הפרופסור מפוזר בכל מקום. "אחרי ש'בית הנייר' הפכה לסדרה מפורסמת, ראיתי כמה וכמה קעקועים של דמות הפרופסור וזה היה בשבילי שוק קטן בכל פעם מחדש. אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע ההוא בארגנטינה, לפני כעשרה חודשים, כשנתקלתי בבחור שקיעקע את פרצופו של הפרופסור די בגדול על החזה שלו. שמע, זה כבר היה מדהים ממש. עדיין לא באמת הצלחתי לעכל את זה".
העונה השלישית של ''בית הנייר''
תהילה או לא, המסר לא פחות חשוב. "שלחו לי צילומים של אצטדיונים מלאים באנשים ששרים את 'בלה צ'או', אבל אחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה כשאנשי ארגון Open Arms חילצו בים סירה של מהגרים שהייתה בסכנת טביעה, וכשהם עלו למקום בטוח, כולם יחד התחילו לשיר את 'בלה צ'או'. הסדרה 'בית הנייר' נושאת גם מסר של לחימה נגד עוולות, וזה פנטסטי שאנשים נשארו איתו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אמריקה זה לא הכול. "פעם, ברוב המקרים של סדרות טלוויזיה טובות, זה היה ארה"ב ואז שאר העולם. הם היו בטופ ואנחנו רק הסתכלנו - בכל זאת, היו לנו תקציבים הרבה יותר נמוכים – אבל גם למדנו. פעם, החלום היה לעשות את זה בסדרה גדולה באמריקה. היום זה כבר לא כל כך משנה. יש כמויות כישרון עצומות באירופה. פתאום אתה יכול לעשות הפקות בספרד, בפולין, באיטליה - והן יצליחו בכל מקום. אני מקבל הצעות לתפקידים מכל העולם, וזה דבר ענק עבור שחקן ספרדי. רוב השחקנים בספרד מתקשים למצוא עבודה. יש לי אפילו את הלוקסוס שמפיקים יחכו לי. אני באמת מרגיש מבורך.
"לפני 'בית הנייר' הייתי שחקן די אלמוני. עשיתי כמובן תפקידים שאני אוהב ונתתי להם הכול, אבל במונחים של פרסום, של הכרה, הייתי לגמרי עוד שחקן בספרד, וזה אומר שהייתי בעצם שום דבר, אבל שום דבר! מבחינתי זה היה בסדר, כי העיקר עבורי היה להתפתח בתור שחקן, שזה סיפור בפני עצמו. לא חלמתי על מה שקרה, זה משהו שאף אחד מאיתנו לא חשב עליו. היום אני לא יכול ללכת ברחוב כמעט בשום מקום בעולם מבלי שאנשים יעצרו אותי, יפתחו בשיחה ויבקשו להצטלם. אפילו בתאילנד! חשבתי ששם פחות יזהו אותי, אבל טעיתי בגדול. צילמנו שם את העונה השלישית של 'בית הנייר', וכל חמש דקות בערך מישהו קרא בשמי ברחוב. זה משוגע לגמרי עבורי, ולא, עדיין לא התרגלתי. בגדול אני מאוד נבוך מכל מה שמתלווה להצלחה הזאת, באופן כללי אפשר להגדיר אותי כאדם ביישן".
גם בשיא התהילה, אפשר להישאר עם הרגליים על הקרקע. "מבחינתי, זה לא מסובך מדי, מכיוון שאני מאוד רציונלי בכל היבט בחיי. יש חלק מאוד אנליטי באישיותי. אני חוזר הביתה, ולא משנה מה צילמתי ולמי, הרי מה שהילדים שלי רוצים זה שאזרוק את עצמי על הרצפה ואשחק איתם, אז אני נפטר מכל השטויות. התהילה תפסה אותי כשאני לא צעיר וכבר עברתי את התיאטראות הכי עלובים במדינה ושיחקתי בתנאים הגרועים ביותר. כל מה שאני עושה זה לזכור את כל זה. הבעיה במקרים של הצלחה גדולה היא לשכוח מאיפה אתה בא. אני לא נותן לעצמי לשכוח".
