לפני חצי שנה, קצת אחרי ציון 20 שנה למותו של בעלה, הזמר והיוצר מאיר אריאל, החלה תרצה אריאל לסבול כאבים מציקים באגן הירכיים. לאחר שלא נמצא שום ממצא חריג בבדיקות, היא הופנתה לגינקולוג ששלח אותה לביופסיה, והיו לו חדשות לא טובות בשבילה. סרטן מפושט באגן. עכשיו היא מסתובבת עם מסכה וכפפות בבית חולים מוכה בהלת קורונה, ובין הקרנות לכימותרפיה מקווה לטוב ומתנחמת בכך שהשיער היפה שלה עדיין גולש על כתפיה. גם הליפסטיק האדום לא זז מהשפתיים. תרצה אריאל היא אישה יפה ומלאת עזוז.
"בדצמבר אהיה בת 75 ואני לא צובעת את השיער, היית מאמינה?" היא מתקרבת אליי כדי שאראה מקרוב. זו שעת ערב מוקדמת במלונית של האגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים, שם היא ישנה במהלך השבוע כדי לא להתיש את הגוף בנסיעות לביתה ביישוב חריש. "אף אחד לא מאמין לי שאני לא צובעת. הכימו שאני עוברת לא תיקח את השערות מראשי כי המינון נמוך".
איך את מרגישה?
"אני עוברת את זה בלי כאבים ובלי קיטורים. לא מקיאה ולא בוכה ולא חושבת מה יהיה. יהיה טוב, אמר הבורא. בינתיים אין תופעות לוואי קשות, למרות שעבר עליי לילה קשה. המערכות משתוללות. עברנו את פרעה, אבל את תרצה לא נעבור כל כך מהר. ואני לא מוכנה להיות רצינית בעניין הבריאות שלי, כי אז נהיה עצובים. אני בעד למרוח, למתוח, לצחוק. לבכות לא יעזור לנו".
את אישה חזקה.
"עושה רושם שאני פלדת אל-חלד, אם עד היום אני נושמת".
את לא דואגת.
"ממש לא. אני הולכת להישאר בסביבה עוד הרבה יותר מדי זמן. אני אקבור את כולם".
בימים טרופים אלה מתמודדת תרצה אריאל בגבורה לא רק עם הפחד מנגיף הקורונה שמבהיל את העולם כולו, אלא גם עם טיפולי הקרנות וכימותרפיה בבילינסון, לפעמים שני טיפולים ביום. בסופי שבוע היא חוזרת לדירתה בחריש, שם היא מתגוררת באותו בניין שבו גרים שני בניה החוזרים בתשובה, שחר (51), נשוי ואב לארבע בנות, משורר, במאי ועורך ומנחה קבלות שבת ואהוד (44), נשוי ואב לשבעה, מלמד גיטרה, כותב, מלחין ושר. האחים הוציאו אלבום משותף וכל אחד מהם אלבום לחוד. במרחק כמה דקות נסיעה מהם, בפרדס־חנה, גרה שירז (52), הבת הבכורה, שמצטרפת לריאיון. היא גרושה ואם לשלושה, מדריכת לידה ומנהלת את המפעל המשפחתי: שימור מורשת מאיר אריאל.
"אני מוזנחת בריאותית באשמתי כל החיים", אומרת תרצה, שמקליטה את הריאיון כי היא לא מאמינה יותר לעיתונאים. "25 שנה לא ראיתי גינקולוג והוא לא ראה אותי. אין לי זמן למחלות. מי שמחפש את המחלה, היא באה אליו. היו לי צרות ובעיות בריאות לאורך שנים ארוכות אבל לא ספרתי אותי, ומתברר שאני לא היחידה. העולם כולו שכח שאני בסביבה. זה (המחלה הנוכחית) התחיל מכך שירקתי דם מהחור הלא נכון ועד היום מתווכחים איתי איזה חור זה היה", היא מתבדחת, "כמו שכתוב (בתפילת שחרית), בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים'. זו לא סתם ברכה".
