אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. אחר כך הוא מעלה אותם על הכתב, עושה בלגן ומקבל איומים בתביעה. כאלה הם אוטוביוגרפיות, יומנים וממוארים: תנו לבן אדם לכתוב כמה עשרות אלפי מילים, והוא ימצא כבר מה להשחיל ולמי. הרי לכל אחד יש כמה חשבונות לסגור, או דברים לפרוק מעל ליבו. וכפי שאמרו חכמינו, נכנס חוזה עם מו"ל - יצא סוד.
הפעם זה וודי אלן. אחרי חודשים ארוכים של משחקים בסגנון נשיקה-סטירה עם הוצאות לאור, בארצות הברית ומחוצה לה, הבמאי הקשיש הצליח למצוא הוצאה שמוכנה לפרסם את ספרו, Apropos of Nothing ("אפרופו שום דבר", בתרגום חופשי). הקושי היה ברור: זה שלושה עשורים וודי אלן הודף בעיקשות את טענות בתו המאומצת דילן פארו ואימה מיה פארו, שהטריד אותה מינית בילדותה. בשנים האחרונות, עם השינוי החד שנרשם בשיח בעקבות תנועת MeToo, ובליווי הקמפיין של העיתונאי רונאן פארו בעד גרסת אחותו, אלן כבר לא יכול לנער מעליו את הסיפורים כפי שמנקים אבק מעל השרוול. החרם התעשייתי הולך וסוגר עליו, וגם שחקנים שששו להשתתף בסרטו האחרון, "יום גשום בניו יורק", הביעו לבסוף חרטה פומבית. עכשיו, בפעם המי יודע כמה, אלן מגיב.
זהו בלי תחרות אחד הממוארים הסנסציוניים של השנים האחרונות, שלוחץ על הנקודות הרגישות ביותר של התקופה. אך למען האמת, הוא היה כזה עוד לפני שהמבקרים זכו לקרוא אפילו מילה אחת מתוכו. כותבי טורים ברחבי העולם הקדימו תרופה למכה, ערמו זה על גבי זה טיעונים והקלידו את זעמם. היו שהזכירו שאלן לא ממש היה זקוק לעדויות של פארו כדי להפוך לידוע לשמצה. התדמית שלו החלה להתכער עוד לפני כן, בעקבות נישואיו לסון-יי, בת מאומצת נוספת של מיה פארו, כשהוא היה בשנות החמישים לחייו והיא בקושי בת 21. בגרדיאן לא הלכו סחור-סחור והאשימו אותו בהיותו "קריפ". הם עדינים - במקומות אחרים מכנים אותו "מפלצת".
כפי שאפשר להבין (בדיעבד, כבר משם הספר), הוא מהווה בחלקו כתב הגנה של וודי אלן. כן, יש שם גם סיפורים מילדותו ומנעוריו, שבימים אחרים אולי היו זוכים לעניין ציבורי נרחב יותר, אבל כעת הכול מתגמד לעומת חילופי ההאשמות. על טענותיה של דילן שנגע באיבריה האינטימיים במספר הזדמנויות, אלן כותב ש"אולי" הניח את ראשו "לרגע" על הירך שלה, אבל לא עשה שום דבר בלתי הולם. הוא אף מצהיר שהוא ואשתו סון-יי ישמחו מאוד לחדש את הקשר עם הבת, אם תרצה בכך – באמירה מנותקת להחריד ומקוממת להדהים. על היחסים עם סון-יי עצמה הוא מספר שבתחילת הקשר הרומנטי והמיני ביניהם, לא היו מסוגלים "להסיר את הידיים זה מזו". אם התמזל מזלכם ושכחתם, נזכיר כי השניים הצטלמו באופן ארוטי – וכך גילתה מיה פארו, אימה המאומצת של סון-יי, על יחסיהם. עוד בספר, אלן מתנער מכל קשר אישי למפיק-העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין, שהורשע בשבועות האחרונים באונס ונשלח למאסר, וטוען שמעולם לא שש לעבוד עימו בשל השוני בין שיטות העבודה שלהם.
