אם לא שמעתם על רוג'ר דיקינס קודם, הינה הפיץ': הוא אחד מצלמי הקולנוע הטובים ביותר בעולם, אם לא הטוב שבהם. לרוב, הפנים המוכרות של תעשיית הקולנוע הן אלה המככבות על המסך. אחריהן מגיעים הבמאים או הבמאיות, שמביני העניין מכירים את שמותיהם, ובתחתית שרשרת המזון מונחת רשימת הקרדיטים הארוכה של סוף הסרט - זאת שרוב הצופים אפילו לא נשארים לראות. לא כך המקרה של רוג'ר דיקינס. לצלם הוותיק יש בתעשייה מעמד של כוכב רוק, ויש שיגידו שהוא אפילו ה-כוכב. אנשים הולכים לצפות בסרטים רק כי הוא צילם אותם.
הטריילר של "1917"
הקריירה של דיקינס, בריטי בן 70, מתפרשת על פני כחמישה עשורים, והחלה עם צילום סרטים דוקומנטריים וקליפים מוזיקליים, בהם לוואן מוריסון, לאריק קלפטון, למרווין גיי וללהקת מאדנס. את המעבר לפיצ'רים קולנועיים עשה בתחילת שנות ה-80 כשעבד עם הבמאי מייקל רדפורד, בן כיתתו בבית הספר הלאומי לקולנוע, על שני סרטים ברצף: "מקום אחר, זמן אחר" (1983) ו"1984", על פי ספרו של ג'ורג' אורוול (1984). מאז הוא עמד מאחורי המצלמה בחלק מעבודות הקולנוע הגדולות של ימינו: "סיד וננסי" (1986), "חומות של תקווה" (1994), "פארגו" (1996), "נפלאות התבונה" (2001), "ארץ קשוחה" (2007), "סקייפול", (2012), "סיקאריו" (2015) ו"בלייד ראנר 2049", שעליו גם זכה באוסקר לשנת 2017.
הדיבור החם בפתח עונת הפרסים הנוכחית גורס שרוג'ר דיקינס לא רק יהיה מועמד שוב לפרס האוסקר לצילום, אלא כנראה גם יזכה להניף את הפסל המוזהב בשנית עם "1917", סרט המלחמה החדש של הבמאי סם מנדס ושיתוף הפעולה הרביעי של השניים. בלב הסרט נמצאים שני חיילים בריטים צעירים, שניתנת להם המשימה להעביר הודעה שיכולה להציל את חייהם של 1,600 חיילים בגדוד הנמצא מעבר לשוחות המוות, החורבות הבוערות וההרס. הסרט, שאורכו כשעתיים, צולם כאילו בשוט אחד מתמשך בזמן אמת. דיקינס, שלרוב לא מקדם את הסרטים שעליהם עבד, הסכים להתראיין על עבודתו באופן נדיר, ול-ynet היה הכבוד הגדול לפגוש אותו לריאיון בלעדי שהתקיים בלונדון.
דיקינס נכנס לחדר בשקט, ללא גינוני טקס מיותרים, רזה ואתלטי, לבוש ג'ינס וסוודר שחור, כשאת פניו מעטר שיערו הלבן שהפך לסימן ההיכר שלו. הוא ניגש מיד לעניין, ממוקד במטרה ולא מבזבז זמן. הוא מפתיע כשהוא משתף בחיוך שלפני תחילת העבודה, מנדס מעולם לא סיפר לו על כוונתו לצלם את הסרט כוואן-שוט. "סם אף פעם לא ציין את זה. הוא פשוט נתן לי תסריט, וזה היה כתוב בראש העמוד הראשון. כשקראתי את זה בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בטעות. חשבתי שזה רק סגנון דיבור ולא הדבר האמיתי. אחר כך חשבתי לעצמי שזה רק גימיק, ולמה לסם לעשות את זה? אבל תוך כדי קריאת התסריט כבר הבנתי למה הוא מתכוון, ולספר את הסיפור הספציפי הזה בזמן אמת, תוך תנועה מתמדת, נראה לי רעיון טוב".
