באחד הימים שג'ון אוליבר החליף את ג'ון סטיוארט ב'דיילי שואו', פורסמה ידיעה על כך שדונלד טראמפ שוקל לרוץ לנשיאות. השנה הייתה 2013, והמרוץ היחיד שטראמפ נחשב למועמד מוביל בו היה, אולי, הבחירות ליו"ר אגודת המעריצים של מיטות שיזוף. "תעשה את זה", דחק הסאטיריקן הבריטי בטראמפ, "תסתכל עליי: תעשה את זה. אני באופן אישי אכתוב לך צ'ק לקמפיין, עכשיו. בשם המדינה הזאת, שלא רוצה שתהיה נשיא, אבל ממש רוצה שתרוץ".
ההיסטוריה עשתה צחוק מהקטע הזה וגם אוליבר עצמו, הפעם בתוכניתו המוערכת ב־HBO, 'השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר'. ואמנם הצ'קים שלו שווים הרבה יותר היום, אבל אפילו דרך הטלפון קשה שלא לשמוע את העייפות בקולו, כשהשם טראמפ מוזכר לראשונה. בעצם, הדבר היחיד שמתיש את אוליבר יותר משאלות על הנשיא האמריקאי, זאת השאלה על העייפות מלעסוק בטראמפ. "רוב התוכנית שלנו לא קשורה אליו", הוא מדגיש שוב ושוב. "בגלל שאנחנו לא משודרים כל ערב, אנחנו בעמדה מאוד טובה: אנחנו לא כבולים לכל מה שיוצא מדי יום מהבית הלבן".
אבל זאת שנת בחירות. איך אפשר לדבר על משהו אחר?
"שנת בחירות היא באמת אתגר. אחת הסכנות היא להישאב למרוץ הסוסים הזה, שלוקח המון חמצן מהמוח. ננסה להתעלם מזה. כבר עשינו שנת בחירות עם האיש הזה וניסינו להתמקד במדיניות שהוא הציע: החומה, למשל, וגם ביחסים שלו עם האמת. אני חושב שגם הפעם ננסה להסתכל על זה מנקודת מבט רחבה יותר, שתיגע במדיניות שלו. ננסה להגן על הגוף מהטראומה".
ומה עושים עם זה שכל ביקורת עליו, או על מנהיגים אחרים כמו בנימין נתניהו או בוריס ג'ונסון, רק מחזקת את בסיס התמיכה בהם? בעונה הקודמת, למשל, דיברת בעד פתיחת הליך הדחה נגד טראמפ. הוא כבר יצא זכאי במשפט שהתנהל בסנאט ויש מצב שזה הציל לו את הבחירות.
"זאת ספקולציה, אי־אפשר להגיד שזה מה שיקרה. הקייס שהצגנו היה שאפילו אם הוא לא יודח, ואפילו אם זה לא נכון מבחינה פוליטית, העיקרון חשוב - כי אתה מגן על עיקרון בסיסי, על איך נשיא אמור להתנהג. יותר מסוכן לתת לו להתחמק מזה, גם אם זה יתברר כטעות או אפילו כאסון. אישית, לא נשמע לי הגיוני שמישהו שהיה נגד טראמפ יגיד, 'אה, הם מנסים להדיח אותו? טוב, אז אני בעדו".
אגב שנת בחירות, אתה בטח יודע שגם בישראל יש בחירות. כלומר שוב. זה מעניין אותך?
(צוחק) "אין שום דבר שהוא לא מעניין בפוליטיקה הישראלית. זה כאילו לקחתם את המושג 'שנת בחירות' עד הקצה. אצלכם אין 'שנת בחירות', יש 'עונת בחירות': בחירות לחורף, בחירות לאביב, בחירות לכל אחת מעונות השנה. זה כאילו איבדתם את היכולת לקבל הכרעה. אף אחד לא רוצה שמישהו ייקח את העבודה הזאת".
אתה בריטי שמסקר את ארה"ב ומכיר גם את ישראל. יש משהו משותף במצבן של שלוש המדינות?
