השף אהרוני חושף את הסודות של חייו

באותן שנים הוא חי עם רוני אורן בבית יפהפה בשכונת מלחה בירושלים. רוני היה אנימטור צעיר, אבל הוא כבר עשה פלאים בבובות פלסטלינה שהנפיש לסרטי אנימציה, שהיו אז בבחינת חידוש מסעיר. דקות לאחר שהגעתי אליהם כבר ישב לידי יונתן על הספה, ראשו על כתפי. מדי פעם ליקק בעדינות את אוזני. החיבור היה כל כך טבעי ומיידי, שאמרתי לרוני בלי לחשוב יותר מדי, "הייתי רוצה שהוא יהיה שלי."

כעבור חודשים אחדים הוא התקשר אלי. "שמע," אמר רוני, "אני טס ליפן לתקופה ארוכה. אם היית רציני לגבי מה שאמרת, אז הנה ההזדמנות שלך. אתה יכול לקבל את יונתן. לתמיד."

בדיוק חזרתי מלימודי הבישול בטאיוואן ועמדתי לפתוח את המסעדה הראשונה שלי. נפרש לפני מסלול די ברור, ולא תיכננתי לכלול בו שותפים, אבל האפשרות לחלוק את חיי עם יונתן נראתה פשוט נכונה. לא ידעתי איך בדיוק אתמודד עם הנוכחות שלו ועל אחת וכמה וכמה עם הממדים שלו, אבל אינטואיטיבית ידעתי שזה יהיה בסדר. שהוא כלב טוב.

***

לא היה לי שום ניסיון בגידול חיות מחמד מאז זיזי האפרוח, אבל למרות הפער בגדלים ובשנים, הזיווג עם הדני הענק היה מוצלח מהרגע הראשון.

יונתן היה כלב עצמאי מאוד. בין היתר ידע איך לפתוח ולסגור דלת, בקלות ומשני הכיוונים, והיה יוצא ובא בהתאם לגחמות לבו וזרבוביתו. פעם נעלם לשלושה ימים רצופים, עד שחזר מותש עם פתק מגולגל סביב הרצועה: "לבעליו של הכלב, הוא אכן מתוק ומקסים, אבל כבר שלושה ימים הוא דבוק לדלת ביתי, מוטרף מהכלבה המיוחמת שלי וקצת מקשה על חיינו. נא טיפולך".

הוא היה מלך השכונה, והתרוצץ בה גדול וחסון כשלהקת כלבים קטנים ממנו מזנבת בו. מדי פעם היה מביא הביתה חברים, שניים-שלושה כלבים קבועים שתמיד שמחו מאוד על הביקור. אני מניח שהקרדיט מגיע בחלקו לכריזמה הטבעית של יונתן, וברובו לבשר שהיו מקבלים אצלנו.

רוצים לקרוא את "תחנות אוכל בחיי" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

והוא באמת ידע לשיר. שנים לפני שהאינטרנט הוצף בסרטונים של כלבי האסקי מזמרים, הדני הענק שלי היה חוזר על כל מנגינה שהייתי שר לו. הביצועים לא היו מדויקים או נקיים במיוחד, אבל הוא בהחלט עשה מאמץ לחזור על המלודיה לשמחת הסובבים אותו, ותמיד באותו מנח: הראש מוטה כלפי מעלה, המבט מרוכז והאוזניים שמוטות (רוני בחוכמתו לא חתך את אוזניו כפי שהיה מקובל בימים ההם).

ללא שום מודעות לגודלו – הוא שקל כשישים קילוגרם – יונתן שיכנע את עצמו שהוא פודל, והיה קופץ בחיבוקים עזים על כל מי שנכנס הביתה, נעמד על שתי רגליו האחוריות, נתלה על צווארו של האורח בשתיים הקדמיות ומשלים את העניין בליקוק רחב ורטוב במיוחד. לא כולם אהבו את זה, במיוחד לא אלה שקרסו תחת כובד משקלו.

זמן קצר לאחר שאימצתי אותו חיפשו שתי סטודנטיות צעירות, תמי וגיגי, דירה קטנה במרכז תל אביב המתעורר והמתפתח. לא משהו יקר, רצוי מציאה שאפשר לשפץ. כל אחת חיפשה מקום לעצמה, אבל הן יצאו לציד ביחד לאחר שהגיעו להסכם שבעל פה: אם שתיהן ירצו באותה דירה, יוכרע הדבר על ידי הטלת מטבע. ואכן, הדירה הקטנה בקומה האחרונה ברחוב מלצ'ט 16 ענתה בדיוק כה רב לדרישות, ששתיהן רצו בה. מטבע הוטל, גיגי זכתה, ועד היום כשאנחנו מספרים את הסיפור היא מוסיפה שאם היה יוצא עץ ולא פלי, יכול להיות שהייתי מתחתן עם תמי.

