לפני כשנה, צילצל הטלפון במכונית של איל מגד. ראש הממשלה נתניהו היה על הקו. בדיוק סיים לקרוא את ספרו של יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות", ומיהר לחלוק את רשמיו עם הסופר המופתע. "ביבי אמר לי, 'רק עכשיו הבנתי מה שאתה מדבר וכותב עליו שנים, שלבעלי חיים יש תודעה ונשמה, ואני מבטיח לך שאעשה כל מה שאוכל לקדם את החזון שלא יפגעו במשק החי'".
עבור מגד, צער בעלי החיים הוא פצע מדמם. כשהיה בתיכון, נסע עם חבריו לכפר דיר אל אסד למחות נגד הפקעת אדמותיו. זה היה מעשה שמאלני מובהק, ומגד, היום איש ימין שמחבב דילוגים פרועים על המפה הפוליטית, נשא אותו בגאווה. עד שלפני כמה שנים מישהו המליץ לו על חומוס משובח באותו הכפר. מגד נסע לטעום, כשבכניסה ליישוב הבחין בשלט המכוון אל משחטת בשר.
"מאז אני מתחרט שהפגנתי למען תושבי הכפר הזה, ומייחל שהוא יימחה מעל פני האדמה ושיפציצו אותו כמו שהיהודים התפללו שיפציצו את אושוויץ, כי אני יודע איזה זוועות עוברות על בעלי חיים בדרך אל המשחטה", הוא אומר בזעם. "בכל פעם שאני רואה את הטרנספורטים של בעלי החיים במשאיות בדרך למחנות ההשמדה הלב שלי שוקע. זו סכנה שאני נוהג, כי אני יכול להתעלף מרוב צער ופלצות. צריך לחוקק חוק נגד אכילת בשר כמו שחוקקו את החוק נגד עישון. אני מקווה שאראה את החוק הזה עובר לפני מותי. אין זכות גדולה יותר לביבי שדוחף את הנושא הזה".
אתם חברים, נכון?
"ביבי הוא חבר מכוכב אחר. אנחנו חיים בעולמות שונים".
איך התחילו הקשרים החברתיים ביניכם?
"כשהספר שלי 'חסד נעורייך' זכה ב'ספר הזהב', הצעתי שביבי יגיש את הפרס. ביבי אהב את הספר והסכים. ערב לפני חלוקת הפרס חבר טילפן אליי ואמר לי, 'שמעתי שהזמנת את ביבי. למה, כי היטלר כבר מת?' זו הייתה ההופעה הפומבית הראשונה של ביבי מאז שהפסיד את הבחירות לברק, ולכן הטקס משך תשומת לב תקשורתית עצומה. מאז ולאורך השנים היינו נפגשים באופן לגמרי ידידותי. הייתי דוגם כל מיני חומוסיות מעבר לקו הירוק, ושנינו היינו יושבים על החומוס שהבאתי עם בקבוק יין ומדברים. זה היה נחמד מאוד".
למה נתניהו כל כך שנוא על חלק מהעם?
"כי הוא התרסה מהלכת. הוא איש ימין, אבל הוא לא דוד ביטן. אנשים היו רוצים לראות רק ביטנים בראשות הליכוד, אבל ביבי קורץ מחומר אחר, החומר של השמאל. הוא האינטלקטואל האשכנזי עם האנגלית השוטפת. ועם זאת הוא גם יכול להיות טריבון עממי, ונערץ על ישראל השנייה. זה משגע את המתנגדים שלו. יש בו מידה של סופרמניות. השנאה אל ביבי התחילה עוד כשאבא שלו היה איש ימין קיצוני ולכן לא נתנו לו מקום באקדמיה. אלה דברים קמאיים שאי־אפשר להסביר.
"גם אני שילמתי מחיר בגלל השנאה הזאת. עד שהזמנתי אותו לטקס, מכרתי את הספרים שלי במספר עותקים שהיום אפשר רק לחלום עליו, ומאז שהתברר שהוא חבר שלי, חירבתי את ההצלחה שלי חד וחלק. המכירות ירדו. מפלס ההערכה ירד. אבל לא אכפת לי, כי לא מתאים לי להצליח. זה שיש לי עוד קוראים נאמנים ושהספרים שלי מוערכים זה ההישג הכי גדול שלי, כי זה אומר שהצלחתי, איכשהו, להתגבר על הפשע הנורא של התחברות לראש הממשלה".