"נראה כאילו כל השלוש מנסות להיאבק על הזהות שלהן. שלוש המדינות מתנסות בצורות שונות של דמוקרטיה".
ואולי גם מתחרות מי תיפטר ממנה קודם.
"כן, זה כמו שיכור שמנסה בכל מיני דרכים לקשור שיחה. לא הרעיון הכי טוב".
צחקת כבר על נתניהו, הראית גם את הסרטון של רעייתו (עם מושיק גלאמין). אולי תתעניין גם ביאיר, הבן שלהם.
"באמת? לא מכיר".
אני חושב שאם תעבור על הטוויטר שלו תמצא כמה דברים מעניינים.
"מעניין! תודה על הטיפ".
בעונה השביעית של 'השבוע שעבר' (משודרת ב־HOT, ב־yes ובסלקום tv), אוליבר (42) הוא כבר מוסד סאטירי. כשאתם רואים את הפרצוף שלו בפיד, אתם כבר יודעים מה מחכה לכם: מונולוג רהוט ונוקב פלוס הסופרלטיב הבלתי נמנע ("חובת צפייה", "מדויק", "כל מילה"). פרק אחרי פרק אוליבר מציף נושאים שנותרו בשוליים, מאיר מזווית מקורית את מה שנטחן לעייפה, ולפעמים גם אומר את אותם הדברים כמו אחרים - רק מצחיק יותר. ואם צריך להאשים מישהו בזה שכל סטנדאפיסט עם חליפה בארון וגישה לגוגל מקבל תוכנית, זה האיש.
אבל הסיבה שרוב מוחלט של המושפעים ממנו לא מגיעים לקרסוליו, אינה נעוצה רק בתקציב של מחלקת התחקיר או בפלטפורמה היוקרתית של HBO. זה הוא עצמו: המראה הפקידותי והמבטא הבריטי כמו מחביאים את חיית המסך שמתפרצת כשהאור במצלמה נדלק. ואז, אוליבר לא רק תופר 14־15 דקות (ולפעמים יותר) של טקסט מתוחקר להדהים ושנון להחריד, הוא משחק אותו: עם הידיים, עם הפנים ובטח עם הקול. אוליבר לא סתם מנחית פאנצ'ים. הוא צועק אותם. חזק. לא פלא שהעולם מקשיב.
ועם זאת, יש תכונה אחת שלא כלולה בסט הכישורים שלו. נאמר זאת כך: אם הוא ממליץ לכם להשקיע בירח, עדיף שאת הכסף תשימו על השמש. "ההיסטוריה שלי בתמיכה במנצחים לא טובה במיוחד", הוא צוחק כשאני מזכיר לו את ההצעה ההיא לטראמפ, או את הניסיון הכושל שלו להסביר לצופים למה אסור שג'ונסון יהיה ראש ממשלת בריטניה. הוא גם אמר לסטיוארט שקבוצת הבייסבול שיקגו קאבס לא תזכה לעולם באליפות הליגה. ב־2016 היא עשתה את זה אחרי בצורת של 108 שנים. "אני לא מהמר הרבה, וזה מזל", אומר אוליבר. "לאורך השנים לא היו הרבה סוסים שהימרתי עליהם וגם חצו את קו הסיום. חלק הוצאו מהמרוץ עם תחבושת על הראש".
גם על ג'ונסון דיברת במילים קשות, והוא לא סתם ניצח בבחירות.
"כן, אבל במקרה שלו חשבתי שהוא ינצח, רק לא רציתי שזה יקרה. הוא אדם נורא ואיום. למה רוב עצום של בריטים בחר בו? יש הרבה סיבות, ובלתי אפשרי להפיק תשובה קצרה לשאלה למה בריטניה ממשיכה להזיק לעצמה".
