יעל פוליאקוב, בת 43, היא שחקנית ותסריטאית. חתומה בין היתר על "הכל דבש", "אחד העם 1" ו"אחד העם 101", "הפוליאקובים" ו"מקימי". בתו של ישראל פוליאקוב - "פולי" מהגשש החיוור - שנפטר לפני 13 שנים. גרה בתל־אביב. נשואה לאלעד מילוא ואמא לשלושה.
מללקק עטלף ועד הדחקה מוחלטת - עד כמה את מודאגת מהקורונה?
"לא מודאגת בכלל. יותר מהקורונה מפחיד אותי שאני כבר כמעט חודש עם הילדים בבית. בגדול, אם לא היו לי שתי ילדות קטנות, לא היה אכפת לי בכלל. להפך. המצב הזה, שאני תקועה בבית, זה חלום מבחינתי. גם ככה אני חיה שנים בבידוד מבחירה. ממעטת לפגוש אנשים ויוצאת רק כשאני ממש חייבת. בגלל שהילדים כאן זה כבר סיפור אחר לגמרי, וכשהבנות משתגעות וצורחות והן מתחילות לריב, אני ממש חושבת לעצמי: אין סיכוי שאני אצליח לשרוד את זה. כל העניין של הקורונה דווקא מובן לי. יש איזו הרגשה שהעולם היה על הקצה, אנשים היו בסטרס מטורף, וזו הייתה רק שאלה של זמן עד שמשהו יתפוצץ. פשוט לא דמיינתי לעצמי שככה זה יקרה".
אז אני מבין שגם את מאמינה שהקורונה הייתה בלתי נמנעת, ושזה שיעור בצניעות שהיקום מעביר אותנו.
"כן, אני מתחברת לזה".
לא יותר הגיוני שסיני אחד אכל עטלף מקולקל ועכשיו כולנו משלמים את המחיר? למה תמיד חייב להיות הסבר גדול יותר?
"כשמשהו קורה, תמיד צריך לשאול שאלות. אני כבר הרבה זמן מרגישה שאנחנו בתוך סיר לחץ. אני מרגישה את זה עכשיו מאוד בבית. פתאום אין לי ברירה אלא לעצור. תחשוב כמה מחשבות מתרוצצות לנו בראש ביומיום, ועכשיו יש לנו רק דבר אחד. יש בזה דווקא משהו מרגיע. אני יכולה להתרגל לזה, אבל יש אנשים שלא רגילים בשום צורה למצב הזה. אפילו לא קרוב. אנשים שטסים כל הזמן, כאלה שבדרכים, אנשים שמטיילים, שיוצאים כל הזמן, שמכורים לעבודה שלהם. תחשוב מה זה בשבילם הכפייה הזאת. הם באמת משתגעים. עכשיו מכריחים אותם לנוח. אני בטוחה שזה יעשה להם טוב".
כמה אפשר לנוח עם ילדים שמטפסים על הקירות ומשבר כלכלי שהולך לטפס על כולם?
"נכון שזה קשה, אבל עובדה, אני עדיין נחה מהדברים שעשיתי קודם. אני לא קמה בבוקר לעבודה, אני לא רצה כמו שרצתי בטירוף קודם. זה קורה אפילו בתוך הראש שלי. המצב הנוכחי אילץ אותנו להתמקד בדבר הכי חשוב: הבית שלך והילדים. תכין להם לאכול, תעשה מה שאתה יכול, וזהו. ברור שנוצרות חרדות חדשות. כולם שואלים את עצמם עכשיו שאלות של פרנסה. פתאום אני שמחה שאני לא איזה טייקון כמו תשובה. אני עם מינוס 80 אלף שקל. מה כבר יכול להיות לי? זה כבר לא ילך לשום מקום. זה לא שבניתי אימפריה והכל יכול לקרוס. אני סבבה עם המינוס שלי".
אם לי היה 80 אלף שקל חוב לא הייתי ישן בלילה.
"וואלה? דווקא המינוס שלי מאוד מרגיע אותי. אי של יציבות. זה סבבה לי. זה לא מפחיד אותי. אני גם מאמינה שהמצב יתאושש תוך חודשיים־שלושה ונתרומם. העולם יקום מזה. אולי באמת נצליח לעשות ריסטרט למערכת".
איזה ריסטרט את תעשי בעצמך?