וודי אלן אולי השפיע עמוקות על הקולנוע, אבל שני דברים הוא בוודאות לא המציא: את ספר הזיכרונות ואת הסנסציה. הרבה ידוענים עשו זאת לפניו, ופרסמו טקסטים שהגיעו במהירות האור לכותרות, עוד לפני שבכלל סודרו על המדפים בחנויות. הסיבות משתנות. איש איש ודרכו. לפעמים נדמה שהמטרה היא באמת ובתמים לזכך את הנפש. פעמים אחרות, אלה פשוט נקמות קרות. ולעתים נדמה שזה בכלל עניין של מכירות.
אחד הממוארים המדוברים ביותר בשנים האחרונות הוא דווקא זה של אווה גרדנר, מסמלי הזוהר הנוצצים של הוליווד בכל הזמנים. הוא נקרא "השיחות הסודיות", ואכן, הוא מגלה יותר מטפחיים. אבל זהו ממואר עם סיפור מוזר – למרות שהוא נכתב במהלך חייה של גרדנר (יחד עם פיטר אוונס), היא נסוגה בה מההחלטה לפרסמו, כנראה משום שהבינה שהוא עלול לייצר לה בעיקר נזקים, ולבסוף הוא פורסם רק בשנת 2013 - 23 שנים לאחר מותה - באישור היורשים. בספר מספרת גרדנר על ילדותה בשנות ה-20, על ראשית דרכה ככוכבת, כשאף אחד עוד לא האמין בכישרונה אך כולם נכבשו ביופיה, ועל הסרטים שבהם שיחקה - ואלה שדחתה, כמו "הבוגר". עם זאת, עיקר תשומת הלב ניתנה כצפוי לעניינים שבינו לבינה: יחסיה עם פרנק סינטרה, או הפעם ההיא שבה ניסתה להרוג את חלוץ הטיס ומפיק הסרטים המיליארדר הווארד יוז, באמצעות מאפרה שהטיחה בראשו.
בכלל, פרסום ואומללות הם שילוב בלתי-קדוש שמרתק את הקהל כבר עשרות שנים, בעיקר כשמדובר במי שנדמים כהכי תמימים. דוגמה לכך אפשר למצוא בממואר של דרו ברימור, אחת מאותן כוכבות שטיפחו תדמית ציבורית כפולה וסותרת לגמרי - הכוכבת התמימה והילדה הרעה - באותה נשימה ממש. אך כשמעמיקים בפרטים, מבינים שמעל הכול, ברימור הייתה קורבן של תעשייה נצלנית שאדישה לגורל כוכביה.
בניגוד לגרדנר, ברימור משתייכת בעצמה למשפחת אצולה הוליוודית – היא נכדתו של השחקן ג'ון ברימור ובתו של השחקן ג'ון דרו ברימור – אבל הייחוס הזה אף פעם לא הגן עליה. אם כבר, להיפך. בגיל חמש היא הופיעה לראשונה בקולנוע, בסרט "מצבים משתנים". שנתיים אחר כך כיכבה ב"אי.טי" של ספילברג, ובאותה עת הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית המשנה על "גירושין נוסח הוליווד". כשהייתה בת תשע, הוריה אכן התגרשו, והיא, רק ילדה, הסתבכה בתהילה של עצמה, ואף אחד לא הגן עליה. בספר משנת 1990 שנקרא Little Girl Lost ("ילדה קטנה אבודה") היא נזכרת באותה תקופה, וחושפת את הפנים המבהילות של עולם האשליות האמריקני: איך לפני גיל עשר כבר החלה לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות, וכיצד אמא שלה הציעה לה לעשן מריחואנה כשנסעו באוטו עם בן הזוג של האם. בגיל 13 הדברים הידרדרו עד כדי קוקאין. כשהייתה בת 14 החלה ברימור לעבור טיפולי שיקום וגמילה, ובאותו זמן סטיבן שפילברג לקח אותה תחת חסותו. גם אם לסיפור שלה היה לכאורה סוף טוב, הוא חושף את ילדותם המסויטת של אין-ספור כוכבים צעירים.
הספר של השחקן קורי פלדמן, שהתפרסם בשנות ה-80 בסרט הקאלט "אני והחבר'ה", מטריד לא פחות. בספרו משנת 2013 הוא מתאר - שחור על גבי לבן - הטרדות מיניות שהוא וחברו השחקן קורי היים חוו בעלומיהם. הוא מתמקד באירוע שהתרחש בזמן צילומי הסרט "לוקאס" ב-1986: "בנקודה מסוימת של הצילומים, הוא הסביר, גבר מבוגר שכנע אותו שזה נורמלי לגמרי שגברים מבוגרים וילדים צעירים בתעשייה יקיימו יחסים מיניים, שזה מה שכל החבר'ה עושים", הוא כותב, ואומר שעוד באותו יום היים, שהיה נער צעיר, "תמים ואמביציוזי", הרשה לגבר לבצע בו "מעשה סדום". פלדמן עצמו מספר שגבר שאמור היה לעבוד כעוזר שלו, בנעוריו, שידל אותו לצרוך תערובת של גלולות לפני שביצע עימו יחסי מין.
