רובי פורת שובל: "אנחנו לא מחבקים מספיק את המעטים שנותרו עם מספר על היד"
על רקע יום השואה הבינלאומי, תיאטרון הבימה מעלה את "מצדה 1942", הצגה שעוסקת בחברי תיאטרון יהודי בגטו ורשה. כשמספרם של הניצולים הולך ומתמעט, השחקנית רובי פורת שובל מודה: "אנחנו לא מבינים שעדיין חיים בינינו חתיכות מההיסטוריה שלנו"
כמה ימים לאחר פתיחת פורום השואה העולמי בישראל והגעתם של מנהיגי העולם ברכבת האווירית כדי לציין 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו, נערכה חזרה פתוחה של המחזה המוזיקלי "מצדה 1942", בבימויו של המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, משה קפטן. "במחזה היהודים נלחמים על אמונתם בעיתות מצוקה וימים מורכבים מאוד", אומר קפטן, "הם מבינים שהאמנות עלולה להפוך לאמנות מגויסת של הנאצים. לא חלילה להשוות, אבל אמנות הייתה ונשארה נושא שנלחמים עליו כל הזמן".
העלילה מתרחשת בשנת 1942 בגטו ורשה, ומתמקדת בלהקת התיאטרון היהודי שמעלה מחזה המספר סיפורים של היהודים שהתבצרו במצדה ונלחמו עד מותם ברומאים. ברקע ישנו סיפור אהבה בין בתו היהודיה של מנהל התיאטרון ללוחם חופש נוצרי הנרדף על ידי השלטונות, כשהימים הם ימי הפינוי בטרנספורטים הידועים לשמצה אל מחנות הריכוז וההשמדה. כשאנשי התיאטרון מגלים לאן באמת מובילה הנסיעה, שבסופה מובטחים מזון ותנאים טובים יותר, הם מתחבטים בשאלה האם לשתף את הצופים מה צופן להם העתיד, או לבצע את הוראת מפקד הגטו הנאצי ולהרגיע את הקהל.
"אין יהודי - במדינה שלנו או בכלל בעולם - שזה לא בדנ"א שלו, למרות שבתעודת הלידה שלי כתוב באותיות קידוש לבנה וזעתר שאני מרחוק משם, ממרוקו", מספרת רובי פורת שובל המשתתפת בהצגה. "חמותי היא ילידת תל אביב שדיקלמה ביאליק. הם נסעו לבקר באירופה והיא נקלעה ועברה שואה. היא כנראה עברה דברים איומים כדי לשרוד, והם התביישו להגיד מה הם עשו בשביל פרוסת לחם".
עמית פרקש, המככבת בהצגה בתפקיד כפול כליליאנה ובתו של מנהל התיאטרון (בתפקיד מתחלף עם מאי מלר), סיפרה כי היא דור רביעי לשואה, מצד סבתה. "שלחו אותה לעלות לישראל כשידעו שמשהו הולך לקרות, וההורים שלה נרצחו בגרמניה". לצדה, משחקים גם יגאל שדה, המגלם את אביה, דב רייזר, רוי מילר כקפטן בליק, מפקד הגטו הנאצי, ועומר דץ, בתפקיד כפול כעוזרו של בליק ואחד היהודים. זהו אמנם תפקידו הראשון מאז שסיים את לימודיו בבית הספר למשחק יורם לוינשטיין, אך הוא דאג למחווה קטנה לפישל, אביו של אביו, משה דץ, ששרד את השואה. "יש סצנה שכולנו רושמים את השמות שלנו על המזוודות לפני שאנחנו עולים לרכבת. אני רשמתי את השם של סבא שלי, בשביל שזה ירוץ פה על הקרון כמו רכבת. זה נורא מרגש את אבא שלי".
"תיאטרון הבימה אולי נמצא בתקופת המשבר הכי גדול שהיה אי פעם", סיכם קפטן, "כדי שלא ייסגר ולהחזיק את עצמו, צריך לעשות דברים כמו מחזות הזמר הגדולים, הדברים הקופתיים והקומדיות, אבל אנחנו מחוייבים גם להמשיך ולעשות דברים כאלה שמזכירים לנו מאיפה באנו ולמה אנחנו כאן". פורת שובל מחזקת את דבריו, ואומרת בדמעות: "נותרו עוד מעטים עם המספר על היד, ואנחנו לא מחבקים אותם מספיק. אנחנו לא מבינים שעדיין חיים בינינו חתיכות מההיסטוריה שלנו".
