P {margin-bottom:16px;}.quote {font-size: 120%;display: block;padding: 10px 10px;border-top: 2px solid black;border-bottom: 2px solid black;border-left: none;margin: 0 auto;margin-bottom: 16px;width:80%;text-align:center;}.ul {margin: 0;margin-bottom: 16px;padding: 0;list-style: inside;}ul {margin-bottom: 16px;}
יפתח רייכר־עתיר הוא סופר. הדמויות שלו פיקטיביות והעלילות דמיוניות, הוא מבהיר את זה בפירוש. אבל בכל זאת, כשעטו של רייכר־עתיר מצייר את דמויותיהם של לוחמי ולוחמות מוסד, הוא עושה את זה בדיוק ואמינות טורדי מנוחה. זה לא מפתיע: הרבה לפני שפצח בקריירת כתיבה, רייכר־עתיר היה קצין בכיר, מעוטר ורב־ניסיון, שהכיר מקרוב כמה מהאנשים האמיצים ביותר בהיסטוריה המבצעית של מדינת ישראל ולמעשה נמנה עימם: הוא היה סגנו של יוני נתניהו ז"ל בסיירת מטכ"ל ופרץ תחת פיקודו לטרמינל באנטבה; בהמשך מונה למפקד המ"מ, מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, ושם היה שותף לכמה מהפעולות הנועזות ביותר בהיסטוריה של הקומנדו הישראלי, בראשן חיסולו של אבו־ג'יהאד וחטיפת השייח' עובייד, מנהיג חיזבאללה בדרום לבנון.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- כך מטפלים בשב"כ בפצצה מתקתקת
אולי בגלל כל זה, הוא לא יכול להוציא ספר לפני שכל גוף צנזורה במדינת ישראל עובר עליו בשבע עיניים. ואולי זו גם הסיבה שדווקא ספר שלו הפך לסרט עתיר תקציב וכוכבים בינלאומיים, שעולה על המסכים בישראל הערב ומעורר עניין מסביב לעולם.
"המורה לאנגלית", שמגולל את סיפורה של לוחמת מוסד והמפעיל שלה, יצא ב־2013 והפך לרב־מכר. "במסגרת העבודה שלי פגשתי לוחמי מוסד לא פעם ולא פעמיים", מספר רייכר־עתיר בריאיון לקראת הקרנת הבכורה של הסרט. "במסגרת מבצע החיסול של אבו־ג'יהאד בתוניסיה, היה שיתוף פעולה בין צה"ל לבין המוסד, וזאת רק דוגמה אחת שניתנת לפרסום".
כשהספר יצא לאור פנו אליו מספר גורמים בבקשה לרכוש את הזכויות, אבל רייכר־עתיר בחר ביובל אדלר, זוכה פרס אופיר על סרטו "בית לחם" שהביא את סיפורם של איש שב"כ ונער פלסטיני שמשמש לו כמודיע. "ראיתי את 'בית לחם', ומאוד נהניתי ממנו", מסביר רייכר־עתיר את הנכונות למסור לידיו של אדלר את הזכויות.
התוצאה היא סרט שנושא את שם הספר. "המורה לאנגלית" הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין, ומככבים בו המועמדים לפרס גלובוס הזהב דיאן קרוגר ("ממזרים חסרי כבוד") שגילתה כי התאמנה לצד אנשי מוסד בישראל לקראת התפקיד, ומרטין פרימן ("פארגו"). הסרט מתמקד בדמותה של רייצ'ל (קרוגר), צעירה בריטית שאותרה בעת ביקור אקראי בישראל, גויסה למוסד ונשלחה לאיראן (חלק מהסצנות גם צולמו באיראן, באמצעות צוות מקומי שלא ידע בעבור מי החומרים שהוא מפיק). כמובן שיש הרבה דרמה, וגם רומן. כדי לא להרוס רק נציין שלא הכול נשאר נאמן לעלילת הספר במאה אחוז.
עד כמה היית מעורב בעשייה הקולנועית?
"הייתי מעורב בשלב התסריט, ישבתי עם יובל ותרמתי הערות משלי במהלך הכתיבה. הסרט שומר על המסגרת של הספר, ומופיעים בו כמה מהאירועים שמתוארים בספר, אבל הוא שונה בכל זאת מהמקור וזה דווקא נהדר בעיניי, כי כל מי שרוצה עכשיו לקרוא את הספר יכול לעשות זאת ולהיחשף לעומקים שלו, ולזוויות השונות שלא באו לידי ביטוי בסרט. עכשיו הנאת הקריאה תהיה אולי אפילו גדולה יותר".
אתה מרוצה מהתוצאה הסופית? ככה דמיינת את הגיבורים שלך?