שירז: "בסוף אודי יחזיר אותך בתשובה".
תרצה: "אף אחד לא יחזיר אותי בתשובה!"
מערכת החיסון שלך נחלשה מהכימותרפיה, את חוששת להידבק בקורונה?
"תמיד פחדתי רק מאלוהים ולא משום דבר אחר. הקורונה זה מלחיץ, ואני חושבת שאצבע אלוהים בדבר ויש לו תוכנית ידועה מראש. כמו ארבה שנפל על עולמנו הטכנולוגי מדי. אבל אם עברנו את פרעה, נעבור גם את זה, כמו שאמר מאיר. השאלה היא כמה זמן זה ייקח ואם לא תיפול מכה כפולה פי עשרה בכלכלה. גם כשימצאו חיסון זה לא ישחרר את העולם".
עד שחלתה, הגיעה תרצה בכל שישי לקבר בעלה בקיבוץ משמרות, משקה את הפרחים בגינה ששתלה מסביב, ועדיין לא מאמינה שהיא פה והוא שם. "הייתי מתיישבת מולו, כותבת לו שיר ושופכת את לבי בפניו, רואה את הפרחים, שאני מקווה שהילדים לעולם לא ישכחו להשקות. לפעמים גם הייתי עושה סיבוב בקיבוץ ואומרת שלום, תלוי כמה הילדים הלחיצו אותי. הכל צריך להיעשות לפני שתיכנס השבת, כי דקה אחרי אין עם מי לדבר".
זו לא הפעם הראשונה שהיא מרגישה את בגידת הגוף ונלחמת בכל כוחה. בגיל 69 נשברו לה עצמות בכף הרגל. "נפלתי במדרגות בבית (בזמנו בית פרטי שכור בפרדס־חנה, אמ"ר). עשיתי סלטה של אקרובטית ולא יכולתי לעצור את הגלגול, לא היה במה להיאחז. לא האמנתי שאני בחיים בכלל. אלוהים אמר לי, חשבת שאת ביונית? את לא. הייתי בטוחה שלא אקום מכיסא הגלגלים. כולם חשבו שאצטרך אחות צמודה, איזה רחמים, מי יעמוד במשימה הזאת? אני הרי בלתי נסבלת (צוחקת), תשאלי את הילדה שלי. הבהילו אותי עם סיפורי מעשיות על מצבי. אוסטיאופורוזיס, לא מכירה את זה. אני ילדה שרצה בשדות. השברים ברגל היו משהו לא נורמלי שעבר על כוחותינו, אבל קמתי כמו נמרה".
את עדיין מעשנת?
"אני מעשנת רק גראס רפואי, במסגרת ועדת בריאות ומחלקת כאב הלב והגב. הוא ניתן לי על ידי רופאה נהדרת בעקבות פריצת דיסקים שאחריה שנה הייתי על הגב ולא יכולתי לזוז. אגב, לא קיבלתי על זה כלום (מביטוח לאומי) ממה שאולי מגיע לי, כי בראש נשארתי ילדה מהקיבוץ. בכל יום הולדת אני חושבת, אולי אני אתבגר כבר? קשה להיות ילדה כל כך הרבה זמן".
תרצה הגדיש, ילדה יפה מקיבוץ כפר־סאלד בצפון, פגשה את מאיר אריאל בשנת 1966 בכנס חובבי במה במושב עין־ורד. היא הייתה בת 20. הוא בן 24. "אמרתי למאיר שאין לו שום סיכוי בעולם כי אני מתחתנת עם מישהו אחר, והוא אמר לי: 'מסכן מי שיתחתן איתך'", היא נזכרת. "לא העליתי על דעתי להתחתן איתו, אבל כשהוא אמר לי את זה, נכנסתי לאתגר. אמרתי לו, תחזור ממילואים ובעוד ארבעה שבועות מתחתנים. לא האמנתי שאפרד מהחבר שלי".