"אני מבטיחה להיות צנועה", היא צוחקת. "האמת היא שמכל הקורונה הזאת – בא לי להיכנס בחיים ברב־רבאק. פתאום בא לי נורא לחיות את החיים, לנסוע, ליהנות, לדעת שהעולם חי. הדבר הזה עשה לי משהו שמזכיר לי איך חוויתי את המוות של אבא שלי. אחרי שהוא מת אמרתי: חייבים לחיות! טסתי לניו־יורק ופוצצתי את כל הכסף שהיה לי, לקחתי סוויטה, נהג פרטי, התפרעתי על החיים שלי".
אני זוכר את זה. באתי לבקר אותך במלון מוגזם באווניו פארק. הזמנת לנו רום סרוויס – קפה ועוגיות – בעלות של כל הטיול שלי.
"אולי בגלל זה נשארתי חסרת כל. בדיעבד, זו הייתה שנה של הוללות על פארש, כי אתה לא באמת מפנים מה קורה לך. יש לך איזה אינסטינקט כרגע של 'וואי, עכשיו בוא נחיה'. בסוף אתה מבין שזה לא העניין, הטירוף הזה של לפזר מלא כסף או לטוס בלי חשבון. בסוף התהליך הוא פנימי".
אבא שלך היה היפוכונדר גדול. מהרהרת לפעמים איך הוא היה מתמודד עם הקורונה?
"אני כל הזמן חושבת עליו בהקשר הזה. אם הוא היה יודע מה קורה פה עכשיו, הוא היה מת במקום. הוא לא היה עומד בזה. הבית שאבא שלי בנה הוא תוצר של מלחמת המפרץ. נפל טיל לא רחוק מהבית שגרנו בו אז, ואבא שלי השתולל. הוא עטף אותנו בניילונים ולקח אותנו ככה לאילת באוטו. לא מזמן מישהו בא לקנות את הבית המשפחתי שלנו וניסה להבין איך הוא יוכל לשפץ את זה. המהנדס אמר לו: 'אתה לא יכול לפרק את הבית הזה. הבית הזה בנוי למלחמת עולם. לא משנה מה יקרה, הבית יעמוד'. וזה נורא הצחיק אותי כי חשבתי על אבא שלי וההיסטריה שלו שהביאה אותו לבנות בית לימי מלחמה. מילא שיש מקלט אטומי בבית, אבל אי אפשר להזיז את הקירות! ותחשוב אם אבא שלי הגיב ככה למלחמת המפרץ, איך הוא היה מתמודד עם הקורונה. אגב, בלי קשר לכלום, אבא שלי היה מסתובב כל הזמן עם כפפות ומסכות. זה היה חלק מהשגרה. הוא תמיד פחד להידבק מהילדים. הוא לא היה שורד את הקורונה. הוא היה מקבל התקף לב. טוב שהוא לא פה".
את לא היפוכונדרית.
"לא ממש. למרות שיש רגעים שאני יושבת כאן ואומרת לעצמי: אולי אני כבר עם קורונה. אבל גם אם אגלה שאני חולה בקורונה, זה לא ילחיץ אותי. אני גם הרבה פחות מפחדת מהמוות ומההשלכות שלו. החיים הם הבעיה, לא אם נמות. מוות נראה לי סבבה. מדאיג אותי יותר שמישהו מסביבי יחלה".
חולי הקורונה הקלים מאושפזים בדן פנורמה. לא אופציה כזאת גרועה להורים במצוקה.
"חס ושלום, שלא נדע. אוי ואבוי. כל פעם שיהונתן, הילד הגדול שלי, מתלונן ואומר 'אני רוצה שקט ואני אלך להתבודד', אני אומרת לו: 'יא חצוף, תגיד תודה שאתה פה עם אנשים. תחשוב על כל אלה שנמצאים במלון לבד, בחדר, משתגעים!'. מעדיפה בכל רגע נתון להיות כאן בצרחות מאשר תקועה לבד בחדר".
"מגיע לך מזל טוב, הפכת לאבא. כמה שילמת על הפונדקאות?"
150 אלף דולר. אולי קצת יותר. כל החסכונות שלנו פלוס עזרה מההורים. בגדול שילמתי יותר מחצי מיליון שקל כדי להביא ילדה לעולם.
