ישראל, 1952, צנע, אנשים קונים במכולת עם תלושים. בדירה ברחוב לה גוארדיה בתל אביב שתי משפחות חולקות שלושה חדרים. לאב אחת המשפחות, מיכאל שיר, קצין בכיר בחיל האוויר, יש חלום אחד: להוציא לאור ספרי ילדים. אבל העסק לא משתלם, ומי בכלל יכול להרשות לעצמו לקנות ספרים? ואז במוחה של אשתו שושנה מבזיק רעיון: ומה לגבי עיתון ילדים?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זו הייתה תחילתו של "אצבעוני", עיתון הילדים המוכר, שמאז כבר 67 שנה יוצא לאור ברציפות וגידל דורות של קוראים, חלקם בעצמם היום כבר סבתות וסבים. השנים חלפו, וכיום מי שממלא נאמנה את מקומו של המייסד והעורך הוותיק הוא רמי שיר, בנו של מיכאל. כמו בסרט קלאסי שחור-לבן הוא העביר את ילדותו בין מכבשי הדפוס: "נשמתי וחייתי דפוס והוצאה לאור", הוא מספר. "היה לנו גם בית דפוס במשך עשרות שנים שבו העיתון הודפס, ובתור ילד קטן זה היה מגרש משחקים לכל דבר, עד שהיו צריכים לצעוק עליי 'תיזהר שהידיים שלך לא ייכנסו למכונה'. זה קסם. נכנס נייר לבן בגודל של סדין, והוא יוצא מודפס. בתקופה ההיא הדפיסו צבע-צבע: צהוב, כחול, אדום, שחור - את רואה את זה נבנה מול העיניים. אין לזה הגדרה אחרת חוץ מאשר וואו, את רואה תמונה נוצרת מתוך הכלום הזה, מכונה ענקית שבתור ילד קטן היא נראתה כמו דינוזאור לידי".
לשיר הבן בכלל היו תוכניות אחרות, שאף אחת מהן לא כללה את מפעל חייו של אביו. "החלום הכי גדול שלי היה להיות מלחין ומנצח תזמורות. למדתי בכלל מחשבים, כי אבא שלי אמר שצריך מקצוע לחיים כי מספרות ואמנות אי אפשר להתפרנס יותר מדי. יום אחד אני מקבל שיחת טלפון מאבא, שאומר שמכונת שכפול הכתובות שלנו שבקה. 'תביא את החברים והחברות שלך מהאוניברסיטה שנשלם להם להעתיק את הכתובות על מעטפות, כי העיתון צריך לצאת למנויים בדואר. אז אמרתי אבא בוא, אני אמחשב לך את העסק. אנחנו מדברים על 1982 אנשים לא ידעו מה זה מחשב בכלל. ובאמת היה אתגר מאוד גדול, אבל ככה נכנסתי לעבוד ב'אצבעוני', לא מכתיבה או עריכה, באתי למחשב את מחלקת המנויים".
שם של עיתון, כמוהו כשם של אדם. מוענק לו עם היוולדו ומאותו רגע הופך חותמת היכרות ייחודית לשארית חייו. השם "אצבעוני", מספר שיר סיפור נצחי שעובר במשפחה, נולד בכלל כמחווה למשורר הלאומי: "אבי הוא נצר למשפחה של סופרים ועיתונאים. חיים נחמן ביאליק היה חבר משפחה קרוב מאוד גם של סבתא שלי וגם של סבא של אבא שלי. יחד איתו הם הקימו עם עוד כמה סופרים את אגודת הסופרים בישראל, והוא היה בן בית במשפחה. כשאבא שלי היה ילד בן 5-4 הוא הזמין את ביאליק, שהיה מבוגר, ליום הולדתו, וביאליק הביא לו מתנה ספר ועל הספר כתב הקדשה: שיר בחרוזים. בתור ילד, אבא שלי לקרוא לא ידע, אבל לקרוע ידע היטב, ובכל פעם תלש מהספר עוד קצת עד שכלום לא שרד. כעבור בערך 20 שנה, אבא שלי צריך להוציא לאור עיתון וחשב איזה שם לתת, ונזכר בספר של ביאליק שהוא השמיד. הוא החליט לבחור שם מאחד השירים של ביאליק: "מי דופק על חלוני? גמד קטן אצבעוני".