הזוגיות של תרצה ומאיר אריאל, מגדולי היוצרים בעברית, הייתה יוצאת דופן וחזקה. הבית היה עוגן יציב והיא עשתה הכל כדי לשמור על משפחתה. נשים התאהבו במאיר, והיא קיבלה אותן כחלק בלתי נפרד מהחיים עם אמן שרמנטי. "הוא היה ממגנט ומהפנט, הכי יפה והכי רגיש ועם העיניים הכי חודרות דוקרות, שנותן לך הרגשה שאת האחת והיחידה. כשהתחתנו, אף אחד לא נתן לנו חודש, חודשיים או שנה, וחשבו שכשנצא מהקיבוץ נחזור עם הזנב מקופל בין האוזניים", היא אומרת.
21 שנה הם היו חברי קיבוץ משמרות, שבו נולד מאיר. ב־1967, רבקה מיכאלי ויוסי בנאי העלו אותו לשיר את "ירושלים של ברזל" באירוע חגיגת שחרור ירושלים והוא כונה "הצנחן המזמר". אז נולד גרעין המעריצים הראשון שלו, שהלך וגדל עם השנים. ב־1978, הוציא את אלבום הבכורה שלו, "שירי חג ומועד ונופל". הוא הופיע במועדונים קטנים לצד עבודתו כמזכיר הקיבוץ. היא עסקה בשיווק במפעל המשקפיים הקיבוצי. בשנת 1987 עזבו את הקיבוץ. אודי (אהוד) היה אז בן 11, שחר בן 17 ושירז בת 18. הם התמקמו בבית ברחוב הירקון 70 בתל־אביב ואירחו בו מאות אנשים במסיבות. מאיר הוציא חמישה אלבומים נוספים, תרצה עבדה, בין היתר, כמפיצה של מוצרי קוסמטיקה.
בשנת 1999 עברו לגור בפרדס־חנה. ב־18 ביולי באותה שנה, בגיל 57, נפטר מאיר מקדחת הבהרות הנגרמת מחיידק המועבר בעקיצת קרצייה. שנה לאחר מכן הוציאה משפחתו מוכת היגון את "מודה אני", אלבום מהקלטות ביתיות. באותה שנה הרימה תרצה את הערב הראשון לזכרו. בשנת 2016 הגישה בקשה לפשיטת רגל, ועברה לחיות עם בתה עד שעקרה לחריש. ממותו הטרגי של בעלה היא מעולם לא התאוששה באמת.
"מאיר היה אחד מפלאי עולם שהלך סתם. סתם. כמו כלב", היא מתרגזת, "הוא נפטר בלי שהחלפנו מילה בין חיים למוות. ככה פתאום הרגו לי את הבנאדם. אם היו יודעים שזה קרה בגלל הקרצייה, יש זריקה שאפשר לתת. אבל לא ידעו. היו סימנים ברורים והם לא ראו כלום, רק את העיניים הנוצצות של מאיר, ואמרו, לא יכול להיות שהוא חולה כל כך עם עיניים נוצצות".
מאז עסקת בשימור זכרו והגדלת את מעגל מעריציו.
"כי הוא לא הפריע לי לעבוד. הוא לא מפריע לי יותר. הוא היה יורה לעצמו כדור ברגל בכל דיסק שאני מימנתי. לא רוצה יחסי ציבור, לא רוצה שהשירים יהיו ברדיו, לא רוצה כתבות בעיתונים. כלום. רוצה הופעה אחת, בחנות תקליטים אחת, ביום אחד. מפנים את התקליטים ומאיר נותן הופעה. הייתי מסכימה, כי הייתי מרוויחה את כל הפקת הדיסק בערב אחד.
