המנחים של ''זהו זה!'' כבר ידעו בתחילת האייטיז שהם מוכרים לפחות כמו זיפ תפוזים ולהקת תיסלם. בכל זאת, מאה אחוזי צפייה, ערוץ אחד ויחיד, אין בדיוק לאן לברוח, משהו כמו הבידוד בקורונה, רק בגרסת הטלוויזיה הישראלית. אבל ביולי 1982 הם קיבלו את הרייטינג לפנים. "אחד הבמאים שלנו הציע שאולי נעשה תוכנית של 'זהו זה' בפארק הירקון", נזכר מוני מושונוב. "אמרנו, האיש לא ממש מחובר. מי יבוא עד לפארק בשבילנו בקיץ? חם. אבל עשו במה ובאנו לעשות חזרה עם המצלמות, הרגשנו מיוחדים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בגלל הפארק?
"הביאו ארבע או חמש מצלמות, כי זו הייתה פתיחת עונה והרגיש כמו יום מיוחד. התחילו להגיע אנשים, כמה עשרות אלפים, והתחיל להיות לא נעים בגלל ההמולה. הבמאי נכנס לאוהל ואומר, 'חבר'ה, אל תשאלו, הלכה מצלמה שלוש, כי הקהל רמס אותה'. ואז הוא נכנס שוב, 'הלכה גם מצלמה שתיים'. בסוף נשארנו עם מצלמה אחת והוא אומר, 'תשכחו מהבימוי, תעשו מה שאתם רוצים, תשתלטו על זה לבד'. ואז בראבא תפס את הפיקוד. אירחנו בזמנו זמרים וצמדים, נגיד גלי עטרי ומני בגר, ולבראבא היה קטע. כשהוא הציג את האמנים הוא אמר, 'הוא יפה, היא מלכה, שניהם ביחד מני בגר וגלי עטרי' ואז היה מוסיף את הקריאה של הסוס שהפכה להיות מזוהה איתו. ככה זה נולד".
זה קטע מוזר, הסוס.
בראבא: "זו הייתה מחאה שלי בעצם. כי האופי של 'זהו זה' היה צנוע ופתאום הפכו אותנו למופע של מאה אלף איש ועשו איחודים בין אמנים. בעצם, העידן המסחרי התחיל באותו בוקר ואני הרגשתי שאני צריך למחות, אבל לא באיזה מהלך כבד או רציני. אז אמרתי, 'שושנה דמארי ויפה ירקוני' וצהלתי כמו סוס. והנה לך תהליך הלידה המדויק של סוסו של יאצק".
כולם קיבלו אותו בקלות?
"היו במאים שמרנים. אחד מהם לא היה יכול להבין את הסוס שעשיתי כל פעם, שהיה נטול הקשר ונבע אצלי משריטה בילדות. קראו לי לשיחה אצלו והבמאי אמר, זה או אני או הסוס".
הקורונה עצרה את היקום ושינתה את החוקים, אבל בראה מחדש את אחד מההרכבים היותר־אגדיים בעולם התרבות הישראלי, ''זהו זה''. ולא אחרת. אחרי שרשרות אינסופיות של ניסיונות במהלך השנים לגרום להם להתקמבק, כולל הצעה לא ממש מזמן לאיחוד מעניין כמופע במה, הצליחו בתאגיד השידור כאן להניע את חמשת המנחים לחזור לשתף פעולה בקלילות.
דובל'ה גליקמן (70) שלמה בראבא (69), גידי גוב (69), מוני מושונוב (68) ואבי קושניר (59) התחברו במהירות די מדהימה אחרי 22 שנה, כמו חולצה ותקליט של אז, כולל שידור חוזר באחת וחצי ביום שישי. בשבוע שעבר עלתה התוכנית הראשונה (חמישי, כאן) ראש בראש מול התותחים הכבדים של הערוצים המסחריים, ''ארץ נהדרת'' ו''האח הגדול'', ועדיין זכתה לרייטינג יפה.