כ-10,000 מנויים יש לעיתון, חלק גדול מהם שומרים ל"אצבעוני" פינה חמה בלב עוד מימים עברו: "מדי יום אנשים מתקשרים לפה, ובמחלקת המנויים תמיד שואלים מאין הגעתם אלינו. התשובות הרבות הן 'היה לנו בילדותנו וחיפשנו אתכם'. הנוסטלגיה עובדת אצלנו שעות נוספות", מספר שיר. ויש גם אלה שמקפידים על מנוי בין-דורי. "לפני שבוע וחצי פרסמתי פוסט בפייסבוק, שבו שאלתי אם יש לנו מנויים שהם דור שני שלישי. בתוך 10 דקות בערך קיבלתי קרוב ל-30 תגובות של שלושה דורות של קוראי 'אצבעוני'. בסוכות היה לנו דוכן בפסטיבל הצגות ילדים, ניגשה סבתא נחמדה ואמרה 'גם לי היה אצבעוני'. הצעתי לה מנוי לנכדים והיא אמרה שזה לנינים, דור רביעי לכל דבר".
הסטטיסטיקה אומרת ש-100% מאיתנו היו פעם ילדים. חלקנו קצת שכחנו איך, חלקנו עדיין ילדים בלב. שיר, למשל, מעיד על עצמו כפיטר פן נצחי. וכששמו של "אצבעוני" עלה בקרב חברי מערכת ynet, מיד נמצאו אלה שבילדותם קיבלו במה בין דפיו: זו פרסמה סיפור, ההוא שלח בדיחה, תמונתו של זה כיכבה על השער, ואפילו כותבת שורות אלה זכתה לתהילה לרגע כשציור של מפלצת ששלחה הופיע בין דפי העיתון (והיווה את שיא קריירת הציור שלה עד היום).
והיה עוד אחד שפעם מילותיו כיכבו בעיתון: "בחודשים האחרונים לקחתי כרך ישן של 'אצבעוני'", מספר שיר, "ופתאום נופלות לי העיניים על שורה אחת קטנה, משהו בסגנון: 'כשאהיה גדול אני חולם להיות וטרינר כי אני אוהב מאוד כלבים. על החתום דויד גרוסמן, ירושלים". בשבוע הספר אני מטייל בכיכר רבין בתל אביב ופתאום אני שומע את הכרוז אומר 'ועכשיו דויד גרוסמן יחתום על ספרו החדש'. אני עומד בתור, ניגש ואומר לו שלום שמי רמי שיר ואני עורך את 'אצבעוני'. מצאתי בעיתון שלנו לפני טרפפו שנים משפט כזה וכזה. אז הוא פותח עיניים גדולות ואומר לי תשמע אני לא זוכר שכתבתי את זה אבל יש מצב לגמרי כי באמת לסבתא שלי היה שכן וטרינר שמאוד אהבתי להיות אצלו, תשלח לי סריקה של הקטע. שלחתי לו, והוא אמר 'כן זה אני!'". באופן לא ממש מפתיע, עוד דמות ידועה שהעיתון היה חביב עליה הוא אבשלום קור, שנהג לפתור תשבצים בקביעות ב"אצבעוני".
כמצופה מעיתונות חוקרת במיטבה, "אצבעוני" אף התהדר בסקופים: "הם היו מאוד מצחיקים ומשעשעים", נזכר שיר. "הסקופ הראשון היה קשור לשיגור של הלוויין הראשון של ישראל 'אופק 1' לחלל. ב'אצבעוני' היה מדור חדשות - סיכום החדשות והאירועים שקרו בארץ ובעולם בשפה פשוטה לילדים. בין השאר נכתב: 'ישראל משגרת לוויין אל החלל'. כמובן שזה היה בניגוד להוראות הצנזור אבל מי חשב ש'אצבעוני' צריך לעבור צנזורה, והעיתון נרדף על ידי הצנזורה על פרסום הידיעה המרעישה זאת. כל העיתונים דאז חגגו על זה שהסקופ על זה שייך ל'אצבעוני'. עד היום הזה אין לי שמץ של מושג איך אבא שלי עלה על הרעיון. הוא עשה ספקולציה, כאיש חיל האוויר עם ידע מדעי, כנראה חיבר כמה עובדות שקרא בעיתונים שונים והסיק את המסקנות".
