה 25 סנט), ונתלה בחדרו של כל מתבגר בשנות ה-70. הוא אף קיבל אישוש נוסף להיותו אייקון בתרבות הפופ כשהופיע בסרט "שיגעון המוזיקה" על קיר חדרו של כוכב הסרט, ג'ון טרבולטה.
כך פוסט הגדירה מחדש את המושג סמל סקס באמריקה. היא הייתה השילוב המושלם בין הנערה מהדלת ממול לפצצת מין, והמיניות שלה לא איימה - לא על נשים ולא על גברים. להפך, היא הייתה חביבה וחייכנית והאמריקנים התחברו למיניות הנשית החדשה.
זו הייתה תקופה הזוהר של השחקנית, שנחשבה לכוכבת הגדולה של הסדרה ולא עבר שבוע בו היא לא כיכבה על שער מגזין כזה או אחר. היא התרחבה לאפיקים צרכניים, ושמפו שמבטיח ליצור את אפקט "השיער של פארה" יצא לשוק לצד בובות, קלפים ותליונים. אך למרות ההצלחה ואחרי עונה אחת בלבד, החליטה פוסט לעזוב את "המלאכיות של צ'ארלי". חבריה סיפרו כי משחק היה רק תחביב מהנה עבורה והיא עצמה הודתה בריאיון למרב גריפין כי משחק מעולם לא היה משאת נפשה. "כשהגעתי להוליווד נכנסתי לזה אבל מעולם לא חשבתי על זה לפני כן, עכשיו אני אוהבת את זה".
אלמנט נוסף שתרם לעזיבתה היה המשכורת שלה. פוסט הרוויחה ב"המלאכיות של צ'ארלי" רק 5,000 דולר לשבוע, סכום מכובד אבל כזה שלא דיגדג את הסכום שהרוויח בעלה, שהעדיף שאשתו תהיה בבית בכל ערב עם ארוחה חמה על השולחן. זה אולי נשמע פרימיטיבי, אך באמצע שנות ה-70 זה עוד היה לגיטימי, ומייג'ורס ופוסט היו שני טקסנים מסורתיים עם ערכי משפחה חזקים מאוד. בנוסף, פוסט הרוויחה הרבה יותר כסף מאחוזי המכירות של הפוסטר שלה, וגמלה בליבה לעזוב את הסדרה - בלי לעדכן את המפיקים.
אהרון ספלינג תבע אותה על הפרת חוזה ולרגע קל היה נדמה כי היא סיימה את דרכה בהוליווד, היות ואף סטודיו לא הסכים להעסיק אותה. היא הייתה ב"רשימה השחורה" והוא דרש ממנה פיצויים על סך שבעה מיליון דולר. הסכסוך נפתר בקלות יחסית עם הסכם כי פוסט תופיע בתפקיד אורח בסדרה בעונות השלישית והרביעית. בריאיון שקיימה עם ברברה וולטרס בשנת 1980 סיפרה פוסט כי היא לא מצטערת על העזיבה. "היה עליי הרבה לחץ מתחילת הקריירה. הסדרה הכי נצפית, הפוסטר הכי נמכר... עכשיו אני חושבת כמה זה טוב להיות אישה ולא פוסטר", אמרה ברגע של כנות.
ריאן אוניל היה אחד מכוכבי הוליווד הידועים ביותר של התקופה, כשבאמתחתו הצלחות כמו "סיפור אהבה", "מה נשמע דוק?" ו"ירח של נייר". אבל יותר מזה, הוא נודע כשחקן יפה תואר ורודף השמלות הגדול ביותר בהוליווד, שניהל רומנים עם השמות הגדולים ביותר בתעשייה כמו אורסולה אנדרס, מלאני גריפית, ברברה סטרייסנד, אנג'ליקה יוסטון ועוד. אבל כשהוא הכיר את פוסט הוא סיים את פרק ההוללות בחייו - לפחות לזמן מה.
"להיות יפה זו קללה"
המשך הקריירה של פוסט קיבלה תפנית חדה, והסרטים הבאים שלה בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 היו כשלון מהדהד. "מישהו הרג את בעלה", Sunburn, Saturn 3 ו-The Cannonball Run, איכזבו בקופות והמבקרים שחטו את יכולותיה של השחקנית. אחד מהם הגדיל לעשות עם פרפראזה על שם הסרט בכותרת "מישהו הרג את הקריירה שלה". פוסט החליטה לחשב מסלול מחדש והלכה הכי רחוק שאפשר מהוליווד, כל הדרך לאוף ברודווי.