"כשכתבתי את הספר, הגיבורים שלי נראו לי אחרים. המפעיל שלי היה מבוגר יותר. הלוחמת הייתה הרבה יותר ישראלית ויהודייה מאשר בסרט, ומערכת היחסים ביניהם הייתה הרבה יותר חזקה ומורכבת בספר. כמו כן, בגלל אילוצי ביטחון וצנזורה, לא צוין בספר המקום שבו מתרחשת העלילה, ואילו ליובל אדלר הייתה החירות לבחור את מדינת האויב. הוא בחר באיראן ובכל נושא הגרעין האיראני. כשכתבתי את הספר הנושא האיראני היה פחות בכותרות, והבחירה של יובל נראית לי מאוד עכשווית ומרתקת".
ברוב ספרי הריגול יש אמנם נשים, אבל בדרך כלל הן לא בתפקיד המרגל. אתה בחרת לשים את האישה במרכז. למה?
"אחד המקומות הבודדים שבהם מתקיים שוויון מוחלט בין גברים לנשים - זה המוסד. כל המאבקים של 'האם נשים יכולות להיות טנקיסטיות וטייסות' כבר הגיעו לסיומם במוסד עוד לפני קום המדינה. יש שם שוויון מוחלט. כל אחד לפי יכולתו והתאמתו לתפקיד, בלי שום שיקולי הדרה או אפליה. כשהתלבטתי לגבי המרכיבים של העלילה והגיבורים, היה לי בראש שאני רוצה לתת קול כלשהו ללוחמים שמסכנים את החיים שלהם, אבל אף פעם לא מקבלים צל"שים ולא מגיעים לכותרות העיתונים. ויותר מזה, היה לי חשוב לתת את הקול הזה בעיקר ללוחמות, שנשארות בצל ביותר ממובן אחד. לישראלים מאוד מעניין לנסות ולהבין איך פועל הלוחם הבודד שנמצא תחת כיסוי בארצות אויב. העובדה שזאת אישה רק מוסיפה עוד אלמנט מיוחד".
ואילו תגובות קיבלת כשהספר התפרסם?
"התגובה שריגשה אותי יותר מכל הייתה של לוחם מוסד, ד', שהיה כתובת קבועה שלי לשיחות ותחקירים שערכתי לפני הכתיבה. אחרי הפרסום הוא סיפר לי שקנה את הספר לילדיו. 'אמרתי להם שאם הם רוצים לדעת ולהבין מה אבא הרגיש כשעשה את העבודה המבצעית - שיקראו את הספר. זה הכי קרוב למה שאפשר להסביר', הוא סיפר לי. זאת מבחינתי הייתה מחמאה שעד היום מרטיטה את ליבי".
''המורה לאנגלית''
אמרת פעם שחשוב לך מאוד שבכל אחד מהספרים שלך הקורא ירגיש שהוא יודע משהו שלא ידע קודם לכם. מה אנחנו יודעים אחרי החשיפה ל"מורה לאנגלית"?
"אנחנו יודעים כמה מסוכנת ומסובכת העבודה של הלוחם החשאי, ויודעים שמדובר באדם שהוא כמוני וכמוך. לא גיבור־על אלא אדם מן היישוב, ציוני, שעושה את העבודה שלו - והיא קשה ומסוכנת".
רייכר־עתיר הוא אולי האדם היחיד שמחזיק במקביל בתואר תת־אלוף במילואים, ובתואר שני בספרות עברית. באמצע מסתתר גם תואר שני במנהל עסקים. "המורה לאנגלית" הוא לא ספרו היחיד שעוסק בדמויות שנמצאות בחזית הביטחונית. "אני מודה שאני אוהב את הלוחמות והלוחמים", הוא אומר, ומתייחס באופן ספציפי לאנשי הביון. "יש בי משהו פנימי, רגש לאנשים האלה שמסתכנים בלי חגור ונשק, בלי מסוקים שמוזנקים לחלץ אותם בעת צרה. כצנחן השתתפתי בלא־מעט פעולות, זה לא אותו הדבר כשאתה עם חגור ונשק. האנשים האלה הם אנשים רגילים במובן שאין להם איזה כוחות פיזיים או יכולות־על להטיס מטוס, או להשיט צוללת. אלה אנשים שנטמעים בסביבה באופן יוצא דופן, שמסוגלים לחיות בכפילות של זהויות. יש בהם משהו מאוד מיוחד, אבל את המיוחדות שלהם לוקח זמן להכיר ולהעריך. אני מקווה שבעקבות הסרט ההערכה אכן עולה".
היית אחרי קילומטרז' ארוך ויוקרתי בצבא וקריירה מצליחה באזרחות לפני שפנית לכתיבה. מה קרה שהחלטת ליצור?
