500 הופעות ושלוש שנות נסיעה באוטו ברחבי העולם, עם עוד שלושה אנשים, יכולות להוביל אותך לכל מיני מקומות מוזרים. למשל, סניף של מקדונלד'ס באוסלו, נורווגיה, בשתיים בלילה. וזה לא שמקס אולארצ'יק, הבסיסט של להקת ,Big Thief זוכר בדיוק מה קרה שהביא אותו לשם, במצב רוח שהיה רחוק מאוד מהחיוך של רונלד מקדונלד. הוא רק יודע לשחזר את הרגע שבו הסתכל מבחוץ על עצמו וראה גבר צעיר, חבר בלהקת רוק אהובה ומגה-מוערכת, "בוכה מעל מק-צ'יקן. וזה משהו ברגיל".
שגרה קשה.
"אחי, לא הייתה לי מערכת יחסים כזאת אף פעם. זה כמו להתחתן כפול עשר. אתה מכיר את המצב הזה, שבת זוג או חבר או שותף לדירה אוכלים תפוח, ואתה לא סובל את איך שהוא אוכל את התפוח? או את איך שהיא משתעלת? אז תחשוב שזה קורה לך בסאונד צ'ק. וזה כבר היום ה-613 לטור. אין הפסקה. כל יום, שמונה שעות נסיעה, שלוש שנים. משהו כמו אלף ימים בתוך אוטו".
מתכון בטוח לדרמות.
"כל יום דרמות אחי, לגמרי. זה ארבעה אנשים שכל אחד הוא אנרגיה חזקה. תחשוב על הדברים הכי קטנים - הכל יכול להיות ויכוח. נגיד, אם מישהו לא אוהב שקיות פלסטיק. ואז אתה מבין: לא יכול להיות שאיך שאני מגרד את הברך זה משהו מעצבן. אז באיזשהו שלב הייתה תחושה של מין היכנעות, פשוט להיכנע לזרם של הסביבה שלך וגם לרגשות. לא להילחם. מה שעלה מתוך שלוש השנים האלה מאוד ברור: אם אתה פוגע בעצמך, פגעת בכולם. פתאום הבנו שאתה לא יכול להחביא ולהתחבא. לא מעצמך ולא מאחרים. בטח בתוך אוטו. ממש שיעור בזן.
"היה שיר שהמצאנו בשביל הרגעים האלה", הוא מוסיף ומזמזם את המשפט, This Is The Life you Have Chosen אלה החיים שבחרת. עומדים באיזה בר ולא הביאו לנו מים? מתחילים לשיר, 'אלה החיים שבחרת'. אתה תקוע באיזה חור ונשבר האוטו ומאחרים לסאונד-צ'ק? 'אלה החיים שבחרת'. מין מנטרה כזאת כדי להזכיר לנו שאנחנו בחרנו בזה. בחרנו להיות יחד. ממש כמו יחידה צבאית או אסטרונאוטים. זה לימד אותנו להיות בני-אדם יותר טובים. אחד לשני וגם לעצמנו".
ועדיין, אי-אפשר לפתח זוגיות ככה, למשל.
"אי-אפשר. אני רואה זוגיות עם מישהי בעתיד, נוסע לחודש, חוזר לחודשיים. אבל איך שזה היה עד לאחרונה - אתה פשוט לא נמצא במקום אחד יותר מ-30 שעות. אז בשנה האחרונה אנחנו בפאזה אחרת".
מה קרה?
"סיימנו את הטור בניו-אורלינס. התחבקנו, התנשקנו, אבל החלטנו לעשות את זה יותר ברקיימא. אני חוזר יותר לארץ. עושה סאבלט או .Airbnbb אתה יודע איזה מיינד-פאק היה להתעורר ולהבין שאתה באותו מקום כמו אתמול, שלושה ימים ברצף? ובגלל שכל דירה יש לה את המוזרות שלה, אתה צריך להגיד לעצמך, זאת הכרית שלי, זאת המיטה שלי, זאת האסלה שלי".
וכשאתה חוזר להופעות?