כן, התחתנתי עם השכנה ממול. למלאכי הזיווגים דרכים מסתוריות, ולפעמים הן קצרות עד כדי דלת מול דלת. אבל לא פחות מהמלאך והמטבע, השידוך הזה הצליח בזכות כלב במשקל שישים קילוגרם.

הרי יש גבול לנושאי השיחה שאדם יכול למצוא עם שכנתו. הוא שואל מה זה גיגי, היא עונה "חגית", מערכת היחסים צוברת ותק של שבע שניות. בצר לו יעלה האדון לדיון את העלייה בדמי ועד הבית או את מצב השפריץ על הקירות בחוץ. מה עכשיו? אז זהו, שבמקום לשבור את הראש, השכנה החביבה מצאה לנו סיבה נהדרת להיפגש ולשוחח: היא היתה מביאה ליונתן עצמות, שאריות מארוחת השבת אצל אמה. אני הייתי מודה לה מעומק הלב, וכשהיתה הולכת לדרכה משליך מיד את העצמות לפח. יונתן היה מקבל מהמטבח של "יין ינג" כמות גדולה כל כך של עצמות מרק ושאריות בשר, שהן היו מיותרות כמלפפון ים למת.

השכנה שאף אחד בעולם לא קרא לה חגית התנדבה גם להוציא את יונתן לטיול בשכונה כשאני הייתי מבלה שעות ארוכות ב"יין ינג". פעם ראיתי אותם מטיילים בשדירות רוטשילד ולמדתי ש"להוציא את הכלב" זה ביטוי יחסי: היה ברור לכל שזה יונתן שמוציא את גיגי, וגורר אותה לאורך השדירה כשהיא מדשדשת אחריו.

כמו בסיפורים, גיגי התחילה איתי דרך יונתן, והשכנות הטובה נהפכה ליחסי ידידות שהתהדקו לכדי חברות של ממש. היא היתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה, ובמשך תקופה מסוימת עבדה כקופאית ב"יין ינג", מה שבוודאי לא הזיק ליחסינו. ב-1985 החלטנו להינשא בחתונה קטנה, לא יותר משישים מוזמנים, בגינת בית הוריה בצהלה.

כשאמי שמעה על זה, היא לא ידעה את נפשה. "מי שמע על חתונה בגינה? בשביל מה יש אולמות בעולם? רק אצל האשכנזים עושים שטויות כאלה." (זאת לא היתה הפעם האחרונה שבה רשפה על כך שנחתה עליה כלה אשכנזייה נוספת לאלה שכבר יש לה.) כשהתברר לה שמותר לה להזמין רק עשרה אנשים, היא בכלל התקוממה, אבל אני הוריתי ללא פשרות: "רק משפחה מדרגה ראשונה!"

בסופו של דבר הגיעו מאה אורחים, מתוכם כארבעים מצד האמא של החתן. היא הזמינה את החברות מבית הכנסת, מספר לא מבוטל של רחוקי משפחה, וגם את השכנה שלה. "תגרש אותם אם אתה רוצה," אמרה באדישות כשבאתי אליה וסימן שאלה גדול על פני.

את האוכל לחתונה הכנתי עם שני ענקים שכבר אינם איתנו, שאול אברון וקרן הנדלר, במטבח הקטן של מסעדת "קרן" הקטנה ברחוב אבן גבירול (הנדלר, אמריקאית מלאת סטייל ואמידה, פתחה אותה והביאה ארצה את בשורת האוכל הקליפורני החדש. לימים קנו אותה חיים כהן ואירית שנקר, שהמשיכו להפעיל אותה תחת אותו שם. כמה שנים לאחר מכן פתחו את המסעדה המיתולוגית ביפו, שוב תחת שמה של המייסדת). הכנו רוסטביף מדמם ופטה כבד נפלא, שרי אנסקי הביאה מהבית סיר ענקי עם עלי גפן ממולאים, ואמא של גיגי הכינה כמויות עצומות של הרינג. ערב-רב של מאכלים אקלקטיים, בדיוק כמו הקהל שבא לחגוג איתנו כאישה ובעלה.

אבל זה סיפור על כלב, לא על בעלים.

***

כשנולדה בתנו תמרה, הוחלט שיונתן לא יגור יותר על הספה בסלון של דירתנו הקטנה. כדי לפצות אותו על הפיחות במעמדו, יצאתי לקנות לו מזרן, שתהיה לו מיטה משלו בפינה שאליה הוחלט להגלות אותו.

