"פורד נגד פרארי": בשביל סרטים כאלה הולכים לקולנוע
הכימיה בין מאט דיימון וכריסטיאן בייל מושלמת, אבל עם כל הכבוד לשחקנים, הכוכב האמיתי של הסרט הוא מירוץ המכוניות האינטנסיבי, שצפייה בו על מסך גדול בליווי מערכת סאונד מעולה - מעניקה את התחושה שהיה שווה לצאת מהבית
ראשית לכל, התראת מירי רגב. שרת התרבות והספורט הנכבדה: לנבל בסרט "פורד נגד פרארי" (Ford v Ferrari), זה שמשקר, מסית ומדיח, הארכי-מניפולטור, קוראים ביבי (מגלם אותו השחקן ג'וש לוקאס), ונכון לרגע כתיבת שורות אלה – טרם נשמע קולך ברמה. בימים עדינים ומורכבים אלה בעבור ראש הממשלה, לא ראוי לעבור על כך בשתיקה. הנה עוד סרט שיש לקרוא לפסילתו. לתשומת לבך, בכבוד רב, וכו' וכו'.
ועכשיו ברצינות. מראשיתו נוצרה אמנות התמונה הנעה כדי ללכוד תנועה. ואין, כמדומה, דימוי הולם יותר לכוחו ומהותו של הקולנוע מאשר סצינות המוקדשות אך ורק לכך, לאובייקטים הנעים באופן תזזיתי. מבחינה זו, "פורד נגד פרארי", ששיאו במרוץ מכוניות מסורתי בן 24 שעות שנערך בשנת 1966 בלה-מאן שבצרפת, מספק סצינות רבות שהן-הן המיצוי של הקולנוע. תנועה מהירה, בלתי פוסקת.
הבמאי, ג'יימס מנגולד ("הולך בדרכי", "לוגאן"), עושה בסרט הזה את מה שהוא יודע הכי טוב: דרמה קלאסית, מיושנת במובן הטוב של המילה, שמחולקת כהלכה לשלוש מערכות יעילות. כהרגלו, הוא גם עוסק בגבריות מהסוג הישן המבקשת להגדיר את עצמה מחדש. התוצאה היא סרט מהנה ביותר, שהצפייה בו על מסך גדול בליווי מערכת סאונד מעולה הופכת את סצינות המרוץ לחוויה קולנועית של ממש.
סיפור הסרט נסב סביב ניסיונותיה של חברת הרכב פורד להביס את יריבתה פרארי בספורט מכוניות המרוץ, תחום בו לחברה האיטלקית היה יתרון משמעותי. מאט דיימון, באחת מהופעותיו הטובות ביותר, מגלם את דמותו של קרול שלבי, מעצב רכב ונהג מרוצים מיתולוגי שנשכר על ידי פורד לבנות דגם שיתחרה במכוניות פרארי בתחרות בלה-מאן. כריסטיאן בייל, שסופסוף אינו נדרש לאמץ מבטא אמריקאי, הוא קן מיילס, נהג בריטי העובד כמוסכניק, ונשכר על ידי שלבי לדהור במכונית פורד GT40 שתתחרה במרוץ.
עוד ביקורות קולנוע:
הסרט מציג את המאבק בין פורד לפרארי גם כעימות תרבותי. הנרי פורד השני (בגילומו של טרייסי לטס הנפלא) פונה אל מתחרהו האיטלקי, אנזו פרארי, בהצעה לרכוש ממנו את החברה. תשובתו המעליבה של פרארי מכניסה את פורד לסחרור נקמה. הוא מחליט להביס את פרארי במסלול המרוצים. צוותו כולל את לי איאקוקה (ג'ו ברנטל), מנהלה הצעיר של מחלקת השיווק של פורד ולימים נשיא חברת קרייזלר, וכן את ביבי הנ"ל, שאחראי על ניהול ליין מכוניות המרוץ, ולפחות על פי הסרט – גם על התוצאה מעוררת המחלוקת של התחרות בלה-מאן.
הסרט מזכיר שני סרטים אחרים, שניהם עבודות פחות מוכרות של יוצריהם: "טאקר – האיש והחלום" (1988) של פרנסיס פורד קופולה ו-Fast Company של דיוויד קרוננברג מ-1979. הסרט הראשון מביא את סיפורו של פרסטון טאקר, יצרן רכב שבשנת 1948 כשל בניסיונותיו להציג לציבור האמריקאי מכונית חדשנית, בעיקר בשל התנגדותן של חברות הרכב הגדולות, בהן פורד. הסרט השני עוסק בעולמם האלים של נהגי מרוצים שפועלים בשירותה של חברת נפט גדולה (קרוננברג העצים את העיסוק ביחס הפטישיסטי למכוניות בסרטו המאוחר והטוב יותר, "קראש", מ-1996).
ואמנם, שתי הדמויות הגבריות בסרטו של מנגולד מייצגות, בהתאמה, את החזון (שלבי) ואת התשוקה הפטישיסטית למכוניות מרוץ (מיילס). השילוב ביניהן מייצר גבריות במובנה הקלאסי, כזו המוכרת מהטריטוריה של המערבונים ש"פורד נגד פרארי" בהחלט מתייחס אליה. כמוהם, הוא מתאר גיבורים בסגנון של פעם, כאלה המבטאים את ערכי הנחישות והביצוע, זוכים לממש את עצמם בטריטוריה המסוכנת והתובענית, ושהדימוי האיקונוגרפי שלהם הינו בלתי נפרד ממה שמזוהה עם תנועתם במרחב – סוס או מכונית. סצינות המרוצים מזכירות את תחרות המרכבות הבלתי נשכחת מ"בן-חור" (1959), שמהווה כמדומה מודל (כולל הרמיזות ההומו-ארוטיות) לכל קרב על גלגלים שבא אחריה.
הכימיה בין דיימון ובייל מושלמת בסרט, ונוכחותם האנושית משתלבת היטב בהישג הטכנולוגי של קטעי המרוץ. זהו, בניסוח אחר, אחד מאותם סרטים שבהם הסיפור והאפקטים משלימים זה את זה, מבלי שתצוגת התכלית תבוא על חשבון הדמויות והאינטריגות המקיפות אותן. מקומה של האישה בדינמיקה הגברית ההדוקה הזו נדחק, מן הסתם, אל השוליים – הפעם זהו גורלה של אשתו של מיילס (קטרינה באלף), אף שהסרט מעניק גם לה סצינה של נהיגה במהירות מסחררת, שמאפשרת לה לפרוק את זעמה.
אין זה סרט עמוק ומורכב במיוחד, ואחרי הכל הוא עוסק באנשים שכל תכליתם בו היא לשרת את נציגו המובהק של הקפיטליזם האמריקאי. הניצחון במרוץ בלה-מאן הוא, לפיכך, לא ניצחונו של מורד דל אמצעים על גוף כלכלי ענק, אלא עוד הישג של הקפיטליזם הישן והטוב. שלבי ומיילס, לפחות על פי הסרט, משרתים את כבודו הפגוע של בעל הון אחד במאבק מול בעל הון אחר. אבל לא בעלי ההון הם הנבלים כאן – ודאי לא פורד, וגם לא ממש פרארי (בגילומו של רמו ג'ירונה) – אלא זה שפועל במרמה בתוך המסגרת הקפיטליסטית. המהירות והכסף הם שני הצדדים של אותו מטבע, אבל "פורד נגד פרארי" מוכיח שאי אפשר גם בלי שותפות וחברות גברית אמיתית, כזו שנוצקה בנופים המדבריים של אמריקה בימי המערבון הקלאסי.