מצד שני, אי־אפשר לקחת מאוליבר את הפעמים שבהן כיוון ופגע במי שמשלמים לו את המשכורת. ב־2017 הוא תקף באומץ את קדחת המיזוגים בכלכלה האמריקאית, כולל האיחוד שנרקם בין טיים וורנר (שמחזיקה ב־HBO) לענקית התקשורת AT&T. גם אחרי שהמיזוג הושלם, אוליבר לא היסס להוריד למעסיקים שלו את הראש: פעם אחת הסתלבט על השירות הגרוע של AT&T ("הכנסתי לך, ביזנס דאדי!") ופעם קרע אותם ממש בגלל שיחות אוטומטיות (Robocalls) שמטרידות את האמריקאים. ואם זה לא הספיק, ב־2018 הוא גם תרם בעקיפין לפגיעה בהכנסות של HBO, כשתקף בחריפות את נשיא סין, שבתגובה חסם את האתר של הערוץ במדינה.
"ואף אחד לא אומר לי כלום על זה", הוא מתעקש, "אפילו לא מילה. הם גם לא צריכים להגיד כלום. התוכנית הזאת יכולה לפעול אך ורק מתוך אוטונומיה מוחלטת".
עוצמת הקשר בין אוליבר ל־HBO מתבטאת גם במטרייה המשפטית שהוא מקבל מהם. לפני שנתיים וחצי, בכיר בתעשיית הפחם תבע את אוליבר אחרי מונולוג נשכני במיוחד. בנובמבר האחרון, כעבור 200 אלף דולר לעורכי הדין, העלאת הפרמיה של הביטוח ואינספור משאבים שהוקדשו לתביעה, היא נמחקה. "וכל הזמן הזה לא יכולנו להגיד כלום", מספר אוליבר.
הייתם בלחץ? הפסדת שעות שינה בגלל זה?
"תהיה בטוח בזה. זה היה מתסכל, כי ברור שזאת תביעת השתקה, אבל אתה אפילו לא יכול לדבר על זה כי התיק פתוח. לכן כשזה נגמר רצינו להגיב בדיוק ההפך משתיקה: מונולוג על תביעות השתקה ומחזמר באמצע טיימס־סקוור שאומר לבן־אדם לאכול חרא".
אנחנו בעידן הפוליטיקה של הזהויות, וקשה להתעלם מזה אצלך: גבר, לבן, בריטי. קצת נער הפוסטר של הפריבילגיה.
"כן, אה? אני הכי לבן שיש בלי שהעור עובר הלבנה באקונומיקה. תראה, זה תלוי בנושא. כשאני מרגיש שאני מדבר על עוול שלא קשור בי, אנחנו נעזרים בקולות אחרים. נגיד בעונה הקודמת, עשינו קטע על אפליה נגד שחורים ונשים בטיפול רפואי. די ברור שאני לא אישה ולא שחור, כלומר אני השליח הכי גרוע, אז הזמנו את וונדה סייקס (קומיקאית אפרו־אמריקאית - ע"ש). אני אכן חייב להכיר בעובדה שיש דברים שאני לא מכיר בגלל שאני חלק מהבעיה. לכן אם הגבריות והלובן שלי מקשים עליי לדבר מניסיון אישי, אני אחפש קולות אחרים".
אתה יודע שיש לך הרבה חקיינים. כולל בישראל.
"באמת? איך קוראים להם?"
תם אהרון. גם ליאור שליין, אבל זה קצת אחרת. בנטפליקס יש את 'חוק הפטריוט'. אתה לא חושב שהז'אנר הזה קצת מגיע למיצוי? אתה חושב שהוא יחזיק גם בעשור הזה?
"אני יכול לדבר רק בשם התוכנית שלנו, כי אני יודע כמה אנחנו משקיעים בה. אני לא יודע כמה תוכניות אחרות משקיעות כמונו בתחקיר, למשל".
היה לך עימות מתוקשר עם דסטין הופמן, בנוגע לטענות נגדו על הטרדה מינית, ואחר כך הודית שיצאת מהדיון שניהלתם בתחושה לא טובה. מה אתה חושב על מי־טו עכשיו?
"ייקח שנים על גבי שנים עד שנצליח להתנער מההתעללות השיטתית בנשים, לכן אני גם מרגיש לא בנוח לתת ציונים לשיח שעדיין מתנהל. זה פשוט בלתי אפשרי".