"היום יש לנו אוטובוס. אתה עולה אליו בלילה, הולך לישון, מתעורר ביעד הבא. התחושה היא שקורה משהו יותר בריא. מה שהיה לפני היה קרקס מטורף. לא הייתי מוותר עליו, אבל גם לא הייתי עושה אותו עכשיו שוב אם אפשר. כי זה באמת סיר לחץ. האווירה של 'אני לא יכול איתו או איתה' זה משהו שכל אחד הרגיש מתישהו. גם אם אתה חושב שאתה קל, פתאום אתה קולט שיש מלא קשיים שבכלל לא ידעת עליהם. כל אחד בא עם הסיפור שלו. כולנו פה אנשים קשים".
אם הקורונה לא תכניס את העולם כולו לבידוד בית, הקהל הישראלי יזכה לראות את אחת הלהקות המיוחדות והמוערכות בעולם בתזמון נדיר. 'ביג ת'יף', שכבר הופיעה כאן ב-,2017 תעלה על במת מועדון הבארבי בתל-אביב ב-17 במרץ ולמחרת. אם לשפוט לפי ההופעה באפולו בלונדון לפני שבוע, רק מגפה באמת קטלנית היא סיבה לגיטימית לוותר על האירוע.
וכמו השירים הטובים ביותר של ביג ת'יף, שום דבר מזה לא היה צפוי. למעשה, סביר להניח שאם בתחילת העשור הייתם אומרים לאולארצ'יק (32) שהוא יסגור אותו עם מועמדות לגראמי ונוכחות בפלייליסט של ברק אובמה, הוא היה שולח אתכם לבדוק את פשר הניתוק בין החמצן למוח.
זה לא שהוא אי פעם חדל מלעסוק במוזיקה, מאז גילה את הקונטרבס בלימודי התיכון בתלמה ילין. הוא לקח אותו אפילו לקייטנה המכונה "גולסטאר 2" אבל כבר משנות העשרה שלו, הבן של אלון ודיאנה אולארצ'יק סומן בתור חומר הגלם המושלם לקראת קריירה בביצת הבידור: מוכשר, מגוון, חתיך וגם עם אחלה ייחוס משפחתי. הוא כיכב בסדרות נוער ("אדומות", "אליפים") וטלנובלות ("פיק אפ"), קיבל פינה ב"אקזיט" וגם הופיע ב"מותק של פסטיבל". "בנות משכו לי בחולצה כאילו אני מישהו שלא עושה קקי ופיפי", סיפר ב-.2005 הוא אפילו לא היה בן .18
אלא שהתשוקה האמיתית אף פעם לא הייתה רק בהפקות האלה, ולהיות אסי עזר לא עניין אותו. אז בגיל 26הוא לקח את הדרכון האמריקאי ונסע לניו-יורק. באחד הימים הבחין בזוג שהולך ברחוב. את הבחורה הוא לא הכיר. אבל את באק מיק אולארצ'יק זיהה היטב: עשר שנים קודם שניהם היו בתוכנית לנוער של ברקלי, הקולג' היוקרתי למוזיקה בבוסטון. הקשר ביניהם היה קרוב, כולל דמעות במעמד הפרידה. "אמרנו, טוב, נתראה מתישהו, ואז כלום. לא היה טלפון ולא פייסבוק. ואז הגעתי לברוקלין, קונה קפה ומעשן סיגריה ב-11 בבוקר, מסתכל שמאלה ורואה אותם על המדרכה. מתחילים לדבר ולנגן. ממש עשר שנים בול. זה הרגיש קוסמי".
התחושה רק התעצמה כשאולארצ'יק התוודע לבחורה, דמות שלא שמע עליה קודם. אדריאן לנקר, הסולנית וכותבת הטקסטים האדירה של ביג ת'יף, הייתה אז בת הזוג של מיק. את ארבע השנים הראשונות לחייה העבירה בכת נוצרית, עד שהוריה נטשו. אחר כך החלו שנות הנדודים בוואן כחול, עם עצירות להתרעננות אצל משפחות מוזרות. אחת מהן, למשל, השתייכה לכת האימיש. בגיל שמונה היא החלה לכתוב שירים. בגיל ,13 כשהוריה נפרדו, הוציאה אלבום בכורה, בדרך להיות כוכבת ילדים. אבל האנרגיה המרדנית והכעס שגרם לה לכתוב מלכתחילה שינו את המסלול. ביום שעברה לניו-יורק פגשה את מיק.