בקטע שעשוי להישמע מבלבל מעט, פלדמן כותב גם על מייקל ג'קסון, ומציג אותו דווקא כמפלט של נורמליות. "העולם של מייקל ג'קסון, מטורף ככל שזה יישמע, הפך בשבילי למקום שמח. כשהייתי עם מייקל זה החזיר לי את התמימות, זה היה כמו להיות שוב בן 20", הוא כותב – ומציין שהמוזיקאי מעולם לא נגע בו באופן בלתי ראוי. כך או כך, את זהותם של אלו שהוא מציג כמטרידנים פלדמן לא היה מוכן לחשוף בספרו – מסיבותיו שלו – אך בהוליווד (לצד ההסתייגויות מהקטעים על ג'קסון) רבים שיבחו אותו על האומץ לעשות מה שרק מעטים העזו, ולדבר על מה שרבים רצו להשתיק.
בקפיצה חדה, אל המפורסמים שלנו. יהונתן גפן זכה לראות הרבה גבות מורמות ואפים מתעקמים בעקבות ספרו "חומר טוב" מתחילת שנות האלפיים, ובוודאי צבר לו כמה אויבים. בספר מכבס גפן מול הקורא את הכביסה של כמה מחבריו הטובים מימים עברו. הוא כותב על רעיו-יריביו, המשוררים והפזמונאים שבהם הוא מקנא, על כוכבי שנות ה-60 וה-70, ובקיצור על הבוהמה התל-אביבית - וזה לא יורד לגמרי חלק בגרון. בוודאי לא היום. בין היתר הוא מספר שאיש הקולנוע צבי שיסל היה מקיים מבחני בד לסרטים פיקטיביים ומבקש מהנבחנות לחשוף עצמן, וכי אורי זוהר היה מפציר בו, כלומר בשיסל, להתערטל בפומבי. עוד הוא מספר איך היה מתמסטל עם חבורת לול – כיום תופעה מיינסטרימית כמעט, אבל כזו שפעם הייתה נחשבת למופקרת לחלוטין – וכיצד כתב שירים כמו "אחינועם" או "כשאת בוכה את לא יפה".
זמן קצר לאחר צאת הספר התארח גפן בתוכנת האירוח של יאיר לפיד ומיהר להתנצל, בייחוד בפני שיסל, ספק מתוך תחושת אשמה כנה, ספק מפני שחשש מתביעה. מנחם בן, שהוזכר גם הוא בספר, טען כי יש "אי דיוק מובנה באישיותו הכתיבתית של גפן", ובכל זאת גילה חיבה כלפי הטקסט שעורר כעס ומבוכה. לפיו, מדובר ב"וידוי אמיתי, מרגש ומצחיק על חולשות שלו ועל חולשות של אחרים ובחשיפה, נקמנית אומנם אבל בהחלט לא קטלנית, של החצר האחורית בעולם הזוהר של אורי זוהר". נדמה כי ההלם בעולם התרבות הישראלי לא נבע רק מתוכן הדברים עצמם, אלא מעצם העובדה שמישהו פתאום התעקש להזכיר את מה שכולם העדיפו לשכוח.
גם בספורט התחוללו אי אלו התנגשויות בשל מילים כתובות. אפשר לציין, למשל, את אייל ברקוביץ'. ברקו של היום, המרוסן על ידי אופירה בערבי שישי, איש הפוליטיקה המתונה והחיוך השובב, נדמה כמלאך לעומת הפרובוקטור שהיה בימי שיא תהילתו כשחקן כדורגל. בספרו "הקוסם" הילל את עצמו, וכתש את כל האחרים. על אלי אוחנה כתב כי "אוחנה רוצה להיות שר החינוך, מבחינתי זה סיוט. לא ארצה לשלוח את הילדים שלי למערכת חינוך שבראשה עומד אדם כאוחנה". שנים אחר כך, אוחנה אכן ניסה את מזלו בפוליטיקה, במפלגת הבית היהודי, אבל זה לא נמשך יותר מכמה ימים והצהרות. בכל אופן, זה היה רק המתאבן. המכה האמיתית הגיעה כשברקו כינה את אוחנה בספר "עבד כי ימלוך", וחולל סכסוך ארוך שנים, מיציאת הספר ב-1999 ועד היום. כשברקוביץ' הכריז בפני התקשורת על רצונו לאמן את נבחרת ישראל, אוחנה עוד זכר את העלבון, ואמר כי אם הדבר יקרה, "זה יהיה היום הכי שחור לכדורגל מבחינה חינוכית וערכית".