סיפור מרעיש נוסף שחשף העיתון עורר אף הוא את חמתה של הצנזורה: "כשהייתי ילד נסענו עם חברים של ההורים שלי לחיפה, ובנמל חיפה עגנו סטי"לים. אבא שלי שלף מצלמה וצילם את הסטי"לים. אחרי יומיים הוא קיבל איזה עיתון אמריקאי, ושם הייתה כתבה על זה שישראל מקבלת סטי"לים חדשים. 'יש לי תמונה של זה!', אמר לעצמו, שם בעיתון את התמונה שצילם בשבת בבוקר עם הכותרת 'ישראל מקבלת סטי"לים חדשים'. לך תדע שזה סוד מדינה".
כעת תערוכה חדשה שנפתחה בחיפה תציג מחווה לעיתון לרגל 67 שנה להיווסדו, עם 24 מאיירים שציירו לקראתה יצירות בסגנונות שונים, בהשראת "אצבעוני".
האיורים שבעיתון עברו שינויים לאורך השנים?
"בוודאי. במהלך השנים עבדו אצלנו לפחות 10 מאיירים. כל אחד הביא סגנון מיוחד משל עצמו. חלקם היו יותר תמימים, חלקם יותר ריאליסטים, אחרים עם אופי קריקטוריסטי, ותמיד בכולם היה משהו נאיבי, לשמר איזה סוג של ילדות מחבקת ותמימה. השתדלנו לא להכניס איורים דוקרניים קוצניים ולא להיות אוונגרדיים מדי, אלא לשמור על משהו נעים לעין. פעם כל הגרפיקה הייתה ידנית לחלוטין, זו הייתה עבודת יד. היום הכול מדויק והצבעוניות היא אחרת. להדפיס שחור לבן וצבע עולה אותו דבר, פעם חסכנו כסף בעמודי הצבע ונזהרנו כי זה עלה הון תועפות, היום הכול צבעוני. שלא נדבר על זה שהעמודים יותר גדולים, פעם זה היה קטנצ'יק כמו בגודל של ספר, היום זה בפורמט אלבומי".
בעידן שבו הכול דיגיטלי, יש עדיין צורך בעיתון ילדים מודפס?
"התשובה מורכבת. יש פער גדול בין אתרי תוכן כמו ynet שמעביר אינפורמציה מחדשות, כדורגל, קטסטרופות למיניהן וכתבות תרבות, לבין עיתוני מגזינים לילדים, כי בגיל הרך אנחנו נותנים להם דברים שהמחשב לא מסוגל לתת, למשל לגזור - את לא יכולה לגזור את המחשב. זו רק דוגמה אחת. מצד שני אני לא יכול לעצור את גלגלי הטכנולוגיה. אני מאוד אוהב אותה ויש בהחלט מצב שיום אחד 'אצבעוני' יהיה על האינטרנט. אולי אני אבכה ברמה הרומנטית, כי אני אוהב את הנייר, הריח והמגע, ואת זה שלא צריך לחבר אותו לחשמל כדי שהוא יפעל, מספיק אור של נר כדי לקרוא, אבל אני עם עיניים לגמרי פקוחות קדימה. בסופו של יום אנחנו אנשי תוכן, לא משנה אם אני מעביר אותו על הנייר, על המסך או בשידור מחשבות".
למרות חלקה של הטכנולוגיה בפגיעה בעיתונות הילדים, שיר מצביע על גורם אחר לחלוטין שלדבריו השפיע: "לפני 20 שנה משרד החינוך התייחס לעיתוני הילדים כמו לכל חומר עזר להוראה, אישרו אותנו כמו שמאשרים כל ספר לימוד, ומי שקיבל אישורים עבר בין בתי הספר ושיווק מנויים. זה הופסק, במידה רבה של צדק, עם כל זה שאני אינטרסנטי כלכלית, משרד החינוך החליט שבתי ספר הם לא שוק ולא קניון, ולעמוד מול כיתת ילדים, לנופף בעיתון ולהבטיח להם שיקבלו אותו בדואר זה פסול. ומשרד החינוך בקטע הזה צדק, אבל הוא לא יצר אלטרנטיבה אחרת לעודד קריאה, אנחנו רואים בכל מיני מבחנים כמו פיזה או ציוני המיצ"ב שילדים מתקשים בקריאה. ועיתוני הילדים זה עוד גורם שמעודד מחשבה, דמיון, יצירתיות וחשיבה מדעית".
ילדים היום פחות אוהבים לקרוא?