החיבור בין השלושה היה חריג בעוצמתו מהרגע הראשון. "התחלנו לנגן ואחרי שלוש-ארבע דקות אני מרים את הראש, מסתכל ימינה ושמאלה, ומבין שזה הדבר האמיתי", אומר אולארצ'יק, "חשבתי שאני לא יודע מה קרה עכשיו בחדר, אבל זה סופר-חזק". בראיון למגזין ,The Fader לנקר סיפקה תיאור יפהפה של האופן שבו אולארצ'יק סייע בהתפתחות האישית שלה: "כשרק התחלנו את הלהקה, היו לי כל כך הרבה חומות. שמרתי על עצמי ולא הבנתי את זה. מקס תמיד היה מסוגל לפגוש אותי במקום שבו אין שום דבר קטן מכדי שנדבר עליו. יש בו עוצמה".
"האמת? פאקינג לא יודע להסביר את זה", אומר עליה אולארצ'יק. "יש איזה נהר שיוצא ממנה והיא יודעת להתחבר למקום שפשוט איאפשר ללמד במוזיקה. המקום של לא לפחד, להיות מאה אחוז בטרנס. כמו איזה איש היי-טק שלא יודע מאיפה ההמצאה שלו, או אוהד נהרין. זה קיים גם בנגינה וגם באיך שאדריאן עושה תה. היא גם הייתה אלופת המדינה בקראטה. אם אני עכשיו עומד באיזה חניון ובא אליי מישהו? שתי דקות, טק-טק נגמר הסיפור".
השלושה צירפו את המתופף ג'יימס קריבצ'ניה ועזבו את העבודות המזדמנות. מיק שלח מאות מיילים מהמיטה שלו כדי לקבוע הופעות. "ענו .30 נכנסנו לאוטו ולא הפסקנו לנסוע".
Big Thief אצל ג'ימי קימל
למרות שלנקר ומיק כבר לא זוג, אפשר לשמוע עד כמה ביג ת'יף היא הכי קרובה למשפחה. בין אם אלה השירים העירומים יותר או דווקא התפרצויות מכשפות של דיסטורשן, מה שחשוב הוא היכולת לשכנע שאין שום מחיצה בין הפנים והחוץ של הלהקה. לנקר יכולה לצעוק או ללחוש: הקול שלה תמיד יהיה הכי ממגנט בחדר. לכן, לא מפתיע ששני האלבומים הראשונים של ביג ת'יף התקבלו בחום רב בחוגי האינדי. האתרים והמגזינים הכי נחשבים פירסמו ביקורות משתפכות.
אלא שאת הזינוק של 2019 גם הם לא ניחשו. תחושת מומנטום וגודש בחומרים הובילו את הלהקה להוציא שני אלבומים באותה שנה, קודם U.F.O.F ואז ,Two Hands שניהם בלייבל הנחשב .4AD פתאום הגיעו הזדמנויות להיחשף ובענק, בתוכניות כמו הלייט-נייט של סטיבן קולבר וגם תוכנית הבוקר של סי-בי-אס. בשתיהן הלהקה ביצעה את ,Not השיר הכי מדהים של ,2019 והראתה שם שאין הבדל בין מועדון של 200איש לתוכניות עם מיליוני צופים: ביג ת'יף תזרים את אותה מכת חשמל ולנקר תצפצף על הסטנדרטים של "טלוויזיה" עם השן החסרה שלה, תוצאה של תאונת אופניים.
בנובמבר הגיע הדובדבן: מועמדות לגראמי, בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר, על .U.F.O.F המתחרים על הפרס היו שמות קטנים וזניחים, אתם יודעים, תום יורק, ג'יימס בלייק, בון איבר ו-Vampire Weekend (שזכו). רוב הלהקות מרשות לעצמן לפתוח שמפניה. התגובה של אולארצ'יק הייתה: "או שיט".
למה?!
"כי זה לא אנחנו. עוד כשהיינו באוטו, מההתחלה, היו לנו שיחות על זה. פרסים לא נוגעים לנו. אנחנו רוצים את מה שהוא נצחי. ההכרה זה להיות בהופעה ולראות אדם שקנה בירה ולא שותה אותה".
אבל בכל זאת, גראמי.