אבל זה שום כלום לעומת האוטוביוגרפיה של קשר העבר של מנצ'סטר יונייטד, רוי קין. באוטוביוגרפיה שפרסם בשנת 2002 עשה את הבלתי ייאמן (ובלתי מובן) כשתקף באופן בלתי ספורטיבי בעליל את השחקן הנורבגי אלף אינגה האלאנד. תחילת הסיפור הייתה ב-1997, כשהנורבגי תיקל את קין שלא בכוונה במשחק בין מנצ'סטר יונייטד ללידס וגרם לאירי לקרוע את הרצועה הצולבת בברכו. בספר הודה קין שארבע שנים לאחר מכן תיקל את האלאנד בכוונה תחילה במהלך משחק דרבי (הפעם הנורבגי שיחק במנצ'סטר סיטי). האלאנד נפצע, ולמעשה סיים את הקריירה. "חיכיתי יותר מדי זמן לרגע הזה. נכנסתי בו הכי חזק שיכולתי. הכדור לא עניין אותי", כתב קין. ההמשך – קללות. ההתאחדות האנגלית החליטה להשעות אותו בעקבות הווידוי, ולקנוס אותו ב-150 אלף ליש"ט. קין הגיב: "לא היו לי שום חרטות". ב-2014, אגב, יצא לאור גם ספר המשך, שבו סיפר קין שנגח בפניו של השוער פטר שמייכל במהלך מריבה מדושנת אלכוהול.
בנימה מעט אחרת, אי אפשר בלי קפיצה קטנה לפוליטיקה. מדינאים רבים מספור התגלו ככתבנים חדי לשון, אבל בארצנו הקטנה, מעטים עשו זאת כמו רבין. בספרו "פנקס שירות", אחד מספרי הזיכרונות המפורסמים ביותר בזירה המקומית שפרסם ב-1979, הוכיח רבין שהרבה לפני היותו יונה, יש לו אינסטינקטים של נץ. הטקסט נכתב עם העיתונאי דב גולדשטיין, וראה אור בשנים שלאחר פרשת חשבון הדולרים, ניצחונו של שמעון פרס בבחירות לראשות מפלגת העבודה וכניסתו של מנחם בגין לתפקיד ראש הממשלה. רבין היה באופוזיציה, ובינתיים כתב. התוצאה הייתה ספר זיכרונות כן וישיר במיוחד, שנדרש לנושאים שלגביהם היה נהוג בעיקר לשתוק עד אותה עת. כך כותב רבין בספר, בין היתר, על גירוש הערבים במהלך מלחמת העצמאות (חלקים מן הפרק הזה צונזרו) ועל הבחירה להטביע את האלטלנה. לא כולם שמחו לקרוא את השורות האלה אז.
אבל מה שנחקק בזיכרון מ"פנקס שירות" היה בעיקר הקביעה כי פרס, חבר מפלגתו של רבין, "פסול מלשמש כראש ממשלה" משום שהוא "חתרן בלתי נלאה". לפי רבין, חתרנותו של פרס "הייתה מבוססת על שקרים גמורים או על חצאי אמיתות", ו"להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול, לא הכירה מגבלות וכמעט הכול מותר". כל זאת "על פי המשנה הבולשביסטית הנודעת, שככל שיהיה רע יותר – כך יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם". פרס התייחס בזלזול לפרסום, וכינה את הספר "טעות דפוס בפוליטיקה הישראלית", אבל הדברים דבקו בו גם שנים אחר כך, עד לשלבים המאוחרים בקריירה הפוליטית שלו. בקיצור, אם אתם רוצים שקט, היזהרו מממוארים.
פורסם לראשונה: 09:23, 03.04.20