אולי הוא שנוא כי הוא נהנתן, צורך סיגרים ושמפניות ורודות?
"הוא לא נהנתן. אני לא הכרתי אותו ככזה. יש לו משהו עם אנשים עשירים, עם הון, חיבור שהיה לי לזרא. הוזמנתי ליום ההולדת 70 שחגגו לו, ולא יכולתי לא ללכת. באתי והבאתי מתנה, מהדורה מפוארת של כתבי המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה באנגלית, ותוך רבע שעה כבר לא הייתי שם, כי לא אהבתי את החבורה שסבבה אותו. אנשים מהסוג שהיו גם בבית הלבן בהצגת תוכנית המאה, יהודים אמריקאים עם כיפות. ועוד היה שם כיבוד של מנות קטנות של בשר. זה לא היה בשבילי. המיליה שהוא מסתובב איתו כל כך זר לי, אין לי נגיעה בעולם שלו. אני שונא סיגרים. הוא לא שתיין גדול, ואני אוהב לשתות".
איזה מין חבר הוא?
"זה שאומרים שהוא לא יודע להיות חבר, זה בולשיט. כשצרויה נפצעה בפיגוע בירושלים ושכבה בבית חולים, ביבי הרים טלפון ושאל אם אפשר לבקר אותה. אמרתי לו, 'תגיד, אתה תבוא מוקף בעיתונאים?' אמר לי, 'נראה לך? רק אני ושרה באים לבקר'. מייד התנצלתי. הוא בא לבית החולים וחיכה שעה שלמה מחוץ לדלת עד לסיום סיבוב הרופאים במחלקה. היה לו כאב גב נוראי, אז הוא השתרע על הרצפה במסדרון. האחיות לא הבינו מי זה ששוכב ככה כשהמאבטחים שלו בקצה המסדרון. אמרתי לעצמי, מי אומר שהוא לא חבר? כל כך התביישתי שחשדתי בכשרים".
ומה אתה אומר על שרה?
"היא פאם פאטאל. זוג זה תמיד חידה, ומשום שהוא ראש הממשלה החידה הפכה לקולקטיבית, אבל עם השנים אתה פשוט מפסיק לתהות על זה. כמה שינסו להגיד כל מיני דברים, וכמה שזה ייראה מופרך בעיני אחרים, בסופו של דבר היא האישה הגורלית של חייו".
יצא לך לפגוש את יאיר נתניהו?
"כן. באירועים משפחתיים או באזכרות. יש לי איתו תכתובת שוטפת, שאני משמש בה כשליח לבעלי החיים שענותם משותפת לשנינו. הוא כותב פוסטים מרטיטים על הסבל של בעלי החיים".
ופוסטים מרטיטים פחות, שבהם האשים למשל את רבין ברצח ניצולי שואה.
"אני לא חשוף אליהם כי אני לא משוטט ברשתות החברתיות, אבל יאיר הוא אדם מורכב. אנשים הם סבך של דברים. יאיר יכול להיות מרתיע ביותר בהתבטאויות שלו, ופתאום מתגלה אצלו משהו רך וחומל שאומר שאין הבדל בין הכלב שאתם אוהבים לבין הכבש שאתם שוחטים. מההתרשמות שלי הוא קיבל חינוך לעילא ולעילא. בעיקר כי הוא נחשף, יחד עם אחיו, לערכים שסבו, אבא של שרה, טרח להנחיל לו כל שנות ילדותו ונעוריו".
אולי הוא מרחם על בעלי החיים, אבל הוא ליגלג על הנכות של אמנון אברמוביץ' ודיבר בזלזול על נשים בזמן שביקר במועדון חשפנות, זה לא מצביע על בעיה מהותית בחינוך שלו?
"כי מצד שני הוא פחז כמים. ומה אני יכול לעשות? אם הוא היה הבן שלי הייתי מנסה לאזן קצת בין הצדדים. אבל זה הג'וב של ביבי, לא שלי".