דיקינס מסביר שההבדל המשמעותי ביותר בין העבודה על הסרט הזה ל"סרט רגיל", כהגדרתו, היא העובדה שהפעם לא הייתה לו האפשרות להשתמש בקיצורי דרך אם משהו לא עבד. "בסרט רגיל אתה יכול לחשוב תמיד על צילום נוסף שאפשר לעשות בשביל שישמש גשר, אם חלק מהצילום לא ילך כמתוכנן. אבל פה, אם יש טייק של שבע דקות ומשהו לא עובד בדקה השישית, אתה חייב לחזור ולצלם מההתחלה ואין דרך לעקוף את זה. מדובר בשברון לב ממש", הוא מוסיף. "מעבר לכך זה לא באמת משנה שום דבר, כי אתה עדיין חושב על איפה המצלמה צריכה להיות ואיך היא צריכה להתייחס לשחקנים בכל רגע נתון. מה שכן, ב'1917' עבדנו על כל האלמנטים האלה לפני הצילומים, בעוד שבסרט רגיל אתה נערך לזה רק בבוקר הצילומים. פה הכול היה מתוכנן בקפידה, כוריאוגרפיה מושלמת והמון הכנות וחזרות לפני הצילומים עצמם. כל אחד ידע בדיוק מהי הנקודה שבה הוא צריך להיות בכל מילה נתונה בדיאלוג. ואני לא מדבר רק על השחקנים, אני מדבר גם על אנשי הצוות".
מה היה השוט הכי ארוך בסרט?
"אני חושב שבסביבות שמונה וחצי עד תשע דקות. כל שוט צילמנו בין 40 ל-50 פעמים, חוץ מסצנה ספציפית מאוד של ריצה אפית תוך כדי פיצוצים. לסצנה הזו עשינו רק ארבעה טייקים, כי לא הייתה לנו מספיק תחמושת ליותר פיצוצים. עניין של תקציב. באותו צילום, ומי שיראה את הסרט יידע מיד על איזו סצנה אני מדבר, היו כמה אירועים לא מתוכננים, והמזל היה שהבחור עם המצלמה שעבד איתי הבין מה קורה תוך שניות, האט והתאים את עצמו למצב, וכך יצא לנו אחד השוטים היותר נהדרים בסרט. לפעמים יש מזל גדול. בשורה התחתונה, מדובר בבלט בין השחקן לבין מי שעובד עם המצלמות".
אתה נוהג לעבוד קרוב כל כך לשחקנים, או שהפעם היית צריך לעבוד איתם באופן קרוב במיוחד?
"אני משתדל תמיד להיות קרוב מאוד, תלוי בשחקנים כמובן. תתפלאי, אבל יש שחקנים שלא רוצים להיות מעורבים בתהליך. פה הייתי חייב לעבוד איתם הרבה ומקרוב. ג'ורג' מקיי ודין צ'רלס צ'פמן, שמגלמים את שתי הדמויות הראשיות, העבירו איתי הרבה זמן לפני הצילומים - עוד בשלב ההכנות ובשלב שבחנתי ציוד. הם תמיד היו מוכנים לבוא ולבדוק איתי הכול, וכך הם קיבלו את ההבנה בנוגע למה שכל אחד אמור לעשות, כולל הם עצמם. זה היה כיף גדול. הטריק בסרט הזה היה החזרות הטכניות הרבות עם המצלמה, כך שבזמן הצילומים, כשהשחקנים עושים את שלהם, יש לך הסיכוי הגדול ביותר לתפוס את הצילום כמו שצריך. את מבינה למה אני מתכוון? אתה לא רוצה שהשחקנים ייתנו את ההופעה הכי טובה שלהם - ואתה תפקשש את זה".
נראה שלמרות הניסיון הרב דיקינס אינו חף מחרדות, והוא לא מהסס לשתף בהן. הוא מגלה כי תנאי הצילום של הסרט, שצולם ברובו בחוץ עם אור טבעי, לא עשו לו חיים קלים. לטענתו, זה היה האתגר הגדול ביותר של הצילומים. "זה גרם לי חרדה גדולה ולילות חסרי שינה", הוא מחייך. "בכל רגע נתון הסתובבתי עם שש אפליקציות מזג אוויר פתוחות. כל שנייה בדקתי את תנועת העננים, כי המשמעות של שמש הייתה שאי אפשר לצלם והייתי זקוק למזג אוויר מעונן. אם אתה מצלם סצנות של שש דקות או יותר ואתה צריך שיהיה מעונן כל הזמן, אתה לא רוצה להתחיל עם ענן שלא יחזיק מעמד ויחלוף, ואז להפסיק את השחקנים באמצע הדרך ולהגיד 'אני מצטער, אי אפשר לצלם כרגע'. אני חייב להגיד שהיה לנו מזל גדול. מזל גדול מאוד. רק בסוף הצילומים חזרתי לנשום".
