עם יותר מ-4,400 פרקים וכ-150 גרסאות בינלאומיות שהופקו ביותר מ-70 שפות, "רחוב סומסום" היא אימפריה שחוגגת 50 שנה, ולרגל המאורע ריכזנו את הקטעים האהובים בתולדותיה - לפחות אלו שהופיעו בתוכניות ששודרו בארץ (תרגישו חופשי להשתתף בפינת ה"איך לא הכנסתם את..?!"). "רחוב סומסום" המקורית נהגתה לראשונה בשנת 1966, בשיחה בין מפיקת הטלוויזיה ג'ואן קוני לסגן הנשיא של "קרן קרנגי לקידום ההוראה". המטרה הצנועה שהעמידו לעצמם הייתה סדרה ש"תמנף את האיכויות הממכרות של הטלוויזיה ותעשה איתן משהו מועיל, כמו להכין את הילדים לבית הספר". הנחת הבסיס הייתה שאם תצליח לשמור על תשומת הלב של ילדים, תצליח גם להפוך אותם למשכילים.
רוצים להיזכר בעוד סדרות?
- החרצופים - התוכנית שלא התביישה לאונן לראש הממשלה על הרגל
שלב התחקיר היה מקיף באופן חסר תקדים, וכלל מעבר לתחקירנים גם יועצים חינוכיים ומפיקי טלוויזיה שעבדו יחד במה שקוני, שהיתה גם אחת ממפיקות הטלוויזיה הראשונות בארה"ב, כינתה "נישואי תועלת". אחרי שנתיים של תחקיר עלתה הסדרה בטלוויזיה הציבורית בארה"ב (PBS). למעשה, "רחוב סומסום" היתה הסדרה החינוכית הראשונה בארה"ב שנשענה על מחקר מקיף, והפורמט שלה התמקד כולו במטרה הקדושה – לכידת תשומת הלב החמקמקה של הילדים הצופים בה. קהל היעד העיקרי היה משפחות מעוטות יכולת שגרות באזורים עירוניים, והאמצעים הלימודיים התמקדו בחזרתיות, הומור ומתן דוגמאות. חלק מההומור היה מתוחכם יותר, ונועד לעודד צפייה משותפת עם אחים מבוגרים יותר והורים, ולאותה מטרה שולבו גם רפרנסים תרבותיים והופעות אורח של סלבס.
בניגוד לרוב התוכניות החינוכיות בתקופה ההיא, הפקת "רחוב סומסום" התנגדה לשימוש בשירותיהם של מורים לכתיבת תסריטים. ההסבר שעמד בבסיס ההחלטה היה פשוט: קל יותר ללמד תסריטאים איך לפרש תוכניות לימודיות מאשר ללמד מורים איך לכתוב קומדיה. את השחקנים האנושיים ליהקה ההפקה רק כמה שבועות לפני הצילומים. המפיקים לקחו את האודישנים שלהם ויצאו לשיטוט ארוך בשטח כדי לבחון את תגובתו של קהל היעד הפוטנציאלי. נבחנים שקיבלו את התגובות הנלהבות ביותר מילדים לוהקו לסדרה.
ג'ים הנסון, אז בובנאי לא מאוד מוכר, גויס לצוות על אף שלא הפגין התלהבות מהרעיון של סדרה חינוכית. הוא הסכים להצטרף בעיקר כדי לקדם את הבובות שלו, ובתנאי אחד: הוא יהיה הבעלים הבלעדי של הזכויות הנוגעות לבובות - צעד חכם בהתחשב בעובדה שמהר מאוד הפכו הבובות למרכיב הפופולרי ביותר בתוכנית. הן גם היו מכשיר ההוראה היעיל ביותר, כי הן היו קלות לזיהוי וההתנהגות שלהן היתה צפויה ורפטטיבית. לילדים היה קל יותר להתחבר אליהן, והן גם קסמו למבוגרים.