בעבר הצבעת פעמים אחדות לחד"ש. למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"לליכוד, בגלל טל גלבוע בלשכת ראש הממשלה".
גם בכחול לבן יש מי שמסורה לנושא: מיקי חיימוביץ'.
"אני רוצה מישהי שתתלכלך, לא אחת שיושבת במשרד. טל גלבוע מביאה הביתה גדי פצוע שהצילה ברגע האחרון מאיזו משחטה, ושמה אותו על המיטה שלה ושל האהוב שלה. היא עושה את המוות לשירות הווטרינרי ולשר החקלאות. ויש לה גיבוי מלא מביבי".
אתה לא מרגיש שלאנשים מסוימים אכפת יותר מחייו של שה או גדי מאשר מחייו של ילד פלסטיני או ילדים שנולדו בישראל למהגרי עבודה?
"לבני אדם יש מספיק מליצי יושר, ולבעלי החיים אין מספיק פיות שידברו בעדם. אני רואה שליחות לשמש להם לפה. ואגב, בהפגנות נאמתי נגד הגירוש של העובדים הזרים".
אבל אתה מצביע למפלגה של מירי רגב שכינתה אותם "סרטן בגוף האומה".
"היא לא נושא בכלל. זה דבר קטן, פסיק, אין לו ערך. זה קוריוז".
ועכשיו הולכים לבחירות בפעם השלישית.
"אנחנו מדינה בהפרעה, זה ברור, אבל ביחס לעולם אנחנו לא כל כך יוצאי דופן. הנה המטרו בפריז שובת כבר חודשיים. הם נורמליים? לפעמים דווקא בישראל אתה מוצא אי של שפיות".
באי השפיות הזה ראש הממשלה גורר אותנו פעם אחר פעם לבחירות יקרות ומיותרות.
"ומצד שני הוא מכיר בדבר שהכי חשוב לי: שלחיה יש נשמה ותודעה. בשבילי זה כמו הצהרת בלפור".
איך הוא יוכל לנהל את המדינה כשהוא מטופל בשלושה תיקים?
"אף אחד לא יכחיש שיש לביבי יכולות־על בניהול. הוא צריך לנהל את עסקת המאה ואת המפגשים עם נשיאי העולם, וצריך גם לנהל את שרה בבית".
ומה עם לנהל את המשבר בבריאות, ברווחה, בדיור?
"בסדר, איזה גאונים היו לפניו? הגעתי לגיל שבו אתה מבין ששום משיח לא יבוא".
בגיל 71 מגד מסתער על העולם במרדנות שאולי כבר לא מאפיינת אנשים בגילו. הוא אב לחמישה, שהקטן בהם רק בן 13 ונשוי לסופרת צרויה שלו. רוב חייו התגורר בירושלים והיה מזוהה עם העיר, אבל לפני ארבע שנים החליטו הוא ושלו לעבור לחיפה. הוא נצר למשפחת סופרים, אהרֹן מגד ואידה צורית, ובימים אלה מוציא את "חיים שנעזבו" (הוצאת ידיעות ספרים), ספר אוטוביוגרפי על אביו.
ארבע שנים אחרי שאהרן מגד הלך לעולמו, מתאר הבן את המתח שבין האב הסופר עטור הפרסים, לאביו הפרטי, בעל מהופנט שאיבד את עולמו הפנימי. "הרגשתי שאני מתעד מהזווית שלי את הדברים הכואבים באמת שהיו בחייו, שהוא נמנע לא רק מלדבר עליהם, אלא גם מלכתוב אותם", הוא אומר. "אבא שלי חי חיים מוחמצים, שכולם געגוע לקיבוץ שעזב, כשהלך אחרי אמא שלי אל העיר הגדולה. מהרגע שפגש אותה, שירת הסירנה לא הרפתה ממנו עד יומו האחרון. הוא השתנה וחדל להיות הוא עצמו. אפילו בכתיבה הוא היה סופר מוחמץ".
אהרן מגד סופר מוחמץ?
"זה כמעט מצחיק להגיד עליו את זה, כי הוא נחשב ליוצר מחונן, אבל אם היה נשאר בשדות ים היה לדעתי סופר הרבה יותר גדול".