הלכתי ל"שילב" וביקשתי מהמוכרת מזרן למיטת תינוק. "מר אהרוני, מזל טוב לך. באמת קראתי בעיתון שנולדה לך תינוקת," היא אמרה בהתרגשות מסוימת. "תראה, יש לנו פה מזרן פשוט, עשוי ספוג, מאה ועשרה שקל. יש לנו גם אחד חדש שהגיע לא מזמן, עם מרכז אורתופדי שמתוכנן במיוחד למבנה השלד של התינוק, וכל המחקרים מצביעים על חשיבותו להתפתחות התקינה. זה שמונה מאות תשעים שקל, מאוד-מאוד מומלץ," אמרה במאור פנים ובהבעה של "ברור לשנינו שאתה קונה את היקר".

"אני אקח את הזול," אמרתי לה והרכנתי מעט את ראשי במבוכה. חמוד היונתן הזה, אבל אין מצב שאני מוציא על המזרן שלו שמונה מאות תשעים שקלים בגלל מרכז אורתופדי או כל מרכז שהוא.

פניה של המוכרת הביעו חוסר שביעות רצון גלוי למדי, מעורב בפליאה נוכח השף הנודע שלא חושב שלבתו הבכורה מגיע הטוב ביותר. "איך שאתה רוצה," אמרה בהבעה חמצמצה, השתתקה לרגע ואז הוסיפה כמו אזרה אומץ: "מר אהרוני, אני רק בכל זאת רוצה להדגיש שמחקרים הוכיחו מעל לכל ספק..."

"זה בשביל הכלב," קטעתי אותה בניסיון נואש לצאת מהמלכוד המטופש. היא השתתקה שוב וקפצה מעט את שפתיה. היה ברור שהיא רושמת לפניה את התירוץ העלוב ביותר לקמצנות מאז שחר ההיסטוריה. אני הלכתי הביתה עם מזרן במאה ועשרה שקלים ומוניטין שלעולם לא ישתקם, אלא שזאת לא היתה אפילו התקרית המביכה ביותר בקריירה המשותפת שלי ושל יונתן.

באותה תקופה כתבתי במשותף עם אברון את מדור האוכל בעיתון "חדשות". מעת לעת היינו עורכים סעודה ביתית בדירה הקטנה שלי ברחוב מלצ'ט ומזמינים אליה אנשים מפורסמים לצורך כתבה. לאחת מהארוחות הזמנו את שגריר איטליה בישראל. יונתן, נדמה לי, ידע לפנַי מה עומד לקרות.  

ההזמנה היתה לשעה שבע בערב. בערך בחמש אחר הצהריים נשמע צלצול בדלת, ובתזמון מושלם: אני בדיוק ניצבתי במטבח במכנסיים קצרים וטי-שרט מקומחת, עדות אילמת לתערובת הניוקי שעסקתי בהכנתה. גיגי חיתלה את תמרה התינוקת, יונתן נבח למשמע הדפיקות, והבית היה כולו ברדק. פתחתי את הדלת בעזרת המרפק – לא היתה ברירה, ידי היו מרוחות לגמרי בבצק דביק – כשאני נזעם וקצר רוח. מי זה מפריע לי בדיוק עכשיו, שעתיים לפני ארוחה חשובה שדורשת עוד עבודה רבה?

בכניסה עמדו השגריר ואשתו. חגיגיים, לבושים בסטייל איטלקי לעילא. הוא בחליפה גזורה היטב ועניבה נהדרת, אוחז בקבוק יין מהסוג שאנחנו אנשי הקולינריה מכנים "יקר אימים"; והיא בשמלת ערב יפהפייה, ובידיה זר פרחים. עוד לא הספקתי להתאושש ולהבין את המצב והם טרם סיגלו לעצמם הבעה לא-מזועזעת כשיונתן זינק על כבוד השגריר בחיבוק המפורסם שלו, וכמעט הפיל אותו הן מכובד משקלו והן מתדהמה. רציתי למות מרוב מבוכה.

"הקדמנו?" שאל השגריר לאחר שהשתחרר מחיבוק הדוב הדני, נבוך אף הוא ומנער שערות כלב שדבקו בחליפתו המהודרת. "ובכן, אמרנו שבע," עניתי סמוק ומנומס. "או. או או. חשבתי שזה חמש," ענה האמבסדורה. לקח לכולנו רגע להירגע לפני ששלחתי אותם לבר של "יין ינג", מרחק שני בתים מדירתנו, לשתות משהו ולחזור בעוד שעה.

**

יונתן היה איתנו עוד כמה שנים טובות לפני שנפטר בשיבה טובה. מאז באו והלכו עוד שני דנים ענקיים שהיו חביבים מאוד, אבל לגמרי בוקים. כלבת השרפיי הקמוטה שבאה אחריהם – אלוהים יודע מה עלה בדעתי - היתה חייזרית גמורה, מלאה מחלות אציליות. פיבי, על שם הדמות מ"חברים", היתה כלבת רועים גרמנית טראומטית שלקחנו מצער בעלי חיים. היא חייתה איתנו שנים רבות עד שהלכה לעולמה כשלוש שנים לפני הקלדת המילים האלה. כולם היו כלבי, אבל אין ספק שיונתן היה האחד. זה עניין של ראשוניות, של איכויות מיוחדות, וכמובן גם בשל חלקו בהיכרות שלי עם גיגי.