היא שרדה 20 שנה על המסך, מנקודת הפתיחה של מגזין נוער בחינוכית ועד תוכנית פריים בערוץ 2 הגדול, אבל למרות ההצלחה המדהימה, איש מכוכבי התוכנית לא התעשר. "ב'זהו זה' כל השנים לא היה כסף", אומר גוב. "רק משהו סמלי. פעם קיבלנו 320 לירות לתוכנית, הרבה שנים. בשום שלב ב'זהו זה' לא אמרת לעצמך, אני מסודר. גם עכשיו לא. עכשיו אני מקבל רק 200 אלף דולר לתוכנית!"
מפתיע. היה לכם מאה אחוז רייטינג.
בראבא: "לא באנו אז בשביל הכסף וגם לא עכשיו".
קושניר: "גידי אמר לי לפני כמה שנים, אחרי שידור חוזר, ׳היינו לא רעים ובשביל 400 שקל׳".
למרות הכול, הרמתם את האיחוד מהר מאוד.
בראבא: "אנחנו באים כי זה מתבקש, אף אחד לא אמר לא כשקראו לנו".
מושונוב: "זה לא שבאנו ואמרנו, בואו ננצל את המצב ש'זהו זה' יחזור. זה נולד כצורך של אנשים לראות אותנו. ממש התקשרו והודיעו לנו. אנחנו חיים בעידן הסקרים. התגובות שאני מקבל על התוכנית הראשונה הן מדהימות. אנשים בכו והתרגשו מאוד. אז נכון שזה הקהל של 'זהו זה' שליווה אותנו מהימים הראשונים, אבל מצד שני אני פתאום רואה וידיאו של ילד בן חמש ששר את הפתיח וילדים שנטרפים על הבאבא בובה".
קושניר: "אנחנו עובדים הכי קשה שאפשר, זה לא תנאים רגילים. גם כי אסור להתקרב אחד לשני בגלל הקורונה וגם כי הקצב מהיר".
גוב: "בכל זאת עברו 20 ומשהו שנים".
גליקמן: "אנחנו באים וכאילו לא עבר זמן. לא היה צריך אפילו סמול־טוק. ישר קיבלנו חומרים. אנחנו כבר מכירים אחד את השני על חולשותיו ויתרונותיו כאילו אתמול צילמנו תוכנית אחרונה. אין בי חשש מתחרות ולא מכלום, באים ועושים את שלנו ואין זמן או חשק לבוא להתמודד עם מחשבות אם זה כן יתפוס או לא יתפוס. אנחנו עושים את שלנו וחששות בעולם הבמה תמיד ישנם, אבל זה התענוג של המקצוע".
מתוך התוכנית החדשה
הפורמט של ''זהו זה'' היה משהו שלא נראה בישראל לפני כן. שידור חי, מנחים מתחלפים, זמרים, דמויות משוגעות והומור ישראלי חדש. התגובות היו טירוף מוחלט. אנשים הקפידו להישאר בבית בשעה שבה שודרה התוכנית, והיא הפכה לשיחת היום. זו גם הייתה התוכנית הראשונה בפורמט כזה שבה המנחים צולמו מתחת לגובה החגורה. "כל העסק של טלוויזיה היה חדש", משחזר גליקמן, "ובראבא לא הבין בהתחלה שרואים אותנו. הוא חשב שזה רק אנחנו. גם לא הייתה לו טלוויזיה בבית. פתאום אנשים אמרו לו ברחוב, ראינו אותך בטלוויזיה, וגם אז הוא לא הבין מה הם רוצים".
כמה יכולתם להשפיע כשחקנים על התוכן?
מושונוב: "עד שעלינו, כל התוכניות בחינוכית היו של שיעורים באנגלית, במתמטיקה ובכימיה. אותם אנשים שביימו את התוכניות האלה היו צריכים להתפתח לכיוון של הומור. בגלל שהם לא היו מומחים בזה, ואנחנו הגענו מלהקות צבאיות, היה לנו מנדט שאנחנו מבינים משהו שהם כנראה לא. היינו נותנים הערה ותמיד דעתנו נחשבה, ומסכנים העורכים והמפיקים. מה שיפה זה שכל הבניין של הטלוויזיה החינוכית גדל וצמח יחד איתנו. לחבר'ה בחינוכית הייתה חרמנות לזה לפחות כמו לנו. השידור החי זו מהפכה. מי היה עושה הומור בשידור חי? רק חדשות".