היו סרטים שפנית אליהם לשם השראה?
"לא באופן ספציפי. חזרתי לראות את 'צא וראה' של אלם קלימוב הרוסי כי זה פשוט סרט גדול לדעתי, אחד האהובים עליי. חוץ מזה היה לי בראש 'ג'ארהד', הסרט הראשון שעבדתי עליו עם סם מנדס. גם זה סרט מלחמה, ודומה ל'1917' במובן שמדובר על חוויה אישית של מישהו במלחמה. מבחינה טכנית שני הסרטים האלה שונים מאוד: את 'ג'ארהד' צילמתי עם מצלמת יד. צילמנו את החזרות, ואחר כך בנינו את הסיפור ככל שהתקדמנו עם השחקנים. פה, כפי שציינתי, הכול היה צריך להיות מתוכנן היטב מראש, אבל הגישה של איך אתה רוצה לספר סיפור של דמות במלחמה עזרה לי מאוד בהכנות".
דיקינס זוכר את הרגע שבו התאהב במדיום שנקרא קולנוע. הוא היה בן שש כשאביו הביא הביתה מקרן תוצרת גרמניה. הימים היו אלה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומאותו הרגע העולם של רוג'ר הילד, כפי שהוא הכיר אותו, השתנה. "זה היה לפני המצאת הטלוויזיה. כן, הייתה פעם תקופה כזו, ונהגתי לעלות לעליית הגג, איפה שהיה המקרן, על מנת לצפות בסרטים מצוירים. יכולתי לשבת שם שעות על גבי שעות. זו הייתה ההתחלה עבורי".
התוצאה של ההתאהבות הזו הולידה כמה מהסרטים היפים ביותר של התקופה המודרנית ושיתופי פעולה רבים, בהם עם מנדס, דניס וילנב והאחים כהן, שאיתם עבד על לא פחות מ-12 סרטים. במשך השנים התמודד דיקינס 13 פעמים על פרס האוסקר לצילום, אולם רק בפעם ה-14 זכה בפרס הנכסף. אם יקבל מועמדות על "1917" - והדעה הרווחת היא שמדובר בהימור בטוח - תהיה זו מועמדותו ה-15 במספר. כשהוא נשאל איך הרגיש כשזכה סוף-סוף באוסקר לפני שנתיים, הוא עונה בכנות כי מדובר בזיכרון טוב עבורו. "כולם היו כל כך נחמדים", הוא אומר, "היו שם כל האנשים האלה שעבדתי איתם, עליתי על הבמה והסתכלתי סביב ונראה היה שכולם שמחים מאוד בשבילי, וזה נגע לליבי מאוד. אני בדרך כלל לא אוהב את הדברים האלה. לא אוהב במה, לא אוהב חשיפה. אני אדם פרטי מאוד שאוהב לעשות את העבודה, כל השאר פחות חשוב לי. אני שמח לעשות את הריאיון הזה, שאני לא עושה בדרך כלל, כי הסרט הוא סרט מצוין ואני שמח לקדם אותו על מנת שכמה שיותר אנשים ילכו לראות אותו, כי הוא סרט ששווה את הזמן ואת ההשקעה. אבל ברוב המקרים אני פשוט אוהב להיות מאחורי המצלמה".
בטח מציעים לך כל הזמן פרויקטים. מה גורם לך לבחור בפרויקט?
"עם הפרויקט הזה לא הייתה לי שום התלבטות. זה פרויקט של סם, שאני תמיד שמח לעבוד איתו. הוא במאי נהדר לדעתי ויודע לספר סיפור. בנוסף היה האתגר של לעשות משהו שקרה ב-1917, שזה משהו שלא עשיתי בעבר, ואני תמיד שמח לאתגרים חדשים. בנוגע למחשבה שמציעים לי כל הזמן פרויקטים, אז לא ממש. לדוגמה, אין לי שום דבר על הפרק כרגע - אז אם את יודעת על מישהו שזקוק לצלם, אני פנוי".