היא נכנסה לנעליה של סוזן סרנדון בהצגה "יצרים", על אישה שמותקפת מינית וארנקה נלקח ממנה, ובהמשך התוקף שלה, חודר לביתה ומנסה לאנוס ולהרוג אותה, אך היא מצליחה להכניע אותו וגורמת לו להתחנן על חייו. ההצגה זכתה לביקורות מהללות והתפקיד הקשה של מרג'ורי, הקורבן שלא מוכנה להיכנע ללא מאבק, היה לנקודת המפנה בקריירה של פוסט.
בפרוייקט הגדול הבא שלה, סרט הטלוויזיה המבוסס על המקרה האמיתי של פרנסין היוז, "המיטה הבוערת" משנת 1984, היא גילמה שוב אישה שלא מוכנה להיות קורבן. היוז סבלה 13 שנים של התעללות פיזית מצד בעלה לפני שהחליטה לשרוף אותו בעודו ישן במיטה. הסרט זכה להצלחה ברייטינג וגם מצד המבקרים, והעניק לה את המועמדות הראשונה לאמי. אך יותר מכך, הוא היה אבן דרך בהתייחסות לאלימות בתוך המשפחה. "הסרט היווה נקודת ציון בתיאור האלימות הביתית כאימה בלתי פוסקת והפרה של זכויות אדם", כתב מבקר הטלוויזיה מאט צולר סיץ ודירג אותו במקום השביעי ברשימת סרטי הטלוויזיה הטובים ביותר. "המיטה הבוערת" היה גם נקודת המפנה בהתייחסות החברתית לאלימות במשפחה, ובעקבותיו אף נוצר פרויקט מספרי ה-800 - מספר חינם שאפשר להתקשר אליו מכל רחבי המדינה כדי לקבל עזרה.
הסרטים הבאים בהם השתתפה - רובם טלוויזיוניים - הגם שלא זכו לאותה הצלחה כמו "המיטה הבוערת", הצליחו לקבע את מעמדה כשחקנית מוערכת במקום "הבלונדינית החייכנית" שהייתה כל חייה. Between Two Women ו-Nazi Hunter: The Beate Klarsfeld Story משנת 1986, הגירסה הקולנועית ל"יצרים" והסרט Small Sacrifices מ-1989. זיכו אותה בהערכה, מועמדויות לפרסי אמי וגלובוס הזהב ובעיקר, נסכו בה את הביטחון שייחלה לו כל חייה - שהיא לא רק פנים יפות.
"להיות יפה זו קצת קללה", סיפרה בריאיון נוסף לברברה וולטרס משנת 1984. "לנסות לקבל תפקיד טוב לקח לי שנתיים וחצי", הודתה בפני המראיינת המנוסה, והוסיפה: "הגעתי לעיר בצורה מסוימת והצלחתי לפני שהייתי מוכנה". וכשוולטרס עימתה אותה עם בחירות הקריירה שלה עד אותה שנה, פוסט לא היססה כשאמרה: "אני לא יכולה להגיד שהייתי מרוצה מחיי ומהקריירה שלי. ידעתי שאני צריכה לשנות את חיי".
ופוסט אכן שינתה את חייה המקצועיים מקצה לקצה, אך דווקא במישור האישי היא לא רצתה לשנות דבר. היא ואוניל היו בזוגיות והיא לא ששה להתחתן, על אף שהשניים היו מאוהבים, נולד להם בן, רדמונד, והשחקן הציע לה נישואים מספר פעמים. "אני לא רוצה מישהו שיגיד לי מה לעשות", אמרה בשנת 1986 בתוכנית "בוקר טוב אמריקה", והוסיפה: "אתה לא מבין כי אתה גבר. יש זכויות מסוימות שאישה מאבדת כשהיא הופכת לאשתו של מישהו", אמרה ורמזה עבות על הנעשה מאחורי דלתות סגורות.
דבריה השתלבו היטב עם הרינונים בהוליווד, שגרסו כי האמנות מחקה את החיים ובחירותיה של פוסט לשחק נשים שסופגות התעללות מבן הזוג, נטועות עמוק במציאות. פוסט עצמה מיעטה במילים ורק הסכימה לומר בעדינות כי אוניל שובר את ליבה מדי פעם, אך בתו, טאטום אוניל, טענה כי הוא פגע בה פיזית. "היה לו מזג איום ונורא והוא היה אלים, הוא הכה אותה", אמרה בשנת 1997, לאחר שהשניים נפרדו, כשפוסט תפסה אותו עם שחקנית אחרת במיטה.