בראבא: "הייתה לנו פינת עיתונות שהוביל אבנר תבורי. ההורים שלי קנו דירת גג ברחוב בתל־אביב, מדהימה, והייתה בעיה, התחיל המשבר של הבנקים, הדולר השחור היה 30 אחוז יותר מהיציג וחשבנו שזה הסוף של הכלכלה".
מה הקשר ל'זהו זה'?
"חכה רגע. אז אותו אבנר, עם האבא שלו, הגיע אלינו ושם אצלי מעטפה של 29 אלף דולר, וחשבתי שחוזרים לגולה כי יש משבר ענק, לקחתי את המעטפה. היום הוא גר בדירה ברחוב נחמני בתל־אביב ששווה שני מיליון דולר, אבל זו הקארמה שלי".
וואו.
"זה לא השיא. מבחינה קארמטית הבאתי את זה לאקסטרים. אשתי השנייה, חמדה לוי, הייתה ציירת מוכשרת. קיבלתי מלגה ללמוד תיאטרון בניו־יורק, ויום אחד נכנסנו לגלריה שם. היא רואה ציור ופרצה בבכי. אמרה, 'אף פעם לא רציתי לקנות לעצמי משהו יקר, אבל את זה הייתי קונה'. הולכים לבעלת הגלריה, והיא אומרת, 'זה עולה 16 אלף דולר'. חמדה אמרה מיד, 'טוב, זה מושחת, זה כמו דירה בבת־ים בערך'. לא קנינו, ולמחרת נכנסנו לגלריה ושוב חמדה פרצה בבכי. 'כמה זה, אולי אפשר הנחה?' עונים לה שלא, אותו מחיר. ככה כל יום, ואחרי שבוע, בלב כבד, ויתרנו על הציור. תשע שנים אחרי אנחנו רואים מכירה פומבית בסותבי'ס. לצייר קראו בסקיאט. שנתיים אחרי שראינו את הציור גילה אותו אנדי וורהול, ובהמשך בסקיאט מת מהרואין. הציור נמכר ב־3.7 מיליון דולר! אז לא מגיע לי שמישהו יקנה לי דירה?"
גוב: "עכשיו אתה בסדר, לא? יחסית?"
בראבא: "זכיתי במפעל הפיס אבל זו כתבה בפני עצמה".
''זהו זה'' עלתה לאוויר ב־1978 כמגזין נוער של הטלוויזיה החינוכית. הקאסט הורכב בהתחלה ממוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ, וקיבל חיזוק בהמשך עם גידי גוב, דובל'ה גליקמן, אבי קושניר ואחרים. מהר מאוד שינתה התוכנית את קהל היעד והפכה לתוכנית לכל המשפחה. ככזו היא הפכה ללהיט טלוויזיוני ענק וזכתה למעמד של קאלט. 500 תוכניות שודרו ב־20 שנה. עשרות כותבים ומנחים אורחים, 15 במאים ושחקנים אלמונים שיחד הציבו רף חדש לטלוויזיה. "באנו לחינוכית לאודישן", נזכר מושונוב, "אני זוכר שהייתי עם בראבא ודליק ווליניץ ולא ידענו על מה מדברים איתנו. אמרו לנו שרוצים תוכנית בגובה העיניים. עשינו את האודישן, היה צריך להגיד דברים כמו, 'ועכשיו קבלו את צילה דגן!' והתקבלנו. וזה התחיל בקיץ, אמרו רק לחודש, אולי לכל החופש הגדול וזהו, בסוף עשינו עונה".
איפה הייתם אז בחיים?
גליקמן: "אותי לא רצו להכניס לתוכנית אז באתי עם כמה סבלים מהנמל ואמרתי שאו שאתם מקבלים אותי או שאני נותן פה הוראות. ואז הדברים התגלגלו".
