ד"ר יחיל צבן הוא איש שאוהב לעשות בלגן. בספר הלפני־אחרון שלו "ארץ אוכלת", שבו ניתח בסכין קצבים אקדמית את תרבות האוכל הישראלית, מצאתי את עצמי צוחק בקול מאבחנותיו השנונות. גם בספרו החדש "ספרים הרבה" ("הזהר עשות ספרים הרבה" נאמר בקהלת, י.א) הוא מתריס, והפעם הקורבן שלו הוא "תעשיית הספרות". צבן טוען ולעיתים קרובות גם מצליח להוכיח שלשיטתו מטרתה של הספרות הנוכחית אינה לעורר בקוראים את הרגשות הנעלים ולחדד את מצפונם ואת מוסריותם - אלא להפך: להרדים ולאלף אותם לצייתנות ולצרכנות מוגזמת בנוסח הקפיטליסטי, ואפילו לדכא אותם מבחינה פסיכולוגית, חברתית ותרבותית. הספר שאנו רוכשים וקוראים, טוען ד"ר צבן, אינו שונה מהמבורגר שאנו זוללים במקדונלד'ס, והוא נצלני, אכזרי ומיותר בדיוק כמוהו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
צבן, תעזור לי להבין רגע. אתה מפרסם ספר שבו אתה טוען שכל הספרים הם תוצר של תעשייה משחיתה ומנוונת?
"הטענה שלי היא שלספרות יש יד ורגל בחלוקה הלא שווה של משאבים, רוחניים במקרה הזה. שים לב שאתה לא שומע אף פעם את הביטוי 'תעשיית הספרות'. כן תעשיית המזון, תעשיית הנשק או אפילו תעשיית הקולנוע. אבל הספרות תמיד מכחישה את התעשייתיות שלה. השאלה שאני שואל היא לא מהי ספרות, אלא איך היא מתפקדת בעולם. יש כאן נתק אדיר בין המישור הרוחני לכלכלי, והוא נוצר בכוונת מכוון".
אתה טוען שהספרות, בגלל היותה חלק מהמנגנון הקפיטליסטי, היא מושחתת מפני שהיא מבוססת על ניצול?
"הכלכלה הקפיטליסטית מבוססת על ניצול, ומכיוון שהספרות בעבר וגם היום היא חלק ממנה, אז כן, גם היא מבוססת על ניצול".
בספרך, אתה משווה באופן עקבי בין ספר להמבורגר, כשני ייצוגים של מוצרי צריכה מיידיים. אתה טוען למשל שההבדלים ביניהם הם "אשליה אידיאולוגית". לדעתך, תעשיית הספרות בלתי מוסרית כמו תעשיית הבשר?
"נכון שהספרות לא הורגת מיליוני בעלי חיים ואי־אפשר להשוות אותה לתעשיית הבשר או הנשק - אבל היא מתפקדת בדיוק כמוהן ועושה הסחרה של השפה ושל החוויה האנושית. כל דבר שקורה בה - מתומחר. בכך היא למעשה מהווה את המודל לתעשיית הפרסום, שבה אתה משתמש בחוויה כדי למכור מוצר. הספרות משתמשת בשפה כדי למכור את עצמה. והיא יוצרת מצב שבו ככל שאתה עשיר יותר, אתה יכול לקנות לעצמך יותר נכסי רוח, ממש כמו שאתה קונה נכסי חומר. ואז נוצרת חלוקה שאני קורא לה 'הגזענות של האינטליגנציה': אנשים שנחשבים לאינטליגנטים מגיעים כמעט תמיד ממשפחות מבוססות. והפחות אינטליגנטים מגיעים ממשפחות שלא היה להן את הפנאי ואת הכסף ואת החינוך המתאים כדי לרכוש מוצרים רוחניים. ולכן הספרות היא למעשה אמצעי שליטה בהמון, כמו כל מדיום".
אוקיי, נגיד שאתה צודק. אבל מה בדיוק האופציה? המסכים? המצב שם לא יותר טוב, אלא אם כבר יותר גרוע. לא?
"כל אימת המסכים הזאת מוזרה בעיניי. אתה נחשב להורה רע אם אתה מניח את הילדים מול המסך, אבל ההורים נמצאים כל הזמן מול המסכים שלהם. פייסבוק היא רשת חברתית שמאוד מעשירה את היכולת הלשונית ואת האוריינות של המשתמשים בה. וגם אם נניח שילדים צריכים לקרוא יותר, בוא נחשוב, מי מהם יכול לקרוא? אין כמעט ספריות ציבוריות להשאלה וברוב המשפחות אין מספיק פנאי להקריא סיפורים לילדים. וכאן שוב נוצרת חלוקה לא שוויונית".
כשהוא לא שוחט פרות קדושות, צבן (47, נשוי ואב לשניים) הוא מרצה לספרות באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת אורנים. מחקריו עוסקים בספרות העברית במאה ה־19, בביקורת ספרות מרקסיסטית, בתרבות האוכל הישראלית, באמנות ובכתיבה. ספרו הראשון "ונפשו מאכל תאוה: מזון ומיניות בספרות ההשכלה" עורר עניין רב כשיצא לאור ב־2014. ספרו השני "ארץ אוכלת: על התיאבון הישראלי" היה כאמור חד ומשעשע להפליא ו"ספרים הרבה" מקבע בעיניי את מעמדו כחוקר מבריק ומקורי. גם כשאני שואל אותו אם הוא כופר בעוצמתה של הספרות ובתרומתה המוסרית לעיצוב התרבות האנושית, תשובתו מפתיעה.