עוד לפני הפרידה, השניים התרחקו. בשנת 1991, הקריירות שלהם לא היו במקום טוב והם החליטו לשתף פעולה בסדרה חדשה בשם Good Sports. אוניל לוהק לתפקיד מגיש ספורט שחצן שהיה כוכב פוטבול בעברו, והיה בטוח שאם פוסט תלוהק לתפקיד הנשי הראשי לצידו, ההצלחה של התוכנית תהיה מובטחת. בכל זאת, מי לא רוצה לראות את שני הכוכבים הכי גדולים על מסך אחד. אלא שהתוכנית החזיקה מעמד רק 15 פרקים והכישלון השפיע על חייהם האישיים.
הקריירה של פוסט שרדה, כשהיא עוברת בין סרט טלוויזיה אחד לשני, עד שנת 1997, אז שיחקה לצד רוברט דובאל בסרטו "המטיף", שזכה לביקורות חיוביות והמבקרים היללו את הופעתה. אבל עם כל הכבוד לסרט, השנה הזו תיזכר לדיראון עולם בביוגרפיה של השחקנית בזכות אירועים אחרים בחייה. תחילה, הפרידה מאוניל: פוסט תפסה אותו במיטה עם השחקנית לסלי סטפנסון וסופו של הקשר בין "ברבי וקן" ההוליוודיים היה סנסציה בתעשיית הסרטים. בנוסף, כמתנה לגיל 50 החליטה פוסט להצטלם לשער מגזין פלייבוי. זו אומנם הייתה הפעם השנייה שלה (הראשונה הייתה שנתיים קודם לכן), אבל הפעם לתמונות במגזין נלווה וידאו בו היא ציירה על קנבס עצום באמצעות גופה המעורטל. הגיליון היה אחד הנמכרים בתולדות המותג.
פארה פוסט מתארחת אצל דיוויד לטרמן, 1997
אולם סנסציית הפלייבוי, הייתה שנייה להופעתה אצל דיוויד לטרמן. פוסט הגיעה להתארח בתוכנית ונראתה מסוממת לגמרי. היא הייתה מנותקת, ציחקקה לעצמה, הסתכלה אל נקודות בלתי נראות בקיר מאחוריה, דיברה עם הקהל ובאופן כללי שמה עצמה ללעג מול כל העולם. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמועות על סמים צצו סביב השחקנית (ובן זוגה, ובנה), אך זו הייתה הבולטת מכולן. בנוסף, ואם זה לא הספיק, לאחר הפרידה מאוניל היא יצאה עם הבמאי ג'יימס הור שנעצר בתחילת 1998 לאחר שהיכה אותה.
חייה הפרטיים של השחקנית כבר לא היו שלה והעולם כולו ידע על כל מאורע מכוער בחייה. פוסט, שקידשה את ערכי המשפחה וניסתה להעניק לבנה את החינוך שקיבלה מהוריה, נכשלה ורדמונד נכנס ויצא ממוסדות גמילה, הואשם ברצח, נשלח לכלא, ובריאיון כואב האשים את הוריו המפורסמים בכול מה שעבר עליו.
דווקא תחילת שנות האלפיים סימנו משב רוח של תקווה עבור השחקנית, ולרגע היה נדמה כי היא מצליחה להשיב את חייה למסלולם. היא שיחקה בסרט של רוברט אלטמן "הנשים של ד"ר טי" לצד ריצ'ארד גיר, ובהמשך הופיעה במספר פרקים של הסדרות "ספין סיטי" ו"הסניגור", עד שהבינה כי חייה האמיתיים מעניינים יותר מכל תפקיד וכיכבה בסדרת ריאליטי על חייה בשם Chasing Farrah, שירדה מהמסך אחרי שבעה פרקים בלבד. והמזל הרע המשיך להכות.
בשנת 2006 היא אובחנה כחולה בסרטן, הבריאה, ובתחילת 2007 הסרטן תקף שוב, והפעם, הוא לא עזב. במהלך מאבקה במחלה, החליטה פוסט לתעד את הטיפולים הקשים שעברה בסרט דוקומנטרי בשם "הסיפור של פארה", ששודר ברשת NBC חודש לפני שהלכה לעולמה. הסרט בן השעתיים זכה להצלחה גדולה ואף היה מועמד לפרס האמי לאחר מותה.
פוסט מתה ב-25 ביוני 2009 בבית החולים כשאוניל לצידה ובנה בכלא. מותה דווח בהרחבה בשעות הראשונות, אך אז הפוקוס התקשורתי עבר לאייקון תרבות אחר שהלך לעולמו במקביל - מייקל ג'קסון. המעבר המהיר מסיקור מותה של פוסט לדיווח המורחב על מותו של מלך הפופ היה אנקדוטה צינית למורשת של הכוכבת, שכל חייה, יופיה האפיל על כשרונה, וגם במותה לא קיבלה את הכבוד לו הייתה ראויה.