בראבא: "התחתנתי עם אשתי הראשונה ב־1975 וביום שהתקבלתי לתוכנית התגרשתי ממנה. אחר כך כל כמה שנים חזרתי על זה".
קושניר: "את העונה הראשונה ראיתי בפנימייה של הכפר הירוק כצופה. האמת היא ש'זהו זה', מהיום הראשון שלה, הייתה תוכנית שמדברת אחרת".
גוב: "המפיקה שלנו הייתה מהפכנית ואמרה, בואו נעשה תוכנית שמדברים בה נורמלי ויושבים חפיף על מדרגות. עצם הדבר הזה היה פריצת דרך, שזה נטול פאתוס, חוקים, רי"ש, חי"ת ועי"ן".
הבנתם שזה הולך להיות להיט כזה?
בראבא: "התחושה הייתה שהגענו לעבודה כאילו אנחנו עובדים במתנ"ס במקום נידח. לא התייחסנו לנושא שכל המדינה רואה וכמה רייטינג יש, אלא באנו בשביל דאחקות והנאה, והכיף היה כאילו אנחנו מופיעים לעצמנו".
גוב: "פעם ראשונה שהבנתי שזה מצליח היה כשביום חמישי בארבע אחר הצהריים הפסיקו את האימונים בצה"ל וראו 'זהו זה'".
מושונוב: "פעם ביקרנו בטייסת כלשהי ואמרו לנו שדוחים את האימון בשעה".
גליקמן: "אני זוכר שפעם אמר לי מפקד בסיס רמת דוד של חיל האוויר, שהסורים יכולים להפציץ אותנו ביום שישי באחת וחצי, ואף אחד לא יעלה לשמיים כי יש 'זהו זה' בשידור חוזר. אנחנו היינו ויראליים עוד לפני שידעו מה זה. ועוד בחיל האוויר".
לקח להם זמן לקלוט שהם לא מופיעים לעצמם ושלשקט שמול הבמה באולפן יש תהודה עצומה בקהל, שהציף באהבה באותם ימים. "פעם הלכתי לאורך השביל ובדרך אני שומע צעקות של ילדים", מספר מושונוב. "פתאום אני רואה אותם רצים ואני מנסה להבין לאן, הרגשתי כמו צ'רלי צ'פלין, ואז הם נעמדו לידי. זו הייתה הנקודה שהבנתי שבכלל מכירים אותי. עד אז לא ידעתי. פעם גם זרקתי אבן על איזה ילד כי הוא וחברים שלו הפריעו".
בראבא: "אבא שלי היה נורא נרגש מזה שאמרו לו, אתה אבא של יאצק. ברגע של וידוי הוא אמר לי, 'אני שמח. אני בראבא ואתה בר־כוכבא'. הוא התכוון להגיד, אתה הגעת יותר רחוק ממני".
גליקמן: "אנשים אהבו את התוכנית, קיבלנו אהבה ברחוב. לא היו טלפונים אז אבל שלפו עטים ודפים והיו מבקשים חתימות. היום כבר מבקשים רק סלפי. אני לא הרגשתי סוג של פגיעה בפרטיות. אתה חי בבית שלך וזהו. מי שלא רוצה, אין לו פרטיות. כשהייתי בא לבקר את אמא שלי כשהייתה בבית חולים, הצוות דיבר איתי על 'זהו זה' וזה מה שעשה לי טוב. ככה אני לקחתי את זה. אף פעם לא הוטרדתי מזה. זה דבר טוב כשאוהבים אותך".
''זהו זה'' לא הייתה רק החיבור בין המנחים שלה אלא פינות שהפכו בעצמן את משתתפיה לכוכבים, למשל חברי ''על הברזלים'', דן תורן, דליה שימקו, אלון אבוטבול ואיציק גייר ז"ל, יואב קוטנר ופינת המוזיקה, שולה חן וספי ריבלין ז"ל. הייתה גם רבקה מיכאלי שהגישה את ''אבן נגולה מעל ליבי'', פינה עם חידות מדעיות שהפכה לקלאסיקה בפני עצמה. לפעמים אפילו חילקו חולצה ותקליט. ועכשיו? אין צורך להכין את הסמארטפון, כי כנראה שהתוכנית הפעם לא תכלול פרסים נוסטלגיים. "כל הפרויקט הנוכחי באמת נעשה מתוכנית חירום ואין לנו אפילו עוד פינות בתוכנית", אומר גוב. "נדמה לי שקוטנר אמור להגיע בכל זאת".