"אני חושב שילדים היום לא מבינים את החשיבות של הקריאה, ולא מקבלים מודל נכון בבית. התפיסה שלי היא שכל אחד מהילדים מחקה את ההורים, אז בצורה מאוד סטריאוטיפית נגיד שילד רואה את אבא מתגלח אז גם הוא רוצה, וילדה רואה את אימא מתאפרת אז גם היא רוצה להתאפר, אז כשילד רואה את אבא ואמא קוראים יש לו דוגמה בבית לקרוא. אבל כשילד רואה אותם יושבים כל היום מול הפייסבוק זה מה שהוא מחקה גם כן. אני עומד בדוכן שלנו ואמא ניגשת ואומרת לי 'מה אני אשב עם הילד שלי לקרוא ביחד? מה אני פולנייה? אני אהיה כמו אמא שלי?', זה נתפס ארכאי. 'פולני', המילה הזאת שהיא אמרה, תקועה לי עד היום בגרון. אני אומר: תשבו עם הילדים, תקראו איתם, תשחקו משחקי קריאה, תנגישו להם. ספר בדיחות, קומיקס, ספר שטות – וכשילדים ייכנסו לעולם הקריאה ותהיה להם שליטה והבנת הנקרא, אז נעבור לשלב ב' של פיתוח טעם וסגנונות. אחד אוהב ספרים בלשיים ואחד מדע בדיוני ואחד רומנטי ואחד היסטוריה – הכול טוב, רק תקראו".
אז הבעיה היא ההורים.
"אני גם לא מאשים הורים. כי החיים היום הרבה יותר תובעניים. הם עובדים יותר שעות, באים הביתה מותשים וכשהם חוזרים הביתה יש לכל אחד את שק המטלות הפרטי שלו, אם זה קניות או בישולים או לשבת עם הילד על שיעורי בית. אנחנו חיים בעולם בריצה, וכשכל הזמן ממהרים ורצים אין זמן".
בסופו של דבר, מי הקוראים האמיתיים של העיתון – הילדים או ההורים?
"אתמול למשל ישבתי עם אימא מאוד נחמדה. היא אמרה לי 'אני קוראת בעיתון דברים שלא ידעתי. איזה כיף ללמוד מהעיתון'. מצד שני היא אומרת שהיא רוצה שהילד יקרא לבד אז היא שולחת אותו לשבת בכורסה ולקרוא. אין לי ספק שיש הורים שקוראים את העיתון. כמי שכותב ועורך את העיתון אני מכוון אותו הרבה מאוד גם להורים, כדי שכשהם יצטרכו לקרוא יחד עם הילדים, גם הם יגידו 'וואו, לא ידענו'. חשוב לי שהם ירגישו שלא מזלזלים בהם ולא בילדים".
ילדים עדיין שולחים כיום טקסטים לעיתון?
"בוודאי, אנחנו מאוד מעודדים אותם. כל פעם אני נותן להם משימת ציור אחרת – רובוטים, מפלצות, חנוכה, רומנטי. כי ילדים אוהבים לצייר. כתיבה יותר קשה להם לצערי הרב".
פעם ל"אצבעוני" היה חלק ברכישת השפה. מי היום גיבורי התרבות שמהם ילדים לומדים שפה? כוכבי אינסטגרם למיניהם?
"לצערי הרב כן. אני לא יכול למתוח ביקורת על כולם ואני גם לא עוקב גדול של הדברים האלה. אין לי ספק שחלקם עושים עבודה מצוינת עם הרבה ערכים ודברים טובים, אבל לצורך הרייטינג הולכים על מכנה משותף נמוך. זה חלק מעולם התקשורת שמקיפה אותנו, שצהוב מוכר יותר. הייתי שמח להגיד לך שתרבות טובה מוכרת טוב, אבל הרבה יותר קל לשווק את הצהוב והמכנה המשותף הנמוך. אז זה שנתפסו ערוצי תוכן חדשים ומדיות דיגיטליות אחרות זה רק שינוי בפלטפורמה, אבל באותה מידה יכול להיות שהיה שבט בתקופת האדם הקדמון, וגם שם היה מישהו שידע לספר סיפורים יותר טוב, שיותר אהבו לשמוע אותו מאשר את האחרים, ואני מניח שהסיפורים שלו כנראה היו יותר צהובים מאשר אלה של הפילוסוף שעמד בפינה ואכל את הלב שלא כל כך מקשיבים לו".
תערוכת האיורים בהשראת "אצבעוני" תציג במרכז חדרים לתרבות יהודית ישראלית בחיפה. אוצרים: יודי מרטון ורמי מאיקס.