לאורך השנים הבן פיזר בספריו באיפוק לא אופייני רסיסי רמזים על אביו ואמו והחביא את קולם בדמויות בדויות. "אמא שלי הייתה מתרתחת מכל סימן לעצמה שנדמה לה שזיהתה אצל הגיבורות ברומנים שלי", מחייך מגד. "בספר 'סוף הגוף' היא ראתה את עצמה במורה לפסנתר שלא הגיעה לאן שרצתה להגיע, ושלחה אליי את אבא. גם ב'סודות מונגוליה' אבא נשלח אליי עם תיקונים. הוא אמר, גם אם זה רק סיפור, אתה צריך להרחיק את העדויות. חודשיים נפלתי למשכב עם עורף תפוס מרוב עוגמת נפש, כי לא הסכמתי לתיקונים שלהם".
גם הפעם אמא שלך תתרתח?
"לא אכחד שהפעם יש דברים בגו. אמרתי לה, תמיד כשראית סימנים לעצמך וכעסת עליי זה היה זאב־זאב, אבל הפעם יש בספר דברים מאתגרים ואני מקווה שתעמדי בזה. או שלא תקראי את הספר".
ומה היא אמרה?
"היא שאלה, ‘לא יכולת לחכות עם זה?'"
אמך בת 95. למה באמת לא יכולת לחכות?
"אם הייתי חושב שזה מעשה נדיב, אולי הייתי שוקל לחכות, אבל אני חושב שלא לתת בה אמון שהיא מסוגלת להתמודד עם הדברים, זה מעשה מתקמצן. אמא שלי היא לא עלה נידף. אנשים משכימים לפתחה כי היא חדת הבחנה ואשת שיחה נפלאה. היא לא הקשיש שמושלך בצידי הדרך. אני מרגיש שאני לא צריך לעשות לה הנחות. היא לא תתמוטט. היא בן אדם חזק".
למה להכאיב גם לאדם חזק?
"אני לא רוצה להתרחק מהאמת שלי, גם אם יש לה מחיר. אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות כנה. אלו החוקים שלי".
אם אביך היה בחיים, הוא היה מאשר את הפרסום?
"הוא קודם כל היה מסתכל עליה, לראות איך היא מגיבה".
על פי גרסת הבן, סיפור היכרותם של הוריו נולד בחטא. "היה לאבא אח צעיר, מתי, שנכלא בלטרון על פעילותו בפלמ"ח", הוא מספר. "אבא כבר היה נשוי טרי כשבא לבקר אותו, ופגש שם את החברה של מתי. הם התאהבו והחלו לצאת. במסיבת השחרור של מתי, אבא ואמא הודיעו לו שהם כבר הספיקו להתחתן".
איך אתה יודע על זה?
"מהמכתבים שסבא שלי השאיר אחריו. הוא היה מאוד נגד הסיפור הזה מבחינה מוסרית. ההורים שלי לא דיברו על זה. רק אחרי שאבא נפטר והתחלתי לכתוב את הספר, אמא פתאום סיפרה לי שהיא הייתה מאוהבת בו עוד כשהיה המדריך שלה בתנועה, וכשבאה לידה ההזדמנות היא לא יכלה לעמוד בפני האהבה".
אביך היה פרובינציאלי, ואמך בוהמיינית.
"אבא שלי החליף אישה תקנית באישה לגמרי לא תקנית. היא הייתה כולה רוח וסערה. אבא שלי הפקיד בידיה את פרוטוקול הרגשות החיצוניים, ובתוכו השאיר את כל השאר. הוא כנראה כל כך היה מסונוור ממנה, שלא הביא בחשבון שהיא בחיים לא תצטרף אליו לקיבוץ".
והיא?
"אמא מצאה בו גבר אמיתי, גבוה, יפה, אחד שאפשר לסמוך עליו ושיגונן עליה".