הפינות חסרות לכם בגלגול הנוכחי?
מושונוב: "כן, ואם אתה שואל אותי, אחרי הקורונה 'זהו זה' תוכל להיות עוד יותר רלוונטית ככה כי לא ראיתי תוכנית שיש בה שילוב של רעיונות חינוכיים לצד בידור פרופר".
קושניר: "הלוואי שנוכל לעשות את התוכנית בשידור חי".
אז לא יהיו חולצה ותקליט בקרוב?
גליקמן: "מה קרה לך, תקליט זה דבר יקר ערך, לא פשוט. יהיה יותר קל לתת למישהו זום משוכלל. החידון היה אז בגדר פלאי הטלפון. היום מחוברים כולם אחד לשני. אנחנו נעשה אולי פינה אבל החובה תהיה לצלצל רק מטלפון חוגה למרכזייה, כמו פעם".
לא מעט מהפרקים והדמויות הפכו לקלאסיקות וחזרו לחיים במרוצת השנים כאורחים בתוכניות אחרות כמו הבאבא בובה, שלושת הזקנים והנשים הפולניות שלהן, וגם יאצק. הדמויות נוצרו, כמו רוב הדברים הטובים, לגמרי במקרה. "יאצק הוא אלתור של דמות בהשראת אבא שלי", מספר בראבא. "הוא היה חלוץ שעלה לארץ וכל המשפחה שלו לא שרדה במלחמה ההיא. איך שהוא הגיע לארץ הוא פרץ בריקוד הורה ונפל לתוך אבץ רותח. כל החיים הרגליים שלו היו מקולפות והוא היה פשוט פרודיה של חלוץ. עם חאקי קצר כמו קריקטורה של צ'פלין. כשאמרו שצריך דמות כזו לקחתי שפם ואקורדיון, ופתאום ברגע, לצורך מערכון חד־פעמי, נולד יאצק".
מה עם הבאבא בובה?
קושניר: "גם הוא נולד במקרה. הייתה לנו תוכנית על ריקודי עם, בראבא שיחק כהן, גורו כזה, והיה לו מנגל גדול שהוא היה קופץ עליו, כאילו בגלל החום, וממציא ריקוד. והיה למומחה הריקודים עוזר, מוני, שמכניס את האנשים שלו והיה מדבר כמו הבאבא בובה של היום, וכשהגיעה מלחמת המפרץ ועלה הרעיון של הגימטריה, הדמות גויסה לשם".
גליקמן: "הדמויות שלנו נולדו והתפתחו מהשפה המשותפת שיצרנו. לפעמים אני רואה שידורים חוזרים ואני לא זוכר שום דבר. לא מזמן ראיתי תוכנית שעשינו על מצוקת הדיור ולא זכרתי כלום. הפרק של הסרט הערבי כמובן היה זכור מאוד. באו אז עם רעיון לייצר סרט כזה. זה תמיד סיפור טרגי מורכב שנפתר בחצי דקה ותמיד יש בו רקדנית בטן. אנחנו הכנסנו רקדנית בטן לסצנה בזמן לא נכון תסריטאית, וכל הזמן אמרנו לה, 'לא, זה לא הזמן שלך עכשיו'. הפכנו את זה לחגיגה גדולה. עשינו עבודה ממש קשה מבוקר על לילה, בלי פרומפטר ובלי כלום. למשל הייתה תקופה של מיוזיקל, אז ענת גוב באה עם רעיון לעשות מזה תוכנית שבה כל בן־אדם שר במקום לדבר. זו הייתה תוכנית שתפסה".