"אז הייתה התרגשות וגם 'פאק'. אבל דיברנו והחלטנו לא ללכת להשתתף בזה. לא מאמינים בתחרות במוזיקה. ובמיוחד לא בתחרות שמייצגת אחוז אחד מהמוזיקה בעולם, אולי .0.1 זה לא היה באנרגיה של 'פאק דה גראמי'. תודה על ההכרה, אבל זה לא אנחנו".
ניסו לשכנע אתכם לבוא לפחות?
"גם אם כן, לא היינו יודעים מזה. המנהל שלנו חוסם את רוב ההצעות, שירים לפרסומות, כאלה. 99אחוז מהדברים שמציעים לנו, אנחנו לא נשמע עליהם בכלל".
מצד שני, כן מופיעים בתוכניות בידור.
"יש חיכוך עם המערכת, אבל כמעט בכל חיכוך כזה אנשים אשכרה אוהבים את המוזיקה. אז אתה רואה את הסאונדמן של תוכנית הבוקר והוא בא אומר לך אחר כך שהמוזיקה ממש טובה. או סת' מאיירס (הופיעו אצלו ב-- 2017 ע"ש). ברור שהוא הביא אותנו בשביל רייטינג, אבל הוא בא אחר כך ואומר שהוא עף על הלהקה. אם נוצרה הילה סביבנו, זה כי מבינים שביג ת'יף זה לא בשביל כסף או פרסום".
אם יש מישהו מבין חברי הלהקה שמבין משהו בהשלכות של החשיפה, זה הוא. וגם אם הנסיבות שונות בתכלית - בכל זאת, יש הבדל בין פסטיבל רוק לאייטם בפנאי פלוס - אולארצ'יק מוצא את נקודות ההשקה. "יש מכנה משותף אם הפרויקט מגניב. ב"אדומות", הייתי בן 16 ואנשים באים עד היום לדבר איתי על זה. אבל הפרסום עצמו באמת יכול לגרום לאנשים להתבלבל. מגניב שהרגשתי את זה ומגניב שיצאתי מזה".
אמרת פעם שהרגשת שהפרסום מסוכן לך.
"כן, כשרואים נער בן 15ורואים כסף. בתעשייה הרגשתי את הכוחניות. את המניפולציה. לא כולם, יש אנשים טובים, אבל סביב הכסף בא העניין הזה של להיות במוד של פחד. והייתי ילד בן 16 שמקבל צ'ק של 40,000 שקל על זה שהוא אכל סנדוויץ' עם חברים בשדה. זה פאקינג לא ייאמן. אבל הכסף גם מושך אנשים לעשות דברים שהם לא היו עושים. אז הרגשתי את החיכוך הזה והחלטתי שאני לא עושה דברים אם זה מרגיש לא טוב. השאלה היא מה אתה עושה כדי לקבל תשומת לב. ואם אדם קופץ עירום ברחוב עם זיקוקים - סבבה, אבל הוא כנראה לא ירגיש כזה טוב. אם אפשר לקבל תשומת לב בגלל משהו שאתה מאמין בו ולא לעשות סלטות, זה הכי מגניב. אי אפשר לבקש סלטות מביג ת'יף".
גם "גולסטאר" יכול להיחשב כחתיכת סלטה.
"שמח שאתה אומר את זה. כי רגע, וואט דה פאק: 'גולסטאר', ביג ת'יף, באמת מה הקשר. אבל מה שכל הזמן חיפשתי זה שיהיה וייב טוב. ו'גולסטאר' זה משהו שאני מסתכל עליו אחורה בגאווה מוחלטת, בגלל ה-Hang שהיה שם".
די מטורף להיזכר שאחד הקולגות שלו בעונה ההיא היה בן-אל תבורי, הרבה לפני מהפכת הבס והסלסולים, הכסף הגדול והיומרות לכבוש את אמריקה. אז, שניהם היו בעיקר בנים-של, עם יותר שאיפות מוזיקליות מאשר רעיון קונקרטי איך לממש אותן. באחת הסצנות המשעשעות אולארצ'יק וג'קי מנחם נדרשו לגלם מוכרים בערוץ הקניות. המשימה: למכור כרית ועליה דיוקנו של תבורי. הבמאי, אגב, היה אלירז שדה.