ב־46' הקיבוץ שלח את בני הזוג לשליחות בניו־יורק. שם נולד איל. "הם גרו בלב הווילג' התוסס, אמא שלי הכירה כל מיני אנשים והתחילה לרקוד, ופתאום, אני חושב, אבא שלי נראה לה קצת מיושן וקרתני. אחרי שנתיים חזרנו לישראל. אמא נשארה איתי בתל־אביב וניסתה את מזלה כשחקנית בהבימה, ואבא נשאר בקיבוץ ועבד משמרות כפולות במרצפייה כדי שיוכל לבקר אותנו. עד שהם ראו שאם חד־הורית שמשחקת כל ערב בהצגה, זה לא בדיוק אורח חיים שמתאים לילד, ואבא לקח אותי לקיבוץ. הייתי שם בבית הילדים ואמא באה לבקר בסופי שבוע".
בספרו כותב מגד שבהיותם בקיבוץ, אביו חשד שאמו מנהלת רומן, והחליט לחזור אל העיר, "אבל כשהגענו לעיר ואבא גילה את הרומן, הוא קם ועזב, גם אותי. הייתי בן שלוש בערך. זו הייתה שנה מאוד קשה שאני זוכר ממנה שביבים. עד שהם התאוששו קצת מהדרמות, סבא שלי נרצח – הוא הגיע לפרדס שלו לפנות ערב כדי להפעיל את בית הבאר להשקייה בלילה, ומסתנן שהגיע מרצועת עזה וידע את אורחו ורבעו, ירה בו והרג אותו. אחרי הרצח אבא חזר לזרועות אמא והצטרף לחיי הבוהמה שלא התאימו לו. כדי להרגיש חלק הוא שתה הרבה, ותמיד היה משתכר או מתעלף.
"פעם אבא וחבורתו נקלעו להילולה בכפר חב"ד. החסידים שם אהבו לארח סופרים ומשוררים ולהשקות אותם ספירט טהור. מרוב שכרות אבא נעלם במשעולי הכפר, ואלתרמן חיפש אותו וקרא, 'אהרן, אהרן, גם אם אתה מת תענה לי'. אני זוכר שארבעה גברתנים הביאו אותו הביתה, הניחו אותו על הרצפה כמו שק, ועד שהוא לא הקיא, לא ידענו אם הוא חי או מת".
וכל חייו התגעגע לקיבוץ?
"הגעגועים לא היו מפורשים. לאמא היה נראטיב שאם לא הייתה מביאה אותו אל העיר, הקריירה הספרותית שלו הייתה מדשדשת במי האפסיים של הבינוניות, ואבא הלך בעקבות הסיפור הזה. אבל אני הרגשתי שהוא רק רוצה לפרוש כנפיים ולעוף מתל־אביב. בעיר, משהו כבה בו. זה לא היה הנוף שרצה לראות מהחלון. מה הוא היה יכול לראות, אזדרכת אחת?"
דיברת איתו על זה?
"אמרתי לו בכל מיני וריאציות, 'לא חיית את החיים שרצית לחיות', אבל הוא הכחיש. הוא לא היה מתלונן אף פעם, לא על כאב ולא על מחלה. לא סיפר אף פעם בצער גידול עצמו. הרבה פעמים האשמתי את אמא שלי כאילו כל זה קרה בגללה, למרות שהיום אני חושב שאבא בחר במודע להקריב את החיים למען האהבה. את הכעס והכאב שלו הוא היה כובש בתוכו, והמריבות ביניהם היו תמיד על רקע עניינים איתי ועם אחי עמוס שנולד שש שנים אחריי. אמא גם אהבה את אבא והייתה מאוד קנאית לכבודו. בשלב מסוים היא חיה את החיים שלה דרכו, כי את התיאטרון היא עזבה, ולמרות שכתבה, היה ברור מי מרכז הספרות בבית. רק פעם אחת לעת זִקנה החומות נפלו, והוא אמר לה בצער: 'איך יכולת לעשות לי את זה?'"
בן 96 היה אהרן מגד במותו. שנותיו האחרונות היו קשות ורעות. בשבועות האחרונים לחייו, היה במוסד סיעודי. "אני לא יכול לסלוח לעצמי שלא לקחתי אותו אליי הביתה", אומר הבן בצער. "אני מתעורר מזה בלילות. טכנית אפשר להיתלות במכשירים שהיו נחוצים לו, אבל בפועל אבא שלי מת לא במיטתו שלו. ביממה האחרונה הוא פתאום התחיל לצעוק. זעקות שבר. זה היה נורא. הרופאים לא ידעו מה כואב לו. טילפנתי לחבר והחבר אמר, כואבת לו הנפש".