הקרדיט הסאטירי המצטבר של אוליבר הפך אותו מזמן לכוכב גם מחוץ לקהילת האקטואליה. בקיץ האחרון, למשל, הוא היה אחד המדבבים של 'מלך האריות'. בפוסטר רואים אותו ליד ביונסה, אבל המרחק ביניהם רב. בראיון לתוכנית של סטיבן קולבר הוא חשף את הסיבה: היא פשוט לא הייתה שם.
"אני זוכר שישבנו על הסט", סיפר, "וצ'יווטל (אג'יפור) שישב מלפנים אמר: 'אתה צריך לשים לב איפה אתה שם את הרגל'. הסתכלתי למטה וראיתי פיסת נייר דבק עם השם של ביונסה. זה היה כמו תגובה חשמלית: או, שיט! רק הנוכחות העתידית של ביונסה הייתה כל כך מפחידה. זה מה שאני עושה כשאני מדמיין שאני עומד להיות באותה תמונה עם ביונסה יום אחד".
כשהוא לא מפנטז על חלוקת מרחב עם ביונסה, הוא חולק את חייו עם רעייתו קייט, לשעבר חובשת ששירתה בעיראק. יש להם שני ילדים והמשפחה גרה בניו־יורק. למעשה, אוליבר סוגר כ־14 שנים בארה"ב, אליה הגיע כשהחל לעבוד אצל ג'ון סטיוארט ב'דיילי שואו'. הקולניות הפוליטית שלו גרמה לו לחשוש שהגרין־קארד שלו לא יספיק. "אני משוחד כאן", אמר במונולוג על הגירה, "אני עברתי דרך המערכת הזאת ואני יכול לומר לכם: היא קשוחה".
אלא שלאחרונה אוליבר חשף שינוי משמעותי בסטטוס שלו: בדצמבר הוא הרים את ידו הימנית, נשבע אמונים והפך לאזרח אמריקאי מהשורה, כזה שילך בנובמבר לקלפי (ונותר רק לנחש למי הוא לא יצביע). "אין שום חלק ממני שלא חושב שאני קצת פגיע, אני אכן מטנף", אמר ל'הוליווד ריפורטר', "תחת משטר אחר זה היה גורם לגירוש שלי, או לפחות לאיזושהי התעסקות איתי: פותחים דלת, כיסוי מפלסטיק, ג'ארד קושנר על כיסא מסתובב, מלטף חתול בלי שיער".
השנים הארוכות של אוליבר בארה"ב עימעמו מעט את הפסאדה של חייזר אנגלי בניו־יורק. אבל חוץ מהמבטא, נשארה לו פינה בריטית אחת שאף אמריקאי לא ייקח ממנו: ההערצה לקבוצת הכדורגל של ליברפול. במסע של הקבוצה לארה"ב בקיץ האחרון, גביע האלופות שבו זכתה זמן קצר קודם, עצר לביקור במשרד שלו. "סימסתי לאשתי צילום שלי מחבק את הגביע", סיפר. "היא אמרה: 'זה הכי שמח שראיתי אותך אי פעם בתמונה'. אני חושש שהיא צודקת".
לשם שינוי, אתה בצד המנצח. איך זה מרגיש?
"מדהים. וזה לא רק שהם מנצחים, זה איך שהם מנצחים. עשורים של הפסדים וצורת משחק תת־אופטימלית ועכשיו יש לך כדורגל נפלא ומאמן נפלא".
אם כך אין ברירה אלא לשאול: אליפות הליגה אחרי 30 שנה או קדנציה נוספת של טראמפ?
(משתנק) "אוווו! לא! שמע, הראש אומר: 'רק לא עוד ארבע שנים עם טראמפ'. הלב אומר שמגיע להם לזכות באליפות. מגיע להם לזכות כמו שמגיע לטראמפ לא לקבל עוד קדנציה".
מצטער, אתה חייב לבחור.
"זה הקרב בין הראש ללב. והלב רוצה מה שהלב רוצה".
פורסם לראשונה: 07:15, 28.02.20
