"המלאכיות של צ'ארלי": מוציא שם רע לפמיניזם
הסרט רוצה להיות שיר הלל להעצמה נשית אך נכשל בניסיון. קריסטן סטיוארט חמוצה כתמיד, העלילה צפויה וסצנות האקשן הן חיקוי חיוור למקבילות הגבריות. אם רוצים ללמד צופים שנשים עושות הכל טוב יותר מגברים - זו לא הדרך
40 שנה חלפו מאז נקודת האמצע בחייה של סדרת הטלוויזיה "המלאכיות של צ'רלי" (1976-81). הרבה דברים השתנו מאז. הסדרה כיוונה להנאות מטופשות בחברתן של שלוש "מלאכיות" יפהפיות שפועלות בתחום הבילוש-ריגול-אקשן שהם, כידוע, "עניין של גברים". בשוטף, הן הופעלו ע"י בוזלי, והונחו בקול האלוהים של המיליונר חסר הפנים "צ'רלי". העלילות היו במשקל נוצה, אך הסטייל של הבגדים והתספורות הוליד כמה דימויים אייקוניים של נשיות אמריקנית בשלהי שנות ה-70. לא משהו שניתן היה לשחזר היום מבלי להיכתש, ובצדק, באשמת האפיון הרדוקטיבי והסקסיסטי של הגיבורות.
העיבוד הקולנועי הראשון לסדרה ניסה להשתמש באופן מודע במאפיינים מיושנים אלו ולהפוך את הבנות לשותפות לבדיחה. וייב של "בנות רק רוצות לכייף", שבו גם הצבת השחקניות להנאת הצופים היא חלק מתחושת ההשתטות. המודעות העצמית ניטרלה, כביכול, את המיושן והבעייתי. שני הסרטים "המלאכיות של צ'רלי" (2000) ו"המלאכיות של צ'רלי: בהילוך גבוה" (2003) בוימו ע"י בימאי כושל עם השם המעצבן בתבל (מק'ג'י), והיו תוצר של חברת ההפקה של דרו ברימור, שגם שיחקה את אחת ה"מלאכיות" (יחד עם קמרון דיאז ולוסי לו). שני הסרטים זכו לתגובות ביקורתיות פושרות ולרווחים בינוניים שמגמת הירידה שלהם הובילה לקץ הסדרה.
בכל עולם בו נותר קמצוץ יצירתיות לא הייתה כל סיבה מתקבלת על הדעת לעשות סיבוב נוסף על הקונספט. אבל אנחנו מדברים על הוליווד העכשווית, ועל הניסיון השלישי להפוך את "המלאכיות של צ'רלי" (Charlie's Angels) למה שהסדרה והסרטים הקודמים מעולם לא היו: שיר הלל להעצמה נשית שמחנך את הצופות שנשים עושות הכול טוב יותר מגברים. בז'רגון של מדעי הרוח אפשר לקרוא לזה ניכוס מחדש (Reclaiming) של התכנים והדמויות, כדי לקדם באמצעותם סט מעודכן ונכון יותר של ערכים. זה לא מספיק כדי להצדיק צפייה של צופים וצופות מאף מגדר או נטייה מינית.
את הסרט מובילה אליזבת בנקס, השחקנית שהפכה לא מכבר לתסריטאית, במאית ("פיץ' פרפקט 2") ומפיקה. היא מחפשת את הדרך לשלב בין קולנוע פופולארי והזנה רוחנית של צופות צעירות. לכשעצמו, אין בכך כל פסול. אין גם ספק שנשים צריכות להסתכל באופן ביקורתי על הדרך בה סרטי פעולה נהגו באופן מסורתי להנגיד אקטיביות הגברית מול פאסיביות נשית, גילו זלזול אינסטינקטיבי ביכולות הפיזיות והמנטליות של נשים, והפכו את גופן לפרס לגיבור. אך הפתרון לא יכול להיות תמונת תשליל לסקסיזם הגברי, בסרט שמחקה שבלונות של אקשן גברי, ומפגין לא יותר מיכולות בינוניות במיומנות של בימוי אקשן כהלכתו.
בנקס לא מבזבזת זמן: סצנת הפתיחה מציגה את "המלאכית המגניבה" סאבינה וילסון (קירסטן סטיוארט), במשימה הדורשת התחזות. היא בדייט עם איש עסקים אסייתי (לסאבינה יש וייב קווירי כשאינה במשימה) שמסביר לה על מקומה הראוי של האישה מול מעמד הגבר. תוך דקות ספורות היא תפגין כישורי השתלשלות מווילון שלא היו מביישים חשפנית על עמוד, בעודה מכריעה אותו פיזית. זו המגמה שתופיע בצורות שונות בשאר הדקות שנותרו עד סוף הסרט.