"בשלב מסוים, אחרי כמה שנים בעסקים הגעתי למסקנה שאני אמנם עושה כסף ועושה לביתי, אבל זה לא מספק. אני רוצה לעשות משהו שרק אני יכול לעשות. תוצרת שהיא מאה אחוז אני. מסתבר שאמנות היא המקום שבו אדם יכול לבטא את עצמו לגמרי, הכי קרוב לאמת שלו. אז פרשתי מהעסקים ולקחתי לעצמי זמן קצר למחשבה. ישבתי בבית ועשיתי כלום. זה נראה לי הרבה יותר יעיל מלשבת במנזר ולעשות ויפאסנה, או לצאת לטרקים בהרים. ישבתי בבית והתלבטתי, ומבפנים עלתה הכתיבה. אחרי שלושה חודשים היה טקסט לספר הראשון, 'עסקת חבילה'".
היית מעורב בחיסולים. איך אתה רואה את מדיניות החיסולים הנוכחית של ישראל?
"השתחררתי מהצבא לפני 25 שנה. אני לא מסתכל על מדיניות החיסולים כמשהו מוצדק או לא. זהו חלק מהמערכה הבלתי פוסקת של הביטחון והבטחת ביטחון אזרחי וחיילי מדינת ישראל, אי־אפשר לבודד אותו למבצעים בודדים, או לקווי מדיניות. מי שעושה את העבודה יודע שזה חלק ממכלול. אם מנהיג עוסק בתכנון וביצוע של פעולות טרור נגד ישראל, הוא צריך לדעת שגם הוא מסתכן, אין חסינות. עוד מדינות אימצו את זה, כמו אמריקה למשל בתקופת אובמה שמאוד הרחיב את נושא החיסולים".
בספר אחר שלך, "נאמן למקור", אתה עוסק בתפקיד התקשורת. מה דעתך על מצבה של התקשורת בימים אלה?
"עיתונאים צריכים היום לתחזק עמוד שדרה אתי חזק הרבה יותר מפעם. במסגרת הדברים הרעים שהגיעו אלינו מאמריקה, התקשורת התחילה להיות מושפעת מכסף. וכסף מעצב באופן שלילי את העמדות. לכן, אני חושב שאנשי התקשורת צריכים להיות הרבה יותר חזקים מבעבר. אבל אלה שיוצאים נגד התקשורת עושים בה שימוש ציני".
אחרי שנים ארוכות בצבא ושנים ארוכות מחוצה לו, החזית שהכי מפחידה את רייכר היא דווקא הפלסטינית, ולא בהכרח מבחינה מבצעית. "הכיבוש נשכח", הוא אומר. "אנשים לא זוכרים שאנחנו חיים עם שתי מערכות של חוק במדינה, אחת שאת ואני כפופים לה, ומערכת חוק השיפוט הצבאי שמופעלת בשטחים הכבושים, שלתושבים שם אין שום אפשרות להשפיע או לשנות אותה. גם 'המורה לאנגלית' היה נראה אחרת אם הכיבוש היה מסתיים והיה לנו הסכם עם הפלסטינים".
אז מוצדק לדעתך שבית הדין הבינלאומי בהאג מתכנס לדון בפשעי מלחמה שישראל עושה בשטחים?
"זה שאני חושב שהכיבוש הוא לא מוסרי, חייב להסתיים ומסוכן יותר מכל סיטואציה ביטחונית אחרת - זה לא אומר שאני חושב שבית הדין בהאג נוהג בצדק כלפי ישראל. זה גם לא אומר שאני חושב שהחמאס נוהג בצדק כלפי ישראל. הם כולם שונאי ישראל, כל אחד בדרכו. החמאס רוצה להרוס אותנו וצריך להילחם נגדו, ובית הדין בהאג הוא מוטה וחד־צדדי וכך גם רוב הארגונים של האו"ם. וצריך להילחם נגדם באמצעים אחרים".
רייכר־עתיר חולם על הסכמי שלום עם כל המדינות השכנות, והוא ממש לא חושש שמציאות כזאת תנטרל את מרכיבי המתח מספרי הריגול הבאים שלו. "כשהתחלתי לכתוב את 'המורה לאנגלית' חשבתי לשלוח אותה למדינה ערבית שיש לנו הסכם שלום איתה. כמו ירדן למשל", הוא אומר. "דמייני את העלילה: היא הייתה לוחמת מוסד שפעלה בעבר בירדן, ועכשיו חוזרת אחרי 15 שנים לירדן שיש לנו הסכם שלום איתה, כדי למצוא את אהובה משכבר הימים. אם היו לנו הסכמי שלום עם המדינות באזור, אז הלוחמים שלנו היו עושים מה שעושים המרגלים האמריקאים. ואני בטוח שלא יחסרו לי נושאים לכתוב עליהם".
עכשיו כשספר שלך הפך לסרט, התעורר התיאבון לכתוב עוד ספרים שיעברו אדפטציה למסך?
"כשספר מגיע להיות סרט זה נהדר וכיף גדול, אבל מדובר במדיום שונה לחלוטין. אני רוצה כמובן שהספרים שלי יהפכו לסרטים, כי זה מעניין ומסקרן, אבל אין לזה שום קשר לתהליך הכתיבה שלי".