הנסון לא הופתע וגם לא הסתנוור. הוא הפך לבובנאי מוכר ומצליח, הצלחה שכמה שנים מאוחר יותר תתנקז לתוכנית האלמותית "The Muppet Show" ("החבובות"), כשהנסון יקח את קרמיט ויבנה תוכנית שתוכיח לעולם שהוא יודע ליצור גם תוכן למבוגרים. עד אז הוא התנגד בעקשנות להעברת הבובות של "רחוב סומסום" לשלב הטבעי הבא - המרצ'נדייז. שכנועים רבים נדרשו כדי שהרשת תוכל לממש את חלומה הרטוב, וגם אז, רק עם התחייבות שכל ההכנסות מהצעצועים, הספרים, משחקי המחשב והמוצרים האחרים הקשורים בבובות יעברו בלעדית לשימוש "הקרן לקידום הוראה", ויוקדשו להשגת מטרותיה החינוכיות.
החל מהתוכנית הראשונה שלה, "רחוב סומסום" נשענה על מוטיבים ויזואליים חזקים, תנועה מהירה, הומור ומוזיקה, כמו גם על קטעי אנימציה וקטעים עלילתיים. בתקופה שבה עלתה התוכנית נטו המומחים להאמין שטווח הסבלנות של קהל היעד הצעיר שלהם לא יחזיק מעמד מול פרקים באורך של שעה, והרכיבו כל פרק ממקטעים של עלילות שביניהם שולבו מערכונים שבוצעו על ידי בובות, סרטונים קצרים ואנימציה. בעונה ה- 20, כשהמחקרים התהפכו ורמזו שהקרדיט שניתן לילדים היה נמוך מדי, ושהם בהחלט מסוגלים לעקוב אחרי עלילות ארוכות, התוכנית החלה לשלב נרטיבים ארוכים יותר.
בפרקים הראשונים, עקב המלצות של פסיכולוגים לילדים, נמנעו היוצרים מקטעים שהייתה בהם אינטראקציה בין בני אנוש לבובות. אלא שסקר שנערך בעקבות התוכנית קבע שבעוד שהילדים מרותקים למערכונים של הבובות, הם משתעממים בקטעים האנושיים שתיארו את ההתרחשויות ברחוב. גם לכאן הוזעק הנסון, והתבקש ליצור בובות גדולות כמו ביג בירד (שבארץ הומר לקיפי) ואוסקר (מוישה אופניק) שיתקשרו עם השחקנים האנושיים, וכל קטעי הרחוב צולמו מחדש.
"רחוב סומסום" התהדרה בקאדר יפהפה של בובות, החל מילדים וכלה במפלצות, אבל מי שללא ספק נכנסו לפנתיאון הם ארני וברט (הלא הם אריק ובנץ בגרסה הישראלית, בדיבוב של יוסף שילוח ושלמה בראבא). את ברט וארני הפעילו ג'ים הנסון עצמו והשותף שלו, פרנק אוז (שהפעיל גם את יודה בסרטי "מלחמת הכוכבים". כבוד). בהתחלה הפעיל הנסון את ברט (בנץ) ואוז הפעיל את ארני (אריק), אבל אחרי יום אחד של חזרות הם התחלפו.
התכלית שלשמה נוצרו ארני וברט הייתה להמחיש איך גם אנשים בעלי אופי שונה לחלוטין עדיין יכולים לשמור על חברות טובה. ברט הוא המבוגר האחראי, וארני הוא הילדותי והאימפולסיבי יותר. לפי אחד התסריטאים בסדרה, ג'ון סטון, היחסים בין ארני וברט למעשה שיקפו את היחסים בין הנסון לאוז בחיים האמיתיים. כפי הנראה, ברט וארני היו הבובות היחידות שהופיעו בפיילוט המקורי של "רחוב סומסום", זה שהוקרן רק בפני כמה משפחות בחודשים שקדמו לעליית הסדרה לשידור, ושרדו כדי להצטרף לתוכנית עצמה.