קושניר: "הגעתי ל'זהו זה' ולא הפסקתי לצחוק בשידור החי. שאלתי את עצמי פעם למה אני צוחק כל הזמן ופתאום הבנתי שזה מהתרגשות. ופעם אחת עשיתי מערכון עם גידי ומוני וצחקתי. בסוף הרמתי את הראש לקונטרול ואמרתי, 'סליחה אני לא צוחק יותר', שניהם לקחו אותי ואמרו לי, 'ממי ביקשת סליחה? התוכנית הזאת שלך. ממי ביקשת סליחה?' לקח לי שנתיים להפוך מהקהל של 'זהו זה' למנחה של 'זהו זה' ואני בעצם עד היום פה כקהל".
לא בכל תוכנית הופעתם יחד.
מושונוב: "היו תורנויות אבל ממלחמת המפרץ הפסיקו התורנויות. היינו כולנו יחד. בדרך כלל לא מזכירים אותם אבל אתה יודע כמה מנחים נוספים היו? דליק ווליניץ היה הראשון שהבין את העניין של מרצ'נדייזינג. הוא הופיע עם טישרט שעליה היה כתוב בגדול שם החנות 'טופר'. אמרתי לו שרואים את המותג והוא אומר לי זה כל הקטע, צריך להראות את זה. ככה הוא קיבל את החולצה מהם אחר כך".
בראבא: "לפני כמה חודשים הלכתי ברחוב ואנשים עושים מישמש מוחלט. מישהו צעק לי ברמזור, ׳היי טוליפ, מה עם הכלב׳".
לא היו הרבה מנחות אורחות אצלכם.
גוב: "קרן מור התארחה אצלנו אבל לא הייתה מנחה. איכשהו הגבריות של העסק לא נתנה מקום לזה שתהיה מנחה".
היום היו מבקרים אתכם על למה אין אישה.
גוב: "נו, אלה העובדות, זה היה אז. אבל רצינו".
מוני: "אז התחלתי להתחפש לנשים".
בראבא: "בחייך, לא היו אז נשים בארץ, גם גולדה התחפשה לגבר. זה הדראג הראשון שלנו".
מערכון בתקופת מלחמת המפרץ
מלחמת המפרץ הייתה השיא של צוות ''זהו זה'', שידע להפוך את הדכדוך והפחד מסדאם חוסיין להומור מושחז ובעצם המציא את התוכנית מחדש לכדי מעמד של ממתק לאומי, הפטריוט של המסך. "הייתה צריכה להיות תוכנית על מאפיה באותו שבוע, לפני שידענו שיש מלחמה", נזכר קושניר, "ואז אמרו, יש מלחמה ואין לנו כלום. המפיקה אמרה, תבואו בכל זאת, אולי נעשה משהו. ואז הגענו והתכנסו עם הצוות המורחב בחדר אחד גדול. כשסיימנו לדבר, אחד הבמאים לקח לוח מחיק, והתחיל לכתוב רעיונות שעלו תוך כדי הדיבור וזה פשוט התגלגל למה שהבאבא בובה נהיה. גם אז צילמנו פעם ראשונה את סימה וארווין, בעל ואישה שתמיד מגיעים יחד. גידי הגיע מליל שימורים אחרי שנסתם לו המרזב וזה עיצבן אותו נורא. ככה הוא נכנס לתוך המערכון".
גליקמן: "יש כל מיני מיתוסים סביב התוכנית. אני לא חושב שעלינו מבחינת האיכות במלחמת המפרץ. פשוט כולם ראו ואז, חוץ מנחמן שי, אף אחד לא דיבר עם הציבור. גם לא ראש הממשלה שמיר, זה לא כמו היום. אנחנו באנו ודיברנו עם האנשים באופן שחימם את הלבבות ואולי נתן נחמה, זו הסיבה שאנחנו עושים עכשיו את 'זהו זה', מעין נחמה".
זו הייתה תקופה משוגעת.