בעודה מתעללת בעלוב הנפש, מגיעה מלאכית נוספת בשם ג'יין קאנו (אלה בלינסקה). לגרסה הקולנועית הקודמת הייתה מלאכית אסייתית, וכעת יש מלאכית שחומת עור ובריטית. אלנה מקצוענית ורצינית עם רקע בביון הבריטי, ואין פלא שהיא וסאבינה לא מסתדרות. החיכוך ביניהן ימשיך לאורך הסרט, כתחליף לאפיון דמויות. אליהן תצטרף דמות שלישית - אלנה האולין (נעמי סקוט) שתהייה על תקן המתלמדת.
בעולם של הסרט, הרעיון של סוכנות הבילוש של המלאכיות הוא בעל עומק זמן ורוחב גיאוגרפי. מסתבר שמדובר על רשת סוכנויות הפרושה בכל העולם ובהן צוותים של "מלאכיות" – מוכשרות, לוחמות ויפות, שיוצאות למשימות. לכל צוות יש "בוזלי". לא דמות אחת, אלא דרגה פיקודית. ה"בוזלי" של צוות המלאכיות בסרט היא אישה (אליזבת בנקס).
בתחילת הסרט הבוזלי המקורי והוותיק מכולם (פטריק סטיוארט), עומק לפרוש. הוא זוכה למסיבת פרידה בניצוחה של הבוזלי-אישה. הקריירה של המקורי זוכה למחווה נוסטלגית שבה רואים תמונות שלו עם צוותי המלאכיות מהעבר – השלישייה "הקלאסית" טלוויזיונית של פארה פוסט, קייט ג'קסון וג'קלין סמית', ושלישיית הבנות מהעיבוד הקולנועי הקודם – ברימור, לו ודיאז.
מצגת התמונות במסיבת הפרישה יכולה להיראות רק כבדיחה פנימית, אבל בפרספקטיבה של כל עלילת הסרט היא חלק מהניסיון לשלוח יד לעומק ההיסטוריה של מה שיכונה, בלשון הלצה, "הקניין הרוחני" (IP) של "המלאכיות של צ'רלי". כמו יד שנכנסת לעומק של גרב מסריחה כדי להפוך אותה לצד השני, כך גם הסרט מנכיח את ההיסטוריה בת 43 השנים של הסוכנות, כחלק מאותו ניכוס מחדש, מסקסיסטי לפמיניסטי. איך זה נעשה? זה כמובן ספויילר, אך כל צופה סביר ינחש זאת עד אמצע הסרט.
המשימה שאליה יוצאות המלאכיות ובוזלי קשורה למתקן אנרגיה קטן ומהפכני בשם "קליפסו". לא ברור מה ואיך הוא עושה - מלייצר חשמל בהיקף אדיר, עד דבר שניתן להשתמש בו ככלי נשק. אלנה האולין מתחילה את הסרט כמדענית המבריקה שפיתחה אותו ולא קיבלה קרדיט מהבוס גבר-מניאק שלה. לאחר מכאן היא הופכת ליעד לחיסול, ונזקקת לעזרת המלאכיות כדי לשרוד ולהתמודד עם הסכנה שה"קליפסו" ייפול לידיים מסוכנות. זה נתיב הכניסה שלה להשתלמות כ"מלאכית".
המשרד של המלאכיות, והחברה שבה אלנה לא מקבלת קרדיט, הם שני מוסדות הנשלטים על ידי גברים – ובשניהם יש התנהלות נכלולית של אלו מהמין הלא מפותח. עד סוף עלילת הסרט הם יוכנעו בידי הכוח הנשי המתקדם, רווי האחווה הנשית, הערמומיות, התושייה, האומץ, היושר, מיומנויות הלחימה וחוש ההומור הנשי. כל אותן תכונות שכל הגברים בסרט (למעט גורו טיפולי, וחנון לא מזיק) חסרים אותם. שנים של ייצוג מעליב של נשים, לא יכולות להצדיק היפוך פשטני, ובוודאי לא מהווים בסיס לסרט בעל ערך. הטוויסטים העלילתיים צפויים, אין סצנת אקשן אחת זכורה לאחר הצפייה, ואפילו המראה של קריסטן סטיוארט חמוצת הפנים מנסה תפקיד קומי וקליל לא מצדיק זאת.