''המזח''
אני כבר לא אדם פרטי, המשפחה שלי – כן. "אני לא מעלה תמונות עם הילדים שלי לרשתות, כי זו הדרך שלי לשמור על חיים נורמליים עבורם. אני כל הזמן מנסה להגן על המשפחה שלי מהדברים שנלווים לפרסום שלי, וברור שלפעמים זה לא קורה כי אנחנו הולכים ברחוב כמשפחה ואנשים ניגשים אליי. אם יש דבר שאני לא אוהב, זה אנשים שמצלמים אותנו מרחוק. יש כמובן את אלה שמעמידים פנים כאילו הם בטלפון, ובעצם מצלמים אותך. זה די משעשע. אבל בסופו של דבר יש לי שני ילדים בני חמש, ואני צריך להגן עליהם ככל האפשר מהקרקס הזה. אין לי שום בעיה כשמישהו ניגש אליי לבקש תמונה, אבל קיבלתי החלטה שאם אני עם ילדיי, אני לא נותן מעצמי לשום דבר אחר. היו מצבים שבהם הלכתי ברחוב והמעריצים התגודדו סביבי עד שאחד מילדיי החל לבכות. אני מקווה שאנשים יידעו לקבל את העובדה שכשאני הולך עם משפחתי, אני פשוט לא זמין".
הקלישאה של לא לפחד ללכת אחרי החלומות שלך? עובדת בגדול. "למדתי הנדסת מערכות תקשורת, וזו הקריירה שחשבתי שתהיה לי, הרי השקעתי בזה הרבה אנרגיות וזמן וכבר התחלתי לעבוד בענף. אבל איפשהו הוקסמתי מהתיאטרון, מהמשחק, הרגשתי שזה ממש בדם שלי. אני זוכר שהייתי על הספה בבית כשההורים שלי צפו בסדרה האהובה עליהם, וחשבתי שאני רוצה להיות שם, אבל לא היה לי מושג איך זה יכול לקרות. אז התחלתי ללמוד הנדסה, והתיאטרון חצה את חיי, הוא גנב לי את הלב. יום אחד, בגיל 20 ומשהו, התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו: החלטתי לשנות דרך בחיים, לשנות קריירה. הייתה שתיקה קלה מהצד השני של הקו, ואבא שאל: 'במה תעסוק? אולי תהיה ארכיטקט?' עניתי: לא בדיוק, אני הולך ללמוד להיות שחקן. ואז אבא שלי אמר: 'אוקיי, אבל איך בדיוק תאכל?'
"ידעתי שאני במקום הנכון כשבהצגה במהלך לימודי המשחק קיבלתי לשחק סצנה שבה הייתי צריך לצאת כביכול אל הגשם. זו הייתה סצנה דרמטית, ובסופה התחלתי לבכות בלי שיכולתי להפסיק. זו הייתה תחושה שפלשה לחזה שלי. מאותו רגע חשבתי: אוקיי, זה בדיוק מה שחיפשתי.
"ואבא שלי היה מאוד גאה בי. אבי הלך לעולמו באוקטובר האחרון כשצילמתי באיסלנד. בדיוק באותו לילה ראיתי את הזוהר הצפוני, ובסיום הצילומים הגיע טלפון מאחי שבישר לי את הבשורה הרעה. הרגשתי ממש שאבא הגיע להיפרד ממני".
והקלישאה של תיהנו מהרגע? הכי נכונה שיש. "בגיל 30 חשבתי שאני עומד למות, או יותר נכון די הייתי בטוח שזהו זה, עליי להיפרד מהעולם. זה קרה אחרי שהלכתי לבדיקות רפואיות בעקבות כאבים, והרופאים הודיעו לי אז שאני סובל מגידול סרטני בירך, ברגלי השמאלית. את המחשבות על המוות ליוו גם מחשבות שאם כבר אחיה איכשהו, ייאלצו לקטוע את הרגל שלי. ברור שפחדתי. חשבתי אז לעצמי, אם נניח נשארו לי שלושה חודשים לחיות, האם אוכל ללכת לעולמי בצורה שלווה ושלמה? האם כיבדתי במהלך חיי את האנשים שסובבים אותי, שאוהבים אותי? האם הייתי באמת נאמן לעקרונות שלי? המחשבות האלה הובילו אותי לנקודה שבה אמרתי לעצמי: אני חייב ליהנות מהרגע, ושום דבר לא יסיט אותי ממצב רוחי הטוב.
"מאותו רגע כבר לא חשבתי כאילו אני נמצא לקראת הסוף של החיים שלי, אלא בפרק זמן שבו אני יכול להפיק הרבה תועלת להמשך. כשאני מסתכל לאחור על התקופה ההיא, אני בוודאי מרגיש שלם יותר ואפילו שמח שעברתי תהליך כזה. וגם היום, בזכות מה שעברתי, אני לא נותן לשום דבר להשפיע בגדול על מצב הרוח הטוב שלי".