גוב: "קצת כמו היום עם הקורונה. בידוד של שלושה חודשים ואסור היה להתאגד או להופיע. אנשים ישבו בבית והיו הוראות איך להפעיל את המסכות ומה לעשות במקלטים. כל העם ישב בבית. הייתה איזו פעם, נדמה לי, שנפל סקאד ברמת־גן על איזה בית ואנשים פרצו ובזזו. מזה עשינו מערכון שמוני רץ עם טלוויזיה ומישהו אומר לו, ׳מה אתה עושה? זה שלי׳".
בראבא: "אנשים בזזו במלחמה. אנחנו אומרים שהיו פעם איכותיים, אבל זה לא היה ככה".
אתם חוששים מהמצב היום, עם הקורונה?
בראבא: "היום אני חוזר לנתניה ויש שם אנשים שבונים חומות וגדר תיל וחושבים ששם יגנו על עצמם כמו אבירים בימי הביניים. בסוף איזה איכר אוכל מרק תנשמות בסין. עוד נשק ועוד טיל ובסוף בא לך וירוס ועושה צחוק מכל האנושות. אני בהתכחשות. אומרים לי שהמשפחה הכי חשובה. עכשיו אנשים נמצאים 24/7 עם המשפחה והם בוכים. אנחנו מנצלים את זה לזמן איכות משפחתי ואני יורד עם הילדה בת החמש לגינה ומאמין בגורל".
גוב: "במלחמת המפרץ עשיתי תקליט עם יועד נבו ואני זוכר מיקסים באולפן, המון הפקות בבורסה, ואנחנו עם מסכות על הפנים וטייפים תלויים על המיזוג, אבל האיום לא היה ממשי. עד שלא נפל עליך טיל על הראש, לא היה באמת מה לעשות. אני מתגעגע לנכדים לחבק אותם. בריאותית, אני מודאג כמו כולם. אם אני פה אני כבר לא זהיר מאוד".
מושונוב: "אני מפחד על האנשים היקרים לי, אמי סוזנה בת קרוב למאה ואני דואג לה. היא נמצאת בסיטואציה מוזרה ואני לא יכול להגיע אליה. ואני דואג לאחים שלי ולילדים. כשאני מתפנה רגע לעזוב את החרדות האלה, אני עובר לחרדה שלי כי אני בלהקה הזאת של מעל 60".
קושניר: "עכשיו אין הבדל בין בני־אדם, לא משנה אם אתה עשיר או עני. פובליציסט כלשהו כתב שאלוהים גירש אותנו מבתי התפילה. הווירוס הזה הוא הבריון השכונתי שמכופף הכול".
גליקמן: "אנחנו חמישה אנשים, וארבעה מהם בקבוצת סיכון. כל אחד מאיתנו יכול להדביק את האחרים. אנשים אומרים לי שאנחנו משוגעים שאנחנו מצטלמים ככה קרוב. הייתי בניו־יורק והתיידדתי עם רופא בכיר וסיפרתי לו על 'זהו זה'. הוא אמר לי שאני משחק רולטה רוסית. אני מודה שאני הולך חצוי כל פעם לצילומים. אתה כל פעם שומע איך זה מתפזר ויש מועקה ולחץ, מצד שני אלה הנסיבות היחידות שהיו יכולות להחזיר את 'זהו זה'. היה קשה לאסוף את כל החמישה. רק התרופה לקורונה תוריד אותנו מהמסך ואני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר ואז שתהיה דרך להמשיך את התוכנית גם ככה".
גוב: "תשמע, 80 אחוז מהמשק לא מרוויחים כסף עכשיו. מי שפחות עשיר זה פחות משנה לו, יש מסעדות שנפלו, אין כלום. ראיתי חוואי בצפון שאמר שאיש לא קונה ממנו חסה ואין כסף. זה מציף אותך. יש כמות עצומה של אנשים בשוליים של הגל הזה שסובלים. מתישהו יחזרו הופעות, ייצאו, אבל מה יהיה עד אז?"
קושניר: "ולמי יהיה כסף לבוא למסעדות".