"אני פשוט מזועזעת מהמחיר. חבל, היית בא אליי לפני זה והייתי אומרת לך שזאת טעות איומה. מילא לעשות ילדים, אבל לשלם על זה?! אתה בעצם מביא ילד וכבר בעצבים עליו".
אנחנו דווקא בעננים.
"כי תינוקת בגיל הזה זה חלום. היא לא הולכת, היא לא זזה, היא לא מדברת, יש לה מעט דרישות. לפעמים היא בוכה קצת. הייתי מתחלפת איתך עכשיו בשנייה. אצלי הן בגיל הכי חרא שאפשר. הן נורא קרובות בגיל. רפאלה בת חמש. אריה בת שלוש. הן רבות בלי הפסקה. מלחמה בלתי פוסקת על המקום שלהן. קנאה ותחרות מופרעת. הבנתי שלא משנה כמה תשומת לב תיתן לילדים שלך, הם תמיד ידרשו עוד. זה גם מה שקרה אצלי בבית עם האחים שלי. אני נולדתי שנה אחרי איתמר. זה הוליד הרבה מלחמות קנאה ותשומת לב של ההורים. היום אני יודעת להגיד שקיבלנו, אבל זה לא הספיק. היה בור. גם עכשיו, לא משנה מה אני עושה, כמה זמן איכות שאני לא מקדישה להן, בסוף אחת מהן תבוא ותגיד: ראיתי שאת מסתכלת עליה!
"יש בקרים שאני אומרת לעצמי: 'זה לא ילך. אולי צריך לחשוב על פנימייה'. זה נורא קשה וחייבים להגיד את האמת בפנים. עם זאת, אני מבינה שאנחנו יצורים אגואיסטים שלא רוצים להזדקן לבד".
אז עשית ילדים כדי שיטפלו בך?
"לא כדי שיטפלו בי, אבל כדי שלא אהיה לבד".
חשבתי שבגלל זה מתחתנים.
"אבל אם בעלי ימות קודם, עם מי אני אשאר? עם אמא שלי?"
ילדת שלוש פעמים. הייתי מצפה שמישהו יספר לך בין לבין על הצדדים הפחות זוהרים של גידול ילדים.
"ילדים זה איום ונורא. זה זוועה איומה. איך שהם מעירים אותך בבוקר, בלילה, לא מפסיקים לדרוש, אתה לא מפסיק לשלם את החיים שלך, אתה במרדף איום ונורא כדי לספק אותם. אף אחד לא מספר לך שזה חרא. ההורים שלי דווקא סיפרו לי שזה חרא. גם לא האמנתי להם וגם כעסתי עליהם מאוד שהם רק אומרים שזה חרא. פירשתי את זה כחוסר אהבה. אתה תמיד מבין את ההורים שלך באיזו נקודה בחיים, וסולח להם ומתחבר אליהם מחדש. ואני בדיוק בנקודה הזאת, שהן צורחות לי באוזן, ואני מבינה יותר מתמיד את ההורים שלי".
אז איך את מסבירה שכולם עודדו אותי לעשות ילדים.
"הם עבדו עליך. הם רצו שתהיה איתם בחרא. כולם צריכים לסבול. אף אחד לא יהיה פה חופשי ומאושר ועצמאי. לא. אתה גם צריך לאכול את החרא שאנחנו אוכלים. אני כל כך שמחה שאתה איתי עכשיו באותה סירה".
סירה עם חורים.
"יש חורים, כן, אבל אנחנו רוצים להיות בסירה הזאת. זאת הבעיה שלנו. אנחנו לא אוהבים את הסירה, אנחנו מתבכיינים בסירה, אבל אנחנו רוצים להיות בתוכה ולהוסיף אליה עוד אנשים. תראה, יש רגעים שאני מאבדת את זה ברמה שרוצה לזרוק סירים, ואז אלעד נותן לי מבט כזה של 'מה קורה איתך?', ואני עונה 'מה?!', והוא לוחש 'תירגעי', ואני נבהלת מעצמי. ועדיין, עם כמה שזה מטריף אותי, אני מרגישה שאני יוצרת כאן משהו שהולך להיות השיחוק של החיים שלי. אני יודעת שזה יסתדר בסוף, ושזה יהיה מדהים, עם כל הקושי עכשיו. ברור לי שזה יתגמל אותי, ואני לא רואה שום דרך אחרת לחיות את החיים בלי ילדים, וגם עכשיו, על אף הצרחות שאתה שומע מהסלון, אני תמיד ארצה עוד ילד. את גם אומרת לעצמך, אולי הבא יֵצא בסדר".