מה יש בך מאבא שלך?
"הפכתי להפך הגמור ממנו, תמיד דיברתי וכתבתי על הדברים הכואבים ביותר. ומשום שגדלתי בבית שלו, הייתה לי דחייה מהסביבה הספרותית. עד היום אין לי יראת כבוד כלפי הספרות. במקום ללכת לערבים ספרותיים אני הולך לכדורגל. ומצד שני יש איזו תשוקה לפצות אותו, לשאת איתו בעול הנפשי. בחיים שלי שיחזרתי באופן טרגי דברים שקרו לו. גם אני הייתי נבגד, הייתה לי אהובה שעזבה אותי והשאירה אותי על פי תהום. זו הייתה התקופה הכי קשה בחיי, ובאופן לא מודע באתי להתנחם בבית הוריי. שיתפתי אותם בכאבי הנפש שלי, וזו הייתה הפעם הראשונה שאבא ואמא חשפו בפניי את הפרשה ההיא בתיאטרון כשאני ואבא היינו בקיבוץ. כי הם הבינו שאני עושה איזה שחזור שלה".
8 צפייה בגלריה
איל מגד עם אשתו צרויה שלו. ''במקום ללכת לערבים ספרותיים, אני הולך לכדורגל''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בספרך "ארץ אשה" אתה מתאר דווקא את הפרידה מהאם והמגורים עם האב בקיבוץ כאירוע קשה.
"שם כתבתי מזווית הפוכה, כי חשבתי שהפרידה מאמי הפכה אותי לאומלל. אבל אחרי שהספר יצא, עצרה אותי אישה בירושלים ואמרה לי, 'הייתי המטפלת שלך בקיבוץ', והיא דווקא זוכרת אותי כילד שמח, וזה עשה לי מהפך תודעתי. הפעם אני כותב על נטישת גן העדן ההוא עם אבא בקיבוץ, שם נגמר האושר של החודשים הספורים שלנו יחד. זה היה דבר שעיצב את אישיותי, ורק כשכתבתי את הספר התפענחו לי הדברים. במשך ארבע שנות הכתיבה הרגשתי שאבא שלי ממש הולך איתי יד ביד, ורק כשסיימתי אותו, נפרדנו פרידה סופית".
ב"חיים שנעזבו" אתה מספר כמה אתה חרד שאהובתך תעזוב אותך. גם זה שחזור של מה שעבר על אבא שלך?
"אני משחזר את הגורליות שהוא היה כפות אליה".
גם אתה מפחד להיבגד?
"הקנאה עוברת בספרים שלי כחוט השני. אבא שלי אמר לי פעם: הבאת את 'עזה כמוות אהבה וקשה כשאול קנאה', לדרגה של שכלול. אני מקנא לצרויה. כל אחד יכול להיות מוקסם ממנה, היא אישה חד־פעמית. מצד אחד יש בה משהו נעים ומתמסר, ומצד שני היא חידתית, לא מושגת. היא כל כך מצליחה לא רק בגלל הספרים שלה, אלא גם בגלל האישיות. היא אישה גורלית. דליה רביקוביץ ראתה אותנו פעם יחד במסיבה, כשרק התחלנו את מערכת היחסים והיו משברים, ואמרה לי, 'הסתכלתי עליה ואמרתי בליבי, לא יכולת אחרת', והיא צדקה. למרות הסערות והמריבות בינינו, אני לא יכול לסרב לאישה הזאת גם היום. זה משהו תת־קרקעי, למרות שהקשר שלנו סבוך. כמו רוב הקשרים הגורליים הוא לא קשר של נוחות, לא קשר של 'כאן גרים בכיף'".
על מה אתם רבים?