"אחת הסיבות שאהבתי את 'גולסטאר' הייתה השיחות בשעות הקטנות של הלילה עם בן-אל, שלא ייצאו לשידור", אומר אולארצ'יק. "בן-אל, צביקה פיק, שימי אטיאס. כל האנשים שהיו שם זאת להקה. יכולנו לשבת, לשתות קפה ולקחת צ'ק. אבל זאת הייתה קייטנה שבה אני לומד כדורגל ומזיז את הגוף. מגיל קטן אני אוהב לרוץ. מאז ('גולסטאר') אני משחק כדורגל ועף על זה".
אתה מראה ללהקה את החומרים האלה? הם יודעים שהיית אח של בר רפאלי ב"פיק אפ"?
"בטח, כל הזמן".
ואיך הם מגיבים?
"וואההההההה!!!!! מלא אהבה. גם אם יש גיגים שפחות אהבתי, הפקה צהובה או כל המיינד-פאק סביב מה זה טראש - אני מסתכל על זה בתור הילדות שלי. אוהב שהייתי גם בזה וגם בזה".
ומה עם כוורת? מראה להם קטעים?
"ברור. החולצה האהובה על אדריאן היא של כוורת מההופעות ב-,'90 שלבשתי לסאונד-צ'ק".
כמו הרבה להקות בינלאומיות, אפילו ללא נציג ישראלי, גם אצל ביג ת'יף הביקור הראשון בישראל נחרת עמוק בזיכרון. "היו שם 400 איש, אולי 40הכירו אותי. הרוב לא ידעו בכלל שיש בסיסט ישראלי".
אלא שההרכב מבין את הסביבה שבה הוא פועל. ושם, בחוגים הליברליים של סצנת האינדי, לא מסתכלים בעין סובלנית על מי שמגיע לארץ. לכן הלהקה פירסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה עם נימוקים להחלטה, והכריזה שחלק מההכנסות יועברו לקרן לרווחת ילדים פלסטינים. "כולנו מודעים להיבט התרבותי של תנועת ה-BDS ולמציאות הנושאת של העם הפלסטיני", נכתב בפוסט. "אנחנו לא טוענים שאנחנו יודעים מי יותר מוסרי ואנחנו רוצים להישאר פתוחים לפרספקטיבה של אנשים אחרים ולאהוב מעבר לחילוקי הדעות. אנחנו לא נוסעים לישראל כדי לתת הצהרה פוליטית. עם זאת, אנחנו מבינים את הטבע הפוליטי המובנה של לנגן שם, וגם את ההשלכות. כוונתנו היא לא להקטין את הערכים של תומכי החרם, או לקחת צד כדי לשכנע מישהו בצדקתנו, או, וזה הכי חשוב, להעלים עין מאלה שסובלים. אנחנו שואפים להיות ברוח הלמידה".
הייתי מבין אם לא הייתם באים. כאב ראש.
"אני לא הייתי מבין. זה הבית שלי. היה נורא כואב לי אם לא היינו מגיעים. הם גם מאוד אוהבים לבוא. תחשוב שכשאתה אומר 'ישראל', בשבילך זה כל כך הרבה דברים. מישהו שגדל בוויסקונסין ורואה משהו על ישראל בפייסבוק פעם ב-, רואה משהו אחד. אז מה שעשינו זה לדבר אל המעריצים שלנו. היה לי חשוב שלא נסביר ל-.BDS כדור הארץ זה בני-אדם, וגם ישראל זה בני-אדם".
נשמע שהיה לך קשה.
"זה מכה לך בבטן בתור ישראלי. כאילו יש עליך את המשקל של מדינה שלמה. כל הרגשות האלה היו מיינד-פאק. כאילו, מה אני בכלל צריך להתנצל. אז הגענו למשהו ואנחנו שלמים איתו, שמתייחס לשני הצדדים ויש גם הצהרה ממני כישראלי. אם אתה פוגש את ישראל במדיה, אולי תחשוב שישראל זה משהו לא מגניב. אבל ברור שאם אתה פוגש ישראלי, זה בן-אדם. בני-אדם זה מה שממיס את השנאה העיוורת. אז היה לי חשוב להגיב בתור ישראלי".
ובסך הכל התגובות די יפות שם. מבינות.
"היה כזה מתח בבטן שלי. ופתאום זה יצא ואני רואה שהאנשים בעולם הם טובים".