אז את שותפה לתחושה שילדים הם משמעות החיים ובלעדיהם אין טעם לכלום?
"מבחינתי, משפחה זה הכל בשבילי. ודווקא עכשיו, עם כל הקורונה מסביב, אני מרגישה שהבית שלך הוא המזל והעוגן שלך. את אומרת לעצמך איזה מזל שיש לי אותם. אין לי ספק שזה הטופ של החיים שלי".
נקודת אור בתוך כל הקורונה.
"בוא, לפעמים אני רק שואלת את עצמי: מתי אני אקום בוקר אחד והם יעופו. זה בעצם מה שהורים מחכים לו. אתה מביא לעולם ילדים, נורא־נורא רוצה אותם, ואז אתה רק מחכה שיגדלו ויעופו. ואז הם עפים, ואתה ישר מתמוטט: למה הם לא באים, למה הם לא מתקשרים, וכמה הייתי משלם כדי שנחזור להיות כמו פעם. אנחנו נהיה לא מסופקים לא משנה מה נעשה ולכן כדאי שנעשה ילדים".
את אמא חרדתית? נכון לעכשיו אני מופתע מעוצמת החרדה הנמוכה שלי. חשבתי שאקום יותר בלילה לבדוק אם היא נושמת.
"אני דווקא לא הייתי היסטרית. ילדים יכולים להדאיג מאוד. החום שלהם תמיד גבוה מאוד. המחלות שלהם משונות. אני ישר נחלשת. אין לי כוח להיות היסטרית מרוב פחד. מהרגע שיש לך ילדים, אתה צריך להתרגל לחרדה תמידית. אתה כל הזמן מופעל מהפחד הזה. ילדים נמצאים כל הזמן על הקצה, ואתה נגרר יחד איתם אל הקצה הזה. כל הזמן יש תחושה לא נעימה של אסון מתקרב. אבל זה מה שיש, וזה חלק מהדיל".
רק עכשיו אני מבין עד כמה ילדים משנים את הסדר המשפחתי. הם לא רק הופכים אותך לבעל הבית, אלא משנים את יחסי הכוחות בינך ובין ההורים שלך.
"ברור שהסדר משתנה. אתה הופך למבוגר האחראי. מסביר יותר דברים להורים שלך. מספר להם איך זה החיים. ולצד זה מתווספות הרבה אמפתיה והבנה. אמא שלי ואני היינו במשך שנים במערכת יחסים איומה. רק עכשיו אני מבינה את חוסר המידע שהיה לה בתקופה שגידלה אותנו. אפילו באופן שבו היא לא ידעה איך בדיוק להעניק אהבה. היחס שהיא קיבלה בבית שלה היה יחס איום שהפך אותה להיות האדם שהיא ‑ קר ונוקשה ‑ ובהמשך גם הביא לזה שהיחסים בינינו נותקו כשהייתי בגיל 12. והיום, בזכות הבנות שלי, אני מבינה הרבה מאוד דברים על הקשר שלנו. יש רגעים שהילדות לא רוצות שאתקרב אליהן, ואני עדיין מבינה שאני מחויבת לעשות את המאמץ. את זה למשל היא לא הבינה. אני באמת הייתי ילדה מאוד קשה ומרדנית. ברור שזה היה בהתרסה לאיך שהיא התנהגה. אבל לא תמיד יש לך את היכולות להתמודד עם זה".
ואת מתקנת עם הבנות? מחבקת ומנשקת?
"כן, למרות שכרגע זו לא חוכמה. הן עוד קטנות וזה חלק מהעניין. יכול להיות שבגיל 12 הן יהפכו לנבזיות ומגעילות כמו שאני הייתי. קשה להתחבר ככה לילד ולתת לו אהבה בכל מחיר. אני מקווה שאני כן אבין ואלמד שאני תמיד צריכה להיות במקום של לנסות לעשות הכל כדי שיהיה נעים ושתהיה אהבה. אבא שלי אמר לי פעם משפט איום ונורא: 'יהיה לך בדיוק כמוך!' וזה היה נורא להגיד לי את זה, כי זה ממש עונש. אני מקווה שהבנות שלי לא יהיו כמוני. הדברים שאני עשיתי להורים שלי, אם הבנות שלי יעשו חצי מזה אני אמות או ארצח אותן. אם אני אראה את הבת שלי בגיל 16 יוצאת לבילוי בלי בגדים, עם השדיים בחוץ, מעשנת - אני שוברת אותה. אני משתוללת עד שהיא כל כך תיבהל. אני אשים אותה בבית ספר דתי. אני גומרת אותה".