"תשמעי, זה מפעל החיים שלי. כל קשקוש שכתב אספתי והכנסתי למגירה וכל טיוטה תייקתי במקומה. החזקתי מזכירה במשרה מלאה שעשתה איתי עבודת קודש כל זמן שהיה לי קאש לממש. ביום השנה הראשון לקחתי על עצמי את ההפקה עם פוגל (מאיה פוגל, המנהלת האמנותית של מאיר). שלום (חנוך) אמר, אם יבואו 300 איש, את צריכה להיות מרוצה מאוד. באו 3,000. בהתחלה אף אחד לא שם על מופע ההנצחה למאיר שקל אחד חסות. אחרי שמאיר הלך נפלה עליי מכה כלכלית. פשטתי את הרגל כי כל שקל השקעתי אך ורק בשימור אוצרותיו".
שירז: "אמא פעלה בצורה אישית ולא עסקית והשקיעה כסף באופן שלא חוזר. למשל, בכל שנה היא נהגה לחלק לאלפי אנשים בהופעות 'נף נף' כזה, שעושה רוח עם תמונות כל הזמרים שהשתתפו במופע. רק על העיצוב של זה כולנו התפרקנו לחתיכות".
איך אתן מסבירות את ההצלחה שהוא זוכה לה היום?
שירז: "אני מאמינה שההצלחה הנוכחית של אבא קשורה גם להלם שכולם חטפו בגלל איך שהוא חלה ומת. את המחלה שלו אפשר היה לפתור בקלות, וזה השאיר את כולם עם לסת שמוטה. מרגע שאבא מת לנו, אמא השקיעה את כל יגונה בהנצחתו".
תרצה: "בדליים של דמעות בחודשים הראשונים, בלי הפסקה".
שירז: "עברנו שנים זוועתיות, מבחינת מצב הרוח והעשייה של אמא. כל מופע כזה לזכרו שאמא העלתה, היא הייתה לוקחת הלוואה מאקו"ם או מהבנק כשהוא עוד נתן לה. זה השאיר אותה בגירעון ואותנו שחוטים מבחינה נפשית. תמיד אמרנו, 'אמא, בואי נרגיע, בואי לא נעשה מופע כזה גדול'. לא עניין אותה שום דבר. נוצר מצב של אהבת קהל, כמו מין מפץ כזה. כנראה לפעמים יוצר צריך למות כדי שיבינו מה הוא רצה להגיד".
ב־2016 יצאה ביוגרפיה של מאיר, "ארול אחד", שכתבו פרופ' נסים קלדרון ועודד זהבי. מה חשבתן?
תרצה: "מאז שקלדרון יצא עם הספר לא דיברנו. הוא לא ראיין אותי, אגב. שאל כמה שאלות על הדרך בטלפון. 120 איש הוא ראיין. קראתי 16 עמודים והנחתי את זה".
שירז: "גם איתי הוא דיבר קלות. הוא רצה את זה ניטרלי והמשפחה לא ניטרלית, לא משנה איך תהפכי את זה. אבל יש שם דברים שהיה צריך לאמת איתנו. בסך הכל הספר הזה עשה כבוד גדול מאוד לאבא ושמתי לב שיש דברים מסוימים בספר, ואני לא אתן דוגמאות, שמקפיצים אותנו, בני המשפחה, אבל אנשים מעבירים את זה ככה בלי להתרגש. לנו זה נראה געוואלד".
נראה שבעקבות מחלתה של תרצה, שירז ואמה קרובות מתמיד. "בשנים האחרונות קרה משהו טוב לשתינו", מודה שירז. "הקשיים שלי עם אמא התחילו מזמן. מאז שהייתי ילדה הרגשתי שאני מאכזבת אותה. לא הפכתי לציירת מדופלמת או מתעמלת. לא התחתנתי עם איש עשיר ואני לא אשת עסקים, לא יצאתי דוגמנית, אני תמיד קצת אובר־ווייט. כל האכזבות שילדה יכולה לתת לאמא שהיא הכי יפה בעולם, שהיא אשת עסקים שיודעת לגלגל כסף ויודעת למכור".
