את חצי השעה הראשונה אנחנו מעבירים כשאני רואה אותו על המסך, אבל לא שומע כלום. לצד אשתו ליאורה, רוני סומק מביט אל המצלמה ומסמן לי עם הידיים שהם מנסים לפתור את הבעיה. הודעות טקסט, שיחות טלפון, כיבוי והדלקה של המסך, אבל שום דבר לא עוזר. בסוף, אחרי אין־ספור ניסיונות לחבר כל מכשיר וכבל אפשרי בבית, עם עזרה חיצונית מצד גורם שלישי, הבעיה נפתרת. 40 דקות מאוחר יותר, כשהשיחה נקטעת בגלל הגבלת הזמן של זום, אנחנו כבר מצליחים לחזור לשידור בקלות יחסית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני מאותגר תקשורתית", מודה סומק. "אני לא גאה בזה. בכל מקום שאני עובד בו, בבתי ספר או במכללות, תמיד יש מי שעוזר לי עם הדברים האלה, וזה מביך אותי כל פעם מחדש. הסתכלתי עכשיו על כל השיחה הזאת ביניכם, וזה נראה לי כמו אדם שיוצא מחללית ומרחף בחלל, ואני כל הזמן מקווה שהוא יידע גם לחזור לחללית. אבל הנה בכל זאת הגענו למרות הכול".
ממקום מושבה של חללית האם ברמת־גן, סומק נותן את הראיון הראשון שלו בזום. לא כך תיכננו. שבוע קודם, כמה ימים לפני החמרת תנאי הסגר, עוד שוחחנו מתוך מחשבה שנצליח להיפגש פנים אל פנים, אבל כמו שאומר הפתגם הידוע – האדם מתכנן ומשרד הבריאות צוחק.
ספר השירים החדש של סומק, ''כל כך הרבה אלוהים'' (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), יצא בחודש שעבר - בין הספרים האחרונים שהספיקו לראות אור לפני שמכונות הדפוס הושבתו ועובדי ההוצאות וחנויות הספרים נשלחו לחופשה ללא תשלום. "כמובן שזה מתסכל שכל התוכניות סביב הספר הוקפאו. היום הייתי צריך לתת הרצאת אורח בסמינר הקיבוצים, בשבוע שעבר הייתי צריך להתארח באירוע שירה בבאר־שבע ובעוד שני אירועים בתל־אביב. אם אני אגיד שכל הדברים האלה התבטלו אני אצלול לתוך מרה שחורה. אז אני מעדיף להגיד שהכול נדחה".
קראת לספר ''כל כך הרבה אלוהים''. קצת קשה לראות עכשיו את אלוהים, עם כל מה שקורה מסביב.
"אני מנסה בכל זאת לחשוב שמדובר בפאזל. פאזל של 3,000 חלקים. וגם אם יש רגעים קשים ואתה לא מוצא עכשיו את החלק שאתה רוצה - הפאזל קיים ובסופו של דבר אפשר להרכיב אותו. אז אני מאמין שאותו אלוהים לוחש עכשיו עצות למדענים שיושבים במעבדות שלהם ועומדים להמציא את התרופה שתפתור את הבעיה הזאת".
יכול להיות שיש לנו עסק עם אופטימיסט?
"זאת הבעיה הכי גדולה שלי. אני אופטימיסט חסר תקנה".
גם מגפה עולמית וסגר כללי מתקשים לסדוק את האופטימיות הנינוחה של סומק, אף ששגרת יומו השתנתה מקצה לקצה. את ההליכות ושיעורי הפילאטיס, את הביקורים היומיומיים בבתי קפה, מחליפה שגרת בית חדשה. "היומיום שלי עובר מטמורפוזה אדירה, כיוון שאני אדם שקם כל יום שעה קודם כי אני רוצה שיהיו לי 25 שעות ביום. אז אני קורא יותר, מצייר הרבה וצופה בסדרות כמו 'תרגיע' ו'בית הנייר' ואפילו 'חברים', שאחרי שנים של התנגדות הסכמתי לצפות בה, ואני מודה שאני נהנה.
"הדבר הכי נורא זה שאין ספורט. אני בן־אדם שרואה בדרך כלל רק ספורט. התחברנו לסלקום tv כי יש שם אפשרות לראות משחק דמקה בניקרגואה שעה שבסין משחקים פינג־פונג ובאנגליה ליברפול הופכת להיות הקבוצה הטובה ביותר. ופתאום אתה פותח את ערוצי הספורט ומוצא רק דיבורים. מה שכן, ליאורה אשתי, שהייתה פעם בקורס שפים, מגלה פתאום שהיא יכולה לחזור לדברים האלה, ואני עולה