כולנו מסתובבים (טוב בסדר, יושבים) בימים אלה בתחושה לא ברורה לגבי מה שקורה עכשיו, ומה שעתיד לקרות. ישנם גם כאלה שחוקרים את התחושה הזו ומתעסקים בה כבר זמן מה. אחד מהם הוא האמן עומר אבן-פז (28). הוא עובד במקביל בפיסול, במיצב ובווידיאו, וגם מתוך העבודות הפיזיות וגם מאלה הדיגיטליות עולות שאלות שעוסקות במוות, במגדר ובמצב שבו אנחנו נמצאים היום לעומת זה שנהיה בו בעתיד. כלומר, אם יהיה אחד כזה.
הוא נולד וגדל בכרמי יוסף, ובתיכון למד אמנות בתלמה ילין. "זה היה סוג של כרטיס היציאה שלי מהכפר הקטן שבו גדלתי לעיר הגדולה גבעתיים", הוא צוחק, "אבל ברצינות, גם עבודות שלי מגיל 17 הן כאלה שאני מסתכל עליהן היום כמשמעותיות בדרך האמנותית שלי. משם המשכתי לשירות בגל"צ, ותוך כדי הבנתי שאני לא רוצה להיות עיתונאי. המשכתי לצייר, וכחייל עני שלא היה יכול לשכור סטודיו התחלתי לעבוד במטבח של מסעדה – שם גיליתי את נייר הכסף, חומר גלם שמלווה אותי עד היום".
בהמשך נסע אבן-פז ללמוד אמנות בצ'לסי קולג' בלונדון. הוא גר שם במשך ארבע שנים והחל להציג את יצירותיו. התחנה הבאה הייתה ברלין, שבה שהה שנה וחצי. בחודשים האחרונים הוא חזר למחוזותינו, וכעת הוא חי ועובד בתל אביב ובמקביל לומד לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת ת"א. "אני מנסה להיות גם משכיל", הוא מסביר, "ההתמקדות שלי באמנות נדדה בתקופה האחרונה לכיוונים דיגיטליים יותר. אני גם קצת כותב, קצת עורך, קצת עושה וידיאו. אבל בעיקר אני עדיין פסל, ואני כן מחכה לרגע שבו אקח סטודיו בעיר ואחזור לפסל".
חומר הגלם המרכזי בפסלים שלו, כאמור, הוא נייר אלומיניום מסוגים שונים. "מהנייר כסף של המטבח עברתי לסוגים שונים של נייר אלומיניום תעשייתי, ומהרגע הראשון נהניתי לעבוד איתו בידיים. יש בו גם משהו קצת לא מוסרי שאני מחבב, הוא מזהם מאוד. מובן שבכמויות שאיתן אני עובד זה לא רלוונטי, אבל באווירת המוסר האקולוגי האדוקה בברלין הרגשתי כן קצת עצור. הוא חומר מתכתי אבל קל מאוד, ממש במשקל נוצה, הוא נדחס ונכנס לכל מקום, אני יכול לצבוע אותו ולתת לו צורות שונות. לפעמים אני מצליח להגיע איתו לטקסטורות שממש דומות לעור אנושי. יש לי אהבה גדולה אליו, הוא חומר טוב לאמנים נודדים, וזה מה שאני מרגיש שהייתי בשנים האחרונות. בתערוכה הקבוצתית האחרונה שבה הצגתי, בלונדון, הבאתי איתי פסל שלם של חיה בגודל אמיתי בתוך המזוודה. כל הפסל הזה בגודל של אחד לאחד שוקל משהו כמו 7-6 ק"ג".
בעוד חומר הגלם המרכזי בפסלים הוא נייר אלומיניום, הדימוי המרכזי שבו עוסק אבן-פז בפסלים שלו הוא בעלי חיים. "זו לא החלטה מודעת שלפיה מה שצריך לעשות בעולם הוא לפסל חיות", הוא צוחק, "אבל זה תמיד היה העיסוק. חיות ומוות. החיות עצמן תמיד חצי מתות או חצי נוצרות או נולדות. הרבה פעמים הן יהיו חשופות, יהיה בהן חלק של שלד, כדי שבני אדם יוכלו להרגיש הזדהות אבל מצד שני גם לא להיגעל או להיבהל. אני מנסה באמצעותן לצאת מהאנושי למה שהיה לפני האנושי, לעשות הרחבה של המציאות".