"השאלה שלך", אומר צבן, "מבוססת על כמה הנחות יסוד בעייתיות. המרכזית שבהן היא שהספרות מוסרית. אני מזכיר לך שלאורך תקופות, וגם בספרות העברית, היו גם ספרים שקראו ליציאה למלחמה, לאפליה, לפגיעה בנשים, ולעגו למיעוטים, לחלשים ולזרים. פריצות הדרך המשמעותיות בחשיבה האנושית לאו דווקא נעשו בספרות, אלא בפילוסופיה ובתנועות מחאה חברתיות. אבל הספרות מציגה את עצמה כמדיום מוסרי. זה מה שהסופרים והיחצנים והמבקרים משדרים לנו, וזה ממש לא נכון. נטפליקס היא מוסרית? אם אני רואה נטפליקס אני נעשה אדם טוב יותר? התפיסה הזאת נועדה להסתיר את הצדדים השליליים של הספרות".
יש לי הרגשה שאתה עומד לפרט אותם...
"הספרות מתכנתת אותנו לא לצאת נגד המערכת הקפיטליסטית. היא מרדימה אותנו בחלוקת תופינים רוחניים. אבל היא עושה זאת באמצעות מנגנון קפיטליסטי של צריכה".
והשינוי שאתה מציע הוא?
"לעבור למודל של השאלת ספרים בספריות ציבוריות. כי אז הספרות גם תיקרא אחרת. היום המטרה של רוב הספרים היא לגרום לך להוציא כסף. להגיד לעצמך, אני צריך את הספר הזה. ואז לקנות שלושה במאה, או ארבעה במאה. לעומת זאת כשאתה שואל ספר, והוא שלך רק לזמן מסוים, הוא לא מעורר בך את הרכושנות הזאת, שגם אני לוקה בה".
אבל המעבר ממודל מסחרי למודל של השאלה רק יעמיק עוד יותר את המשבר הכלכלי שהספרות שרויה בו. לא?
"כיום יותר מ־95 אחוז מהסופרים לא מתפרנסים מהספרים שלהם, כך שזה ממילא לא משנה. עבור רבים, כתיבת ספרות היא שליחות, או תחביב. לא עבודה. אפשר גם לוודא שמודל ההשאלה יהיה רווחי לסופרים ולהוצאות, לא לחנויות. ומלבד זאת, הקפיטליזם תמיד נמצא במשבר. זה משבר קבוע שנובע מעודפי ייצור של מוצרים המתחרים על כיסם של הצרכנים. בישראל יוצאים היום בסביבות 6,000 כותרים חדשים בשנה, מתוכם יותר מאלף ספרי מקור. בממוצע כותר נמכר היום במאות עותקים. אז ברור שיש תחושה של משבר, כי רוב הספרים לא מחזיקים מספיק זמן על המדף ולא נמכרים במספרים גדולים. אבל תחושת המשבר המלאכותית נחוצה כדי לנקוט במניפולציות על הצרכנים".
המשבר, אומר צבן, הוא רק משבר של כמות."האיכות הספרותית בישראל כיום היא מרתקת ומצוינת. גדולי הסופרים בעולם מתורגמים כמעט מיד לעברית. בתרבות שלנו יש הרבה פנאי ורווחה ויש הרבה מאוד מוצרים שמתחרים על תשומת ליבנו. ואלה מוצרים מתוחכמים ומשוכללים, כך שמצבנו הספרותי מעולם לא היה טוב יותר".
וזה למרות שגם אחרוני הקוראים עוברים לאחרונה לנטפליקס?
"שוב, זו זעקת הדווי הקבועה של הספרות. גם כשהתחילה הטלוויזיה בכבלים טענו כך וגם כשפרץ האינטרנט טענו כך. זה נובע מחרדה. אבל גם כשכולם קראו, כבשנו את השטחים. וגם הפלמ"חניקים, שקראו את טולסטוי ואת דוסטויבסקי לאור המדורה, עשו דברים איומים. הספרות תשרוד, כי אנשים זקוקים לקריאה של סיפור, וספר טוב נותן משהו שאף מדיה אחרת לא יכולה לתת".
מה הדבר הזה?
"יש לנו את הצורך הזה לספר סיפור, לשמוע סיפור ולהקשיב לסיפור. זה משהו שלא קיים במדיה הוויזואלית. ספרות מעניקה לנו את העונג של השפה. אנחנו גם רואים שנטפליקס לוקחת הרבה ספרים ומעבדת אותם לסדרות או לסרטים".
ומה אתה עצמך קורא?
"אני קורא בעיקר ספרי עיון ושירה. רומנים מעט מאוד בזמן האחרון. פרוזה קצת משעממת אותי. הכול נראה לי נורא דומה ואחיד".