העובדה ששידך בינינו כלב הולמת איכשהו את יחסינו. אנחנו זיווג קצת משונה כאילו, הפכים גמורים אפילו בניכוי העובדה הפרוזאית שאנחנו זכר ונקבה וגם אם לא מביאים בחשבון את הרקע השונה שבאנו ממנו, אני מהעיר התחתית של חיפה, והיא מצהלה. העניין הוא כזה: בעוד שאני מהדס ברחבי העיר כשנוצות הטווס שלי פרושות לראווה, גיגי היא מהזן הנחבא אל הכלים. בעוד שהחשיבה שלי חסרת גבולות, תמיד ספונטנית ותמיד נעה על חמישה צירים שונים בעת ובעונה אחת – תקראו לזה הפרעת קשב או רב-משימתיות, ככה אני מתפקד הכי טוב – המחשבה שלה סדורה ומעמיקה, מנומקת ובנויה לתלפיות, רואה הן את התמונה השלמה והן את עשרות הפרטים הקטנים שממנה היא מורכבת. אפילו כשאנחנו מגיעים לאותה מסקנה - זה קורה לפעמים - היא נובעת ממקומות כל כך שונים, שקשה להאמין שהם יכולים להגיע לאותו היעד.

היא פסיכואנליטיקאית. אני שף. היא אוהבת לתכנן את הצעד הבא. אני רק רוצה לזוז כבר. למרות ההבדלים המהותיים הללו, ואולי לא למרות אלא בזכות, אנחנו בזוגיות שנמשכת כבר כארבעים שנה. הצלחנו לשזור ולהטמיע מעט מתכונותינו ומתפיסותינו זה אל זה. נדמה לי שזה הרחיב את דעתנו במובן הפשוט של הביטוי, ולבטח העשיר את עולמנו. ממרחק השנים אני יכול לומר שגיגי היא האדם שנגע בחלקים העמוקים ביותר שלי, שאיש לא השפיע כמוה על מהלך חיי. נדמה לי שקוראים לזה אהבה.

גיגי נחשבה תמיד לבשלנית בקרב חבריה, והיא עדיין מבשלת טוב מאוד.

זאת גרסה שלי לאחת ממנות הדגל שלה.

12 דבלים גדולות

12 תמרים (מג'הול גדולים) מגולענים

12 משמשים יבשים גדולים

למילוי:

400 גרם בשר טחון

1 בצל קצוץ דק

2 שיני שום קצוצות דק

½ כוס כוסברה קצוצה דק

2 כפות שמן זית

מלח, פלפל שחור גרוס

2 כפיות בהרט

לרוטב:

3 כוסות יין לבן או אדום (או מים)

4 כפות שמן זית

2 כפות דבש

2 כפות חומץ בלסמי

4 תרמילי הל כתושים

1 כפית קינמון

מעט אגוז מוסקט טחון טרי

3 עלי דפנה

מלח, פלפל גרוס

- מערבבים את חומרי המילוי לתערובת אחידה. מהתערובת מגלגלים 36 כדורים קטנים.

- חותכים כל דבלה לרוחב בחתך שאורכו מחצית מהיקפה. אוחזים את הדבלה בכף היד, מכניסים לתוכה אצבע מהיד השנייה, לוחצים ומרחיבים את פנים הפרי היבש עד כמה שאפשר, ואפשר לא מעט. את הטכניקה הזאת מיישמים גם על כל שאר הפירות המיועדים למילוי.

- פוערים את הפתח, מכניסים פנימה כדור בשר קטן ומהדקים את הפרי סביב המילוי בעדינות. גם את זה עושים עם כל הפירות.

- מניחים את הפירות בצפיפות בכלי עגול או אובאלי חסין חום.

- שמים את חומרי הרוטב בסיר ומביאים לרתיחה.

- יוצקים את הרוטב אל הכלי עם הפירות היבשים. הרוטב צריך לכסות את הפירות כדי ¾ מגובהם.

- מכסים בנייר כסף ומחוררים אותו פה ושם.

- מכניסים לתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות לכחצי שעה.

- מסירים את נייר הכסף, מרטיבים בעזרת כף את פני הפירות עם נוזלי הבישול שבכלי וממשיכים לבשל בתנור עוד כ-25-20 דקות. תענוג.

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן .

"תחנות אוכל בחיי", ישראל אהרוני, ידיעות ספרים ואחוזת בית, 224 עמודים