"על הכל. אנחנו הפוכים בכל דבר כמעט. לי אין אמון ברפואה קונבנציונלית כמרפאת, אלא רק כמצילה במקרה חירום, וצרויה בדיוק ההפך, אז כשמגדלים ילד זה תכף ומיד התנגשויות. היא אוהבת את ירושלים, אני את הכרמל. ב־25 השנים שגרתי בירושלים רק התחזיתי לירושלמי, הייתי ירושלמי מומר, באתי לשם בעקבות צרויה. היא אשת בית ואני לא, אף שבסוף החיים צחקו עלינו והפכו אותה למרקו פולו, כי היא מתורגמת ל־28 שפות וממרחק תביא לחמה".
כמה זה מפריע לך שהיא סופרת יותר מצליחה ממך?
"בשיא היושר והכנות, הרבה יותר קל לי לשמוח בשמחתה מאשר לשמוח בשמחתי, משום שאני לא מכיר את היכולת הזאת לשמוח בהצלחה. כשאני נתקל בהצלחה, אני מחרב אותה. יש לי יכולת מאוד משוכללת להרס עצמי".
שני סופרים באותו בית, זו תחרות מאכלת או מצמיחה?
"אין לנו שמץ תחרות, אני באמת שמח בחלקי. ההצלחה האמיתית היא היכולת לכתוב ספר, כל השאר הוא בונוס. אני כותב בשעות הקטנות של הבוקר, קם בארבע וכותב במיטה עד חמש בערך, כשאין לי את ההתנגדות הגופנית לתודעה ויש זרימה. צרויה לא כותבת במיטה. יש לה משמעת של פועל. היא יושבת בחדר העבודה ועובדת כמעט בלי טיוטות".
היא אהבה את הספר החדש שלך?
"היא כתבה לי אתמול: 'יאלולי אהוב, מאוד יפה ומכאיב וחכם הספר'".
לפני 13 שנה הם אימצו ילד. "רצינו לעשות מעשה טוב חוץ מלהרבות את זרענו", הוא מחייך. "זה עשה אותי צעיר ב־20 שנה. כי אין לך ברירה, אתה צריך לשנס מותניים ולרוץ בגני שעשועים ועל שפת הים. אתה לא יכול להרשות לעצמך להתעצל. להיות אבא קשיש זה טוב לבריאות יותר מכל מכון כושר".
טלוויזיה הוא לא רואה, רק סדרות. "תרגיע" מצחיקה אותו. "אני ולארי דיוויד כל כך דומים, כי גם הוא פרובוקטיבי, הולך נגד הזרם וחושב ההפך מכולם. כשאני יושב בחברה עם צרויה, המבט שלה נעוץ כל הזמן בשפתיים שלי לראות איזה פנינה אני אוציא עכשיו שתביך אותה".
איזה סופר ישראלי אתה מחשיב?
"יואל הופמן. הוא ממש תופעת טבע, השפה שלו אינה ניתנת לחיקוי, היא לא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו".
עורך הדין יורם שפטל הוא חבר שלך.
"יש לי חברי ילדות מגיל שש, מה שאני מכנה 'אבות המזון שלי', ושפטל הוא אחד מהם. זה אפילו יותר ממשפחה".
האיש שמכנה את מצעד הגאווה "מצעד תועבה".
"אחד מחמשת חברי הילדות הוא הומוסקסואל ושפי מתרחק ממנו".
איך אתה יכול לקבל את זה?
"אני מטיף לו מוסר שנים על החרמות שלו, על הסגנון שלו, אבל אני לא יכול להתכחש אליו, כי יש לי מחויבות משפחתית לחברים. אני חושב שהוא חש ככה גם כלפיי".
מותו של אביך גרר אותך למחשבות על מותך שלך?
"בשבועות האחרונים לחייו חייתי את מותו, ומאז שהוא נפטר אני חי את מותי. אני מתכונן אליו ומנסה להשלים איתו, ולחשוב שאם אבי עבר את המוות בשלום, ומאז אני לא שומע ממנו שום תלונות, יש סיכוי שגם אני אעבור את מותי בשלום".
אמרת פעם שהתשוקה היא הסוד היחיד לזוגיות טובה. גם בגיל המבוגר?
"אבי אמר, 'כל עוד אני כותב אני חי'. והגרסה שלי היא, 'כל עוד אני משתוקק אני חי'".
פורסם לראשונה: 08:26, 21.02.20