יש דברים גרועים יותר מאשר לחשוב שאתה עומד למות. "כשהתאומים שלי נולדו, הם עברו בדיקות רפואיות שהיו אמורות לקבוע אם הכול תקין. יום אחד קיבלתי הודעה שאחד מהם לא ממש בסדר. למזלי, בסופו של דבר זו הייתה אזעקת שווא, ושניהם היום לגמרי בריאים. אבל הימים האלה אז, היו החוויה הכי גרועה בחיים שלי".
סר איאן מק'קלן הוא אגדה חיה. "המפורסם שהכי התרגשתי לפגוש הוא איאן מק'קלן. זה קרה בתיאטרון בלונדון, שם הוא שיחק במחזה 'המלך ליר' של שייקספיר. אמרתי לעצמי, הו אלוהים, זה הוא. אחרי שהסתיימה ההצגה, חיכיתי מאחורי הקלעים כדי לראות אותו. לא ניגשתי לבקש חתימה וגם לא צילום, אפילו לא ניגשתי לדבר. רק עמדתי והבטתי בו מהצד".
גבר יכול להתאהב בשתי נשים בו־זמנית. "ורגע, אני לא מדבר על עצמי, אלא על הדמות שלי, אוסקר, בסדרה 'המזח' (פרקי שתי העונות זמינים ב-HOT VOD וב-NEXT TV). למזלנו, אנחנו חיים בעידן שבו נשברים חוקים שאחריהם הלכנו במשך הרבה מאוד עשורים. אתה יכול לאהוב את אמא ואת אבא באותה מידה, אתה יכול לאהוב את אחותך ואת אחיך במידה שווה ואת החברים שלך גם במידה שווה, אז למה שלא תוכל להתאהב בשתי נשים באותו אופן? אני חושב שיכולה להיפתח דלת לאפשרות הזאת. שוב, אני מדגיש שאני לא מדבר על עצמי. אם תדבר עם אנשים מהדור הצעיר על כמה התאהבויות בו־זמנית, הם יגידו לך, 'ודאי, בטח, למה לא'. אני חושב שהיום הדברים נעים בכיוון של חופש להתאהב איך שכל אחד מאיתנו יודע, מבלי להרגיש אשם".
יש דמויות שיכולות להטיל צל, לכן טוב לעשות תפקיד אחר די מהר. "אני נורא שמח שקיבלתי הזדמנות לשחק בתפקיד מאוד שונה אחרי 'בית הנייר', כי לדמויות כמו זו של הפרופסור יש נטייה לפעמים להאפיל על כל השאר. בסדרה 'המזח' אפשר לראות ממני צבעים אחרים לגמרי, ומאוד חשוב לי שיראו שאני שחקן רבגוני.
"בכלל, העבודה עם אלכס פינה, שיצר את שתי הסדרות האלה, היא כמו רכבת הרים. ברוב ההפקות, אתה יודע בדיוק לאן אתה הולך, מתי זה נגמר ואיפה מתחילים. עם אלכס אין דבר כזה. הוא ממשיך לכתוב את הסדרה תוך כדי הצילומים. כך אתה בעצם מופתע תמיד מהתגובות של הדמויות שלך ומההתפתחות שלהן. יש שחקנים שאוהבים לדעת בדיוק מה יעשו ולסגל לדמות שלהן אופי מסוים, אבל עם אלכס אתה חייב למצוא גוונים נוספים בדמות, וזה מרתק ונהדר בעיניי. אלכס הוא גאון. אני מזכיר של'בית הנייר' היו אמורות להיות שתי עונות, פתאום זה צמח לארבע. ל'מזח' נקבע שזו תהיה עונה שנייה ואחרונה, אבל לעולם אין לדעת".
הייתי מאושר ש'בית הנייר' ממשיכה, אבל גם פחדתי. "ביום שהודיעו לי שהסדרה קיבלה עוד שתי עונות שאגתי משמחה. נקשרתי לדמות, נקשרתי לקאסט, והפרידה הייתה עבורי כמו אבל. עם זאת, גם חשבתי שאולי צריך לסיים פה, שתוספת רק תגרע. זה העביר בי חששות. אבל כשקראתי את התסריט לעונות הנוספות נרגעתי. הייתי בטוח שזה יצליח. גם העונה הרביעית, לדעתי, תהיה פצצה".