אבל תראי אותך. מופרעת שבסוף התבייתה והסתדרה. אולי זה בלתי נמנע.
"זה תמיד ככה. מי שעבר את התהליך הזה בצורה קיצונית לא יכול לראות את הילדים שלו עושים אותה דרך".
עד כמה הקרבה החדשה בינך ובין אמך מדוברת ביניכן?
"היא לא מדוברת, זה פשוט קורה מעשית. אני הרבה יותר רכה אליה, והיא גם אליי. היא יכולה פתאום להגיד לי: 'אני אוהבת אותך, יעלי'. 'מתוקה שלי'. היא לא אמרה דברים כאלה קודם. זה עד היום מפתיע אותי. שואלת את עצמי הרבה: 'מה קרה פתאום?'"
ומה קרה באמת?
"אני חושבת שהיא רואה אותי בעיניים אחרות. היא מאוד אוהבת את הבנות. מאוד קרובה ליהונתן. דברים משתנים. היא גאה בי שהפכתי להיות 'בנאדם'. שאני מחזיקה בית. שאני מבשלת. מארחת את המשפחה. זה לא שעדיין לא קל לגרום לה להתהפך בשנייה".
אומרים שהדבר הראשון שילד מביא לחיים זה אושר בלתי נתפס, והדבר השני זה מבחן לזוגיות. הרבה חברים מסביבי מכינים אותי למדרון חלקלק.
"אתה לא בכיוון בכלל. אתה אפילו עוד לא עלית מספיק כדי להתדרדר. אתה עוד בהאני מון. רק בעוד כמה שנים תסתכל לאחור ותבין עד כמה התקופה הזאת הייתה נהדרת. יש לכם תינוקת. זה כיפי. אתם עסוקים עכשיו בלראות איך היא מתפתחת וגדלה. אלה רגעים שכיף נורא גם אחד עם השני. ברגע שיש יותר מילד אחד, הלחץ גדל, הרצון לעצמאות יותר קשה, החיפוש אחר עזרה יותר מסובך, ובעיקר הזמן המשותף יחד הוא משאב חסר. אתה עייף יותר ומתקטנן יותר. מצד שני, כולם אומרים שהזוגיות נהיית קשה אחרי שיש ילדים, אבל לדעתי יש משהו בזוגיות, שדווקא הלחץ של החיים, לעבוד, להביא כסף, לדאוג לבית, שמאוד שומר על הביחד. אתה לא תעיז לעזוב את הבית במצב כזה. תמיד בריבים, כשאני צועקת: 'אני אעזוב, אתה תעזוב, אני הולכת'. אני מדמיינת את עצמי גוררת מזוודה. אבל דווקא יש איזו מין דריכות שלא מאפשרת לעצמך לא ללכת ולא לא לשמור על זה, גם בתוך הפיצוצים, גם כשנראה לך שאתה על הקצה, יש משהו מאוד מגבש בשנים האלה".
גירושים הם לא אופציה? הרי כבר ניסית את זה פעם.
"בסיבוב הקודם שלי הייתי בת 23. זאת לא חוכמה. זה לא גיל שאפשר להתחתן בו בכלל. היום אני מבינה ורואה את ההבדל. ניסו לעצור אותי ומובן שלא הקשבתי ואני לא מצטערת, כי יש לי את יהונתן תודה לאל. אבל כשאלעד ואני רבים, ואנחנו מתהפכים ומשתוללים, אני מאוד יכולה לדמיין את הפרידה. אבל אתה חייב לעשות סוויץ'. אנחנו הולכים יחד לשיחות. מין טיפול זוגי. אני קוראת לפעמים על כל מיני זוגות שהתגרשו. אני נחנקת מזה. עושה לי רע לחשוב על זוג שהיו יחד 15 או 20 שנה עם שלושה ילדים ואז החליטו לפרק את הבית. אני נורא מקווה שזה לא יקרה לנו".