החברות של ארני וברט אכן עוררה לא מעט עניין במהלך השנים: הם גרים יחד בדירה הממוקמת במרתף מס' 123 ברחוב סומסום, ועל אף שהם ישנים במיטות נפרדות הם חולקים חדר שינה, מה שהוביל לספקולציות סביב השאלה אם הם מייצגים זוג נאהבים גאים. ההשערה הזו כמובן נדחתה בעקביות על ידי הפקת התוכנית (לא שיש בזה משהו רע!), ואכן, כמה סצנות שבהן ברט נמשך לדמויות נשיות שורבבו לעונה הראשונה של "החבובות", כמו גם השיר שהוא הקליט על החברה שלו, "אני רוצה לאחוז באוזנך". אם תרצו לתהות על קנקנו של ברט יותר לעומק, אולי תמצאו עניין באתר "Bert is Evil". באתר הועלו עדויות מצולמות לנוכחותו של חד-הגבה ביותר מדי אירועים עגומים בתולדות האנושות: בין היתר הוא מייעץ לאו.ג'יי סימפסון, מתרועע עם אוסמה בן לאדן ונוכח בזמן הרצח של ג'ון פ. קנדי.
בשנות ה-90 המוקדמות, אחרי לכתו של ג'ים הנסון לעולם שכולו טוב, פרצה שמועה שלפיה ב"רחוב סומסום" עומדים להרוג את ארני-אריק כדי ללמד את הילדים על מוות. השמועה כנראה הופצה על ידי סטודנט בקולג' ניו המפשייר, ששכנע את הקולגות שלו ללימודים להכין שלטי "הצילו את ארני" ולחתום על עצומה בניסיון לשכנע את הפקת התוכנית להשאיר אותו בחיים.
הידעת? עוגיפלצת ואריק הם שתי הבובות השמאליות היחידות ברחוב, ועוגי הוא המפלצת היחידה שנהנית מחמש אצבעות בכל יד, במקום ארבע כמו לשאר. סיפור חייו של עוגיפלצת חושף שיש לו אמא, אחות צעירה ובן דוד שזהה לו, אבל באופן מוזר לא מחבב עוגיות כלל, מתגורר באנגליה ועונה לשם מפלצת הביסקוויטים. למעשה עוגי (Cookie Monster) נוצר בסדנה של הנסון כחלק מטריו של שלוש מפלצות הרבה לפני שנוצרה "רחוב סומסום", כדי להשתתף בפרסומת לחטיפים. המפלצות היו ידועות בחיבה הבלתי נשלטת שלהן לחטיפים מסוימים, וכוח העל שלהן היה להתחזות למישהו מבני הבית כדי לטרוף את החטיפים שהתכוונת לאכול בעצמך.
הפרסומות לא שודרו מעולם, אבל ב-1967 השתמש הנסון בעוגי בסרטון תדמית של IBM, שבו הוא טורף מכונת קפה בזמן שהוא מתאר את החלקים שלה. כשהוא מסיים, המכונה מודיעה שהוא הפעיל את מנגנון האנטי-ונדליזם שלה והוא מתפוצץ. בהמשך, לפי פרנק אוז, המפלצת חסרת השם הזאת השתתפה בחידון וזכתה בפרס שבו היא מתבקשת לבחור בין עשרת אלפים דולר במזומן, מכונית חדשה, טיול להוואי או עוגייה. היא בחרה בעוגייה, ומאז הפכה למפלצת העוגיות. עוגי הופיע בפרק הראשון של "רחוב סומסום", שבו הוא מפריע לקרמיט להרצות על האות W על ידי כך שהוא נוגס בה חזור ונגוס. היא הופכת בהדרגה לאות N, אחריה ל-V, ובסוף לאות I, בעוד עוגי מקנח בניסיון לאכול את קרמיט עצמו.
אני רוצה להיות שם
עוד לפני שבכלל הבנו מה זה פומו ואיך לעזאזל נפטרים מזה, הגיע הסרטון של עזרא (איזה שם נהדר למפלצת!) ועוגי כדי ללמד אותנו על ההבדל בין כאן לשם, עם השורה האלמותית "אני רוצה להיות שם". מאז דור שלם שגדל על "רחוב סומסום" רוצה להיות שם, ועדיין מחפש את השם האבוד.