במופע האחרון לזכר מאיר אריאל, ב־16 ביולי 2019, לאחר ארבע שנים שלא היה מופע שנתי לכבודו, הסתובבה תרצה כמו נסיכת רוק מאחורי הקלעים בלייב פארק ראשון־לציון, היא לבשה חולצת טי עם הדפס פניו של בעלה, זרחה מאושר כשראתה איך מיטב אמני ישראל התייצבו כדי לחלוק כבוד לבעלה וגם הצטערה שהוא לא זכה לראות את המחווה הזאת. "כולם רצו לעלות לשיר על הבמה ולא היה מקום, צפוף על הרפסודה. מה שקורה ביום השנה של מאיר לא קורה בשום מקום בארץ או בעולם. זה הפך להיות כמו חג ארץ ישראל היפה. אגב, אף עיתון או ערוץ טלוויזיה לא רצו לדבר איתי. למה? אני לא פה? אני אוויר צלול כיין? זה זלזול שמחליש אותי. אני מרגישה שקופה".
ולמרות הכל, קרו לה גם דברים טובים לאחרונה. מאז שחלתה, חברים ותיקים באו לבקר אותה (כשעוד אפשר היה להסתובב בחוץ). "כל מיני בני כיתה מכפר־סאלד באו מכל הארץ. גם אם הייתי חולמת בהקיץ, לא הייתי מדמיינת שדבר כזה יכול לקרות", היא צוחקת, "זו הזדמנות בשבילי לסגור מעגל. אהבו אותי תמיד, לא הבינו אותי אף פעם. לא אמרו לי מילה טובה כדי שלא יעלה לי השתן לראש, אבל על כל מבקר שהגיע, שמחתי".
מה אמרת להם?
"זהו? אתם רואים את הסוף? באתם להיפרד ממני לפני שלא נספיק לדבר? הגעתם למסקנה שאי־אפשר לחכות יותר? אני בכלל רציתי לבוא לבקר אותם בכפר־סאלד לפני שכולם ימותו ואז הם באו אליי כי הבהלתי אותם. כל מבקר זו הפתעה. ככה זה, היום אנחנו פה, מחר אנחנו אפרופו"
.
גם האקס המיתולוגי, החבר שעמדה להינשא לו לפני שפגשה את מאיר אריאל ושהתאלמן לפני כמה שנים, ביקר אותה. "שאלתי אותו, 'אתה יודע למה אתה רוצה להתחתן איתי?' והוא ענה: 'קודם כל, את היית הראשונה שלי, ושנית, היית הכי יפה בעולם ועד היום את נראית סוף הדרך'".
אז את לא שוקלת לחזור אליו?
"תשמעי, שנינו בפנסיה. אתן לו לחזר. לא רוצה להיות מובנה מאליה".
המגרה של תרצה מלאה תוכניות לעתיד. שנים היא כותבת זיכרונות וסיפורים במאות קלסרים ופנקסים. במשפחתה קוראים להם 'כתבי תרצה'. בין היתר היא רוצה להרים מופע מהחומרים של הספר החדש "ד"ר התחכמות", אוסף מכתבי מאיר שיצא לציון השנה ה־20 למותו. "יש לי הרבה תוכניות, אבל אני צריכה כסף כדי להפיק אותן. יש לי שלוש הקלטות עם המיטב של הופעות ימי השנה לזכרו של מאיר, שמימנתי וצילמתי. אני, אני, אני. טפו עליי, למה לא בניתי בית במקום להוציא את כל הכסף על בעלי?
"יכול להיות שהמחלה באה בגלל הצער על מאיר שהלך, בגלל שנים קשות שאני מתמודדת איתן מאז לכתו וגם בגלל התחושה שמחקו את חלקי בחייו. הטרגדיה הזו לא עוזבת אותי ויש סיכוי שגם לא תעזוב, כי מאיר ואני הבנו אחד את השני בלי מילים. הוא החבר היחידי שהיה לי. אני חיה כאילו הוא חי וקיים. כמה חלש ויפה וטהור בנשמתו היה. וכל הטעויות והכאבים קרו לגמרי במקרה".