הרבה אנשים מפחדים לחיות בתחושת פספוס. אז ברגע שלא נוח להם, יש קול שמיד מאשר להם לחפש תשובה במקום אחר. הם אומרים, העמדתי מפעל מרשים במשך שני עשורים. עכשיו בא לי משהו חדש ומסעיר. חיים רק פעם אחת. אולי באמת אבד הכלח על מונוגמיה.
"בעיניי, זוגיות ארוכת שנים היא לא קונספט מיושן. אני חושבת שבסופו של דבר אתה תבחר את אותו טיפוס, ותחווה אותם הדברים. עם כל אחד שתחיה, תגיע לאותו מקום – גם לוויכוחים ולמשברים. זה בלתי נמנע. ואני אומרת, אם כבר עברת עם מישהו את השנים הקשות, גידלתם יחד ילדים, אז תיהנו יחד מהשחרור. אני חושבת שאנשים מוותרים מהר מדי".
גדלת בצל מודל זוגי מאוד טוב. ההורים שלך היו חברים מאוד טובים.
"נכון, אבל גם אצלם זה היה כרוך בעבודה. היו הרבה פשרות וויתורים בדרך. ואני מאוד מקווה שגם אנחנו נוכל לעשות את העבודה הזאת. לקום בבוקר ולראות קודם כל מה טוב אחד בשני. לראות שאלעד הוא מקסים, ובעל טוב, ואבא נהדר, וכיפי, ומצחיק, ומעניין. בדרך כלל אני קמה ואומרת: 'יא בן זונה, בא לי להרוג אותך'. זה לא דבר אוטומטי, לראות את החיובי בבן־הזוג שלך. זה דורש עבודה. כשאני עושה את זה ונכנסת לזה, אני מאוהבת. אני מרגישה את זה אנרגטית. גם כשאני מרימה לו, אפילו רק בראש, זה גורם לו לאהוב אותי יותר".
עם או בלי קשר לקורונה, את נמצאת בקבוצת סיכון. נכנסת לעשור החמישי לחייך. בשנה הבאה גם אני אהיה בן 40. טיפים להתמודדות עם משבר אמצע החיים?
"האמת היא שלא הרגשתי משהו מיוחד. כן הרגשתי מבוגרת פתאום. כשיהונתן הגיע יום אחד עם חברים, עישן ושתה בסלון, וצרחתי מהחדר השני 'שקט', הבנתי שאני מבוגרת. אני לא זוכרת מתי לא הייתי עייפה. לפעמים את לא מודעת לכמה התבגרת עד שנכנסת בייביסיטר בת 20 ואומרת 'גדלתי עלייך', שזה המשפט הכי נוראי שיש. מה גדלת עליי? מה את רוצה ממני? אני ילדה!".
והדחיפות להשאיר חותם? שריטה קטנה בעולם.
"אין לי צורך בכלל להשאיר חותם. מעולם לא היה לי. רציתי להצליח. רציתי לעשות דברים טובים, אבל זה אף פעם לא הגיע מתוך צורך שיזכרו אותי. ממש לא. זה לא כמו אבא שלי, שהיה חלק מקונצנזוס. העשייה שלי היא לא ברמה ש'יזכרו את זה'. העולם לא יתהפך בגללי. זה נחמד וטוב, אבל אני גם אמא, וגם אישה, וגם חברה, וגם שחקנית, וגם תסריטאית. אני משאירה משהו בכל מה שאני עושה. אבל בוא, זה לא חותם. אין לי דחיפות להספיק משהו מיוחד. כן, הבנתי כבר שאלה החיים. זה מה שיש".
אני חושב שאצל הרבה אנשים זה המשבר. הרגע שבו הם מבינים שהחיים זה פחות או יותר מה שקורה להם, והסיכוי שמשהו ישתנה – יעשו אקזיט, יכתבו יצירת מופת או יזכו באוסקר – כבר לא באמת קיים.
"יש איזשהו גיל שאתה חושב שהחיים גדולים יותר ממה שהם ומצפה גם למשהו גדול שיקרה. אני הייתי בטוחה שבגיל 30 אני כבר אהיה עם מטוס פרטי ובית פרטי בהונולולו. הייתי משוכנעת שזה יקרה. חייתי את החיים שלי כאילו זה עוד רגע קורה. ההבנה שזה לא יקרה לא הייתה טרגית, כי את מבינה שהחיים קצת אחרים, והם אחלה וכיף גם בלי זה. בוא נגיד את זה ככה: אני לא אמות מוחמצת".
