הציורים של ניל וקארין רומנו – ציורי אקריליק גדולי ממדים, צבעוניים מבחינה ויזואלית אבל מעט אפלים מבחינת הנושאים – נראים ברגע הראשון כאילו צוירו על ידי צייר סוריאליסט מאמצע המאה ה-20. זה רק הופך את היוצרות שמאחוריהם לעוד יותר מסקרנות – לא שצריך סיבה נוספת להסתקרן כי היי, סיפורים כאלה לא באמת שומעים כל יום: ניל וקארין רומנו, תאומות בנות 31, חיות יחד, עובדות יחד ויוצרות יחד אמנות כבר חמש שנים. וב"יוצרות יחד" הכוונה היא לא לסידור כזה שאולי קצת יותר נפוץ, שבו כל אחת אחראית על חלק מסוים בתהליך היצירה, אלא לדרך משותפת במאה אחוז שהן עושות מהשלב הרעיוני ועד לציור המוגמר.
"רוב הזמן ציור מתחיל בזה שאנחנו חושבות יחד על כיוון, עושות סקיצות מהירות - לפעמים יחד ולפעמים בנפרד - ואז מאחדות רעיונות", מסבירה ניל. "כל אחת לוקחת כמה דפים לעצמה, אבל רוב המאסטרפיסז שלנו יוצאים מהסקיצות האלה של שתי דקות", מוסיפה קארין. ואולי "מוסיפה" לא תהיה ההגדרה המדויקת אלא "משלימה". כלומר, נדיר שאחת מהן גם מתחילה משפט וגם מסיימת אותו בעצמה. לאורך כל הריאיון הן ממשיכות את המשפטים זו של זו, ברצף, מבלי לחשוב. הן גם מדברות על עצמן תמיד בגוף רבים.
אנחנו נפגשות בדירה שבה הן חיות ועובדות יחד במרכז תל אביב ("אנחנו גרות באותו החדר וישנות באותה המיטה") – דירה שמאחסנת גם עשרות ציורים שיצרו יחד במהלך חמש השנים האחרונות. עוד לפני השלמת המשפטים מבחינים בלוק התואם המובהק – קארה שחור ופוני קצר, לבוש שנע בין הגותי לפאנקיסטי ובעיקר הכול מאוד דומה, עד כדי כך שלוקח כמה דקות להבין מי זו מי.
הן נולדו וגדלו בתל אביב בבית אמנותי – אב שהרצה בעבר בתחום העיצוב התעשייתי בבצלאל ועוד אח אחד למחצה, מבוגר מהן. הן מעולם לא למדו אמנות ומצהירות על עצמן כאוטו-דידקטיות גאות.
"תמיד היינו אאוטסיידריות", אומרת קארין, "אף פעם לא הסתדרנו במסגרות, אנחנו מרגישות קצת פיטר-פניות. מרדניות, מסרבות להתבגר". "אנחנו הולכות אחרי התשוקות שלנו", מוסיפה ניל. "כסף לא עניין אותנו אף פעם, אבל אנחנו בהחלט נשמח להתפרנס מהאמנות שלנו.
"הקשר ה'תאומי' החזק שלנו היה שם תמיד. מגיל ממש צעיר", מספרת ניל. "הריב הכי ארוך שלנו נמשך חצי שעה". "התקופה היחידה שבה נפרדנו הייתה במהלך השירות הצבאי", מספרת קארין. "זו הייתה תקופה מאוד מבלבלת, שבעקבותיה גם הגענו אל האמנות בסופו של דבר".
האמנות, כך הן מסבירות, בעצם הצילה אותן מאבדון. אחרי הצבא עסקו שתיהן במוזיקה ותקלטו מדי פעם, וזו בעצם גם הייתה תקופה אובדנית לאחת מהן, אבל על זה הן פחות מוכנות לדבר. "זה ריפוי הנפש בשבילנו", מסבירה ניל, "גורם לנו להרגיש חיות. אם אנחנו לא יוצרות – אנחנו נובלות. היצירה היא כמו מים בשבילנו".
איך בכלל גיליתן את המשיכה הזו לאמנות?
"זה התחיל מבגדים, עיצוב של בגדים", מסבירה קארין, אחרי שלוקח להן איזו דקה להיזכר איך זה בכלל קרה. "התחלנו ליצור פאצ'ים, לקחנו מכנסי ג'ינס וקרענו אותם והתחלנו לצייר עליהם עם צבעי אקריליק", מוסיפה ניל. "אני מאוד אוהבת צבעים עזים, זה מזיז לי משהו".
וואו, זו פעם ראשונה שאני שומעת מישהי מכן מדברת בגוף יחיד.