רוצה לקנות אוויר
מי אם לא אנחנו, אומת ה"אל תתפתו לעסקאות מפוקפקות בשטח", נאמץ בחום את המערכונים שבהם מר מפוקפק מוכר לאריק אוויר, קופסה ריקה, איש שלג והשיא – את הספרה שמונה. "רוצה לקנות אוויר" הפך למשפט מפתח, כי אף פעם לא מוקדם מדי ללמוד להיזהר מעקיצה.
עליזה גרוסקופ חכמוני
"רחוב" סומסום מבקיע שני שערים במכה אחת – מלמד את הילדים על מושגים כמו מעל, מתחת וכיוצא בזה, ובמקביל מכין אותם להתמודדות עם הטיפוס הבלתי נסבל שיודע הכול יותר טוב ממך. הבונוס: הסיפוק של צפייה בחכמוני בסוף כל קטע, כשהיא צונחת לתוך לוע של מפלצת או מקבלת בוסה רטובה מאחת.
זה מעצבן
ללא ספק אחד השירים מהתוכנית שנחרתו בזיכרון, וגם הפך שימושי מאוד בגיל מאוחר יותר. מישהו עצבן אתכם? עצבניים? נסו ותיהנו.
זחל זחלילי
איש אינו יודע מיהו הזחל הזחלילי, מהי סביבת המחיה הטבעית שלו, ממה הוא ניזון וכיצד הוא מתרבה. מה שבטוח זה שמאוד-מאוד כיף להגיד זחל זחלילי, ושהמסיבות שלהם נראות ממש טוב.
אופניק משתכר
אולי הקטע החמוד ביותר מכל קטעי הרחוב, שבהם בובות פרווה חיו לצד בני אנוש בדו-קיום מופתי ומשגע. בסדר פסח אופניק שותה בטעות את כל היין והופך לבובת אקסטזי רגשנית, שאוהבת את כולם ואפילו מתעקשת לחבק את דרי הרחוב - ההוכחה החינוכית האולטימטיבית לגבי הסכנות הטמונות באלכוהול. אופניק מאז ומתמיד היה היהלום שבסומסום, וכאן הוא בשיאו כדמות עגולה, שכבתית ומורכבת.
אנחנו משפחה
אומנם מדובר בקטע שייאלץ לעבור עדכון עצבני בהתחשב בשינויים שעברה המשפחה המסורתית במהלך 50 השנים האחרונות, ועדיין יש משהו מנחם בגילוי שעמוק בפנים, גם המשפחה הגרעינית הנורמטיבית היא בעצם חבורה של טרנסווסטיטים, שמחליפים ביניהם לא רק בגדים אלא גם שיער וזהות מינית.
חלב ועוגיות
אי אפשר שלא להתאהב בעוגיפלצת, בעיקר אחרי שנחשפים לטרגדיה האישית שלו – המפלצת הזאת אוהבת עוגיות יותר מכל דבר בעולם, עד כדי איבוד ההכרה מרוב התרגשות כשאריק מבטיח להביא לה אחת, אבל לאורך כל החיים הארוכים שלו ברחוב סומסום עוגיפלצת לא הצליח לאכול אפילו עוגייה אחת. כולן התפוררו לו בפה והתפזרו סביבו ברגע שניסה לבלוע אותן. Sad.
קוביות הקרח – אריק ובנץ
אריק מגלה שאוסף קוביות הקרח שלו נעלם ומנסה להתחקות אחר האחראי, עם השורה האלמותית "דג גועלי המיס את קוביות הקרח שלי".
מלך קרוקודיל
אחת האנימציות המוצלחות בתוכנית, שנועדו ללמד את הטף לספור. רעיון לטלנובלה: מלך קרוקודיל מבטיח את הכתר לבן שיצליח לבדר אותו. הבן הצעיר מצליח להפעיל מניפולציה רגשית. הטוויסט – מתברר שהמלך ירד מנכסיו מזמן, וכרגע הכול ממושכן להוצאה לפועל.