אבל אלה לא סתם חיות.
"נכון. אני משתדל להתמקד בחיות משונות כמו צבוע (בדרך כלל צבועות נקבות) או פרד, כי יש לי המרחב להטעין אותן במשמעויות. זה לא עוד אריה שכבר סוחב איתו ערימות של משמעויות. אצל הצבועים, למשל, יש ברמה הביולוגית תופעות ממש משונות, כמו למשל שמדובר בטורף היחיד שאצלו הנקבות גדולות וחזקות יותר מהזכרים. הן השולטות, ובתוך כל זה יש להן איבר מין דמוי פאלוס. הן כאילו חיקו את הגברי והתקדמו ממנו, עברו אותו. דרכן אנחנו יכולים לחשוב על הרגע שבו אנחנו חיים כיום, שבו אפשר להתחיל לזוז מהקטגוריות הנוקשות של גבר ואישה, למשל. גם אצל הפרד הנושא של ג'נדר הוא מרכזי – מכיוון שהוא לא יכול להתרבות, הוא לעד יהיה הפרט האחרון. הפרד הוא סוג של אשמה גברית, והצבועה היא סוג של תקווה נשית. שניהם בעייתיים ודפוקים מצד אחד, אבל הם גם מאפשרים לנו להסתכל על החיים בצורה שהיא קצת שונה מ'ככה זה צריך להיות'. הלא נורמלי הוא הנורמלי החדש, שזה רעיון שהמגפה הנוכחית מעט כיבתה, אבל לשם אנחנו הולכים".
ואיך מתקשרות לכל זה עבודות הווידיאו?
"גם עבודות הווידיאו, וזה משהו שהבנתי בדיעבד, עוסקות במצב של להתחבר או להתאחד עם אנשים, להתמזג, לחצות את האני – רק בתוך המרחב הדיגיטלי. אלה עבודות של שישה ערוצים שבכל אחד יש בין וידיאו אחד לשניים, שבו מופיע אדם אחר מבין אנשים שונים שמפוזרים ברחבי העולם, שהאימג'ים שלהם הולכים ומתאחדים, מתמזגים. יש בהם משחק בין מציאות לדמיון, בין סיפורים אמיתיים ללא אמיתיים שאני הבאתי או שהם הביאו. הרעיון הוא שהעולם ממשיך להשתנות, ומאלץ אותנו לחשוב על המקום שלנו בצורה חדשה. אפשר לחשוב על זה גם בנוגע לווירוס הקורונה, שלחץ על הברקס ואילץ אותנו להפסיק הכול כי אנחנו לא מוכנים שימותו אנשים. זה באיזשהו מקום להגיד שהדבר הכי חשוב לנו הוא להישאר בחיים, שזה בעצם גם מה שהווירוס עצמו עושה – מנסה להישאר בחיים".
גם העיסוק שלו ב"מפגשים" מקוונים, כפי שהם מתקיימים בעבודות הווידיאו שלו, הפך בעל כורחו להרבה יותר אקטואלי במציאות הנוכחית. "הרעיון של לנסות לחיות דרך תרבות מקוונת הוא מצד אחד רעיון שיש לי תשוקה מאוד גדולה אליו, זה יכול לחבר אותך לאני שלך. מצד שני, מדובר בזרות והתפרקות מוחלטת של האני. המראות שמוצבות מולנו הן הרבה יותר מוזרות, אם הן בכלל קיימות, ומאלצות אותך להיות הרבה יותר פסיבי".
את התערוכה המשמעותית האחרונה שלו בארץ הציג אבן-פז בינואר 2019 בגלריה אלפרד. התערוכה, שנקראה "לינק אין ביו", הייתה תערוכה משותפת לו ולאמנית מיה פרי, ואצר אותה ליאור זלמנסון. באפריל הקרוב, נכון לעכשיו, מתוכננת לו תערוכה בברלין שבה יציג עבודות פיסול, וידיאו וניאון. ועל אף שכרגע גרמניה לא בהסגר מלא וגלריות עדיין עובדות, לא באמת ברור מה יקרה איתה. "אני חושב שהמגפה האמיתית היום היא הבידוד", הוא אומר, "יש מאות או אלפי חולים, אבל מיליוני אנשים שנמצאים בבידוד וצריכים להסתגל מחדש לחיות בעולם של תרבות מקוונת".