"כן", צוחקת ניל. "אנחנו דפוקות".
מהבגדים החלה תקופה פורייה מאוד של יצירת ציורים שבה, לפי מה שמספרות השתיים, היו יכולות גם לסיים ביום אחד חמישה ציורים גדולים בגודל 50 על 70 ס"מ. "מאז אנחנו בתוך זה", מסבירה ניל. "אנחנו מסוגלות לעבוד 15 שעות ביום ברצף, בלי לשים לב שהזמן עובר. אנחנו מדלגות על ארוחות, צריכות רק קפה ומוזיקה. אנחנו חייבות לשמוע מלא מוזיקה בזמן שאנחנו עובדות. זה מספק לנו אנדורפינים והופך אותנו להרבה יותר פעלתניות ויצירתיות.
"95% מהזמן אנחנו בבית, עובדות בעקבות הנפש שלנו", אומרת קארין, "כי זה כל כך כבד מה שיש בחוץ. אנחנו גם לא מפחדות להתייחס בציורים שלנו לנושאים אפלים של האנושות, לעסוק בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, בפחדים, ברגשות עזים. אנחנו נמשכות לעניינים מיסטיים, למכשפות, לבעלי חיים שונים". "וגם עוסקות במיניות כמובן", מוסיפה ניל. "אלה הנושאים שהכי מעניינים אותנו. אנחנו מושפעות הרבה ממוזיקה, כמו שאמרנו, אבל גם קולנוע הוא מבחינתנו השפעה גדולה".
לא חשבתן בשום שלב ללכת ללמוד אמנות באופן מקצועי?
"יש אנשים שפשוט לא נועדו ללימודים", אומרת ניל. "זה יכול לחסום את הדמיון, את ההתפתחות". "אנחנו אוהבות להמציא טכניקות, זה אחד הדברים שהכי כיפיים לנו", מוסיפה קארין, "וכשמלמדים אותך העניין הזה יכול להיקטע".
בהרבה מהיצירות שלהן יש דימויים דמיוניים – בני אדם מעוותים, יצורי כלאיים, בעלי חיים משונים. אפשר להבחין בהם בהשפעה לא קטנה של זרם הסוריאליזם, אבל גם בקוביזם שבאמצעותו הן מפרקות את הגוף האנושי ומרכיבות אותו מחדש. לעיתים אפילו מבליחים להן אלמנטים רומנטיים, שמזכירים במקומות מסוימים אמנים כמו גוסטב קלימט. הן בוראות איזה עולם חדש, מעט אפל להגדרתן, מעט מלחיץ, אבל לעיתים גם שמח – שאליו הן מכניסות הרבה פעמים גם את עצמן.
מוטיב התאומות חוזר בכמה וכמה מהעבודות, אבל במיוחד בסדרה האחרונה שיצרו, סדרה של כעשרים עבודות בשחור-לבן, שבה הן מככבות בעצמן - פעם אחת כחתולות, בשנייה כדגים, בשלישית כנחשים וכן הלאה. בעבודות המונוכרום כמו בעבודות הצבע, העבודה היא דקדקנית ועמלנית מאוד – יש ירידה לפרטים קטנים ברזולוציה גבוהה ביותר, עניין שדורש השקעה של שעות בכל אחד מהציורים. כל אחד מהציורים שבו הן מופיעות בעצמן מתבסס על צילום מבוים שבו הן מציבות את עצמן בפוזיציות הרצויות. "אנחנו מצלמות את עצמנו בגוף עירום", הן מסבירות, "וכל אחד מהציורים בסדרה מסביר רובד אחר בקשר התאומי. בציור שבו אנחנו מופיעות כדגים אנחנו מסבירות את הפחד שלנו לצלול למים עמוקים, פחד שלפעמים אנחנו כובלות אחת את השנייה באמצעותו. עכשיו זו תקופה שאנחנו מרגישות שאנחנו באמת עושות בה את הקפיצה למים".
כשהן מדברות על הקפיצה למים הן מתייחסות ל"קוראת לאלה", תערוכה קבוצתית שבה יוצגו כמה מעבודותיהן. התערוכה תיפתח ב-5.3 בבית העיר בתל אביב, ותציין השקה של כתב עת חדש בשם "קמה" – כתב עת עצמאי שנוצר על ידי מיכל סבר וקורל דביר (שהן גם אוצרות התערוכה לצד האוצרת הראשית של מתחם בית ביאליק, איילת ביתן שלונסקי), המוקדש כולו לאמנות ולהגות נשיות ישראליות ועכשווית.