גוב: "גמרנו לצלם בשבוע שעבר את התוכנית בסביבות שש וחצי־שבע ואנחנו יושבים פה על הכורסאות ואומרים, היה ככה וככה, איזה כיף, ובצד מוני אומר 'כמה יש? שבעה מתים?' וזה היה זיקוק של הפסיכיות של הסיטואציה שאנחנו גמרנו לצלם תוכנית והוא עשה שיחה עם הבית וזה המשפט ששמעתי ואמרתי לעצמי, זה לא נורמלי הדבר הזה. אני חושב שהאדם הוא הסתגלן הגדול ביותר בעולם. עכשיו החיים זה ככה, אז יאללה ככה. כל עוד אנחנו בריאים, בבקשה".
לא רק הם עושים קאמבק. גם חברם לתוכנית, המוזיקאי שלמה גרוניך, שהשתתף בתוכנית והיה אחראי על הפינה המוזיקלית חזר לבצע איתם שירים יחד. לפני שנתיים וחצי טענו שלוש נשים כי המוזיקאי פגע בהן מינית בעבר. הוגשה תלונה נגד גרוניך במשטרה ואחרי חקירה הוחלט לסגור את התיק. הידיעות על האיחוד של ''זהו זה'' גררו ביקורת ברשת הטוויטר כלפי הצטרפותו של גרוניך. "אני לא שמעתי על הביקורת", אומר גוב. "אבל גרוניך יצר 20 שירים נפלאים ב'זהו זה' עם זוגתו דאז נירית ירון, לפי המשטרה התיק נסגר וזה נראה לי טיפשי לחזור עם שיר של גרוניך בלי גרוניך. האיש יצא נקי והוא חלק מ'זהו זה', לפחות בשירים".
מושונוב: "זה עוד אחד השיעורים של אחרי הקורונה. מי אנחנו שנשפוט? כל הזמן שופטים מי ייצא מהחברה שלנו ומי לא בגלל מעשה כזה או אחר. מה אנחנו?"
בראבא: "לא מצוי בחומר וגרוניך בחור מצוין".
גליקמן: "הפתעת אותי, ואין לי מושג מהעניין הזה. אותי הוא מעולם לא הטריד".
עדיין לא ברור כמה פרקים יצולמו לעונה הנוכחית. מה שבטוח הוא שבכאן רוצים כמה שיותר. מצד שני, כשמצלמים תוך כדי מלחמה בווירוס תוקפני, עולים סימני שאלה. "אני לא יודע מה להגיד לך בכלל על ההמשך", אומר גוב. "קשה לדעת. מספיק שפה יידבק מישהו וכל האולפנים נסגרים. כבר שלושה שבועות אנחנו יחד, שומרים מרחק, כפפות, ואנחנו בסדר ואני אפילו מפחד להגיד את זה. מצד שני, בסופו של דבר אתה מצלם שיר באולפן ובראבא שם את הראש עליי ואנחנו קרובים, מה לעשות. יאללה, שנהיה בריאים".
מושונוב: "אני רוצה שנמשיך לעשות גם סרט יחד. זה החלום שלי. שהקאסט הזה ישחק בפיצ'ר״.
גליקמן: "זה נורא תלוי. אני למשל צריך לצלם ישר את 'שטיסל' אחרי הקורונה וגידי בטח ייסע עם אהרוני לירח דבש שוב. אני הייתי שמח אם היינו ממשיכים בצורה זו או אחרת. סרט קולנוע עם כולם יכול להיות דבר נהדר. הייתי רוצה שניסע עם זה לכל מיני מקומות בעולם ושנעשה 80 יום מסביב לכדור ואחר כך יערכו את זה. רעיון מצוין".
קושניר: "צריך לחכות לסוף המחזה כדי לדעת".
בראבא: "בשידור החוזר נקבל את ההחלטות".
גוב: "הלוואי, אני אשמח לעשות סרט כזה".
קושניר: "בחור אחד ניגש אליי בבית קפה עם תסריט פשע כזה וכבר ייצר פוסטר עם הדמויות שלנו. שכחתי מי זה. אני מבקש שייצור קשר אם הוא קורא את הכתבה".