בתערוכה, שתיפתח לקראות יום האישה הבינלאומי ותרוץ עד חודש יוני הקרוב, הן יציגו לצד אמניות ישראליות מהשורה הראשונה כמו מרים כבסה, תמר קרוון, מורן קליגר וליאורה קפלן. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה הן מציגות את העבודות שלהן, אבל עד כה היה מדובר בחללים אלטרנטיביים כמו בר הספוטניק או מסעדת טייבל טוק, ופה כבר מדובר בתערוכת אמנות משמעותית ורצינית שכנראה תחשוף אותן לקהל רחב הרבה יותר. "בזמן האחרון התחלנו להתפרסם קצת ברשת", מסבירה קארין, "וככה גם הגיעו אלינו אוצרות התערוכה. זו הפעם הראשונה שנותנים לנו מקום לצד אמניות ותיקות ומוערכות, ומאוד מרים לנו להיות שם. גם הריאיון הזה הוא קפיצה למים מבחינתנו, עד עכשיו חששנו לעשות את זה".
על הציורים הן עובדות פיזית, יחד, על אותו הבד. שתיהן מציירות ואז מחלקות ביניהן את החלקים שבהם כל אחת תתמקד. גם כשהן מציגות את העבודות הן מדברות עליהן כאילו מדובר בעבודה של אמן אחד, ולא של שתי ישויות נפרדות.
לא קורה שאתן חלוקות בדעתכן על איך לצייר?
"קרה, למשל פעם אחת, דווקא על ציור שעבדנו עליו לטובת התערוכה הזו", אומרת ניל. "היה איזה משהו שקארין ציירה ואני אמרתי 'בואי נמחק את זה, אולי זה יהיה יותר יפה בלי'. היא מיד אמרה שהיא סומכת עליי ומחקה, וזה באמת יצא יותר נקי ואסתטי".
לא בא לכן להתבטא לפעמים כל אחת כאמנית בפני עצמה? להביא אל היצירה את מה שיש לכן באופן אישי?
"אם מישהי מאיתנו עושה משהו לבד יש איזו תחושת החמצה, נכון?", אומרת קארין ופונה אל אחותה לאישור. "אני לא מרגישה שהיכולות הווירטואוזיות שלנו באות לידי ביטוי כשאנחנו עובדות בנפרד", מאשרת ניל. "אנחנו רוצות דרך האמנות להסביר את הדינמיקה בינינו", מוסיפה קארין, "את הקשר הזה שהוא לפעמים יותר חזק מקשר רומנטי". "הוא יותר חזק מקשר רומנטי", מאשרת ניל, שוב.
ממה אתן מתפרנסות?
"עבודה רגילה יכולה להמית אותנו", אומרת ניל. "מה שמעניין אותנו הוא האמנות", מוסיפה קארין, "אז אנחנו מתפרנסות ממכירה של עבודות מדי פעם. אנחנו מינימליסטיות, אין לנו הרבה הוצאות. גם את הכסף שאנחנו מרוויחות על ציורים אנחנו מוציאות על ציוד אמנות חדש". "ועל בירות", מחדדת ניל.
מה לגבי התנסות במדיות אחרות מלבד ציור?
"אני חושבת שנהיה ממש טובות בפיסול", אומרת ניל, "כי אנחנו טובות בעניין הפיגורטיבי ובהמצאה של פיגורות. עשינו לא מזמן פסלון ראשון וזה היה יחסית קל והלך בכיף, וכן נשמח להתפתח לעוד חומרים".
אתן חושבות שתצטרכו יום אחד לפרק את ה"זוגיות" הזו? מה יקרה למשל אם אחת מכן תרצה ילדים?
"ילדים פחות בראש שלנו כרגע", אומרת קארין. "אנחנו רואות את ההמשכיות שלנו בדמות הציורים". "יש לזה שם, קוראים לזה 'תהליך היפרדותי'", מסבירה ניל, "אבל בגלל שגדלנו יחד המחשבה על להיפרד ולפתח כל אחת עולם משלה עדיין קשה לנו. קשה לנו לתאר עולם ללא תאום, זה נורא בעינינו. אנחנו נורא אוהבות אחת את השנייה ואנחנו החברות הכי טובות".
ואם אחת מכן תיכנס לזוגיות?
"זה כבר קרה, ואנחנו צריכות לדעת לתת את הספייס", אומרות שתיהן בהסכמה.
באחד הציורים שלכן אתן מתארות את עצמכן כמעין מפלצת דו-ראשית. ככה אתן מרגישות?
"בזמן היצירה מאוד", אומרת קארין, "אבל לא יודעת אם היינו רוצות להיות בנאדם אחד", מוסיפה ניל, "ככה כנראה שהיינו מרגישות יותר בודדות ממה שאנחנו עכשיו. עכשיו יש לנו אחת את השנייה".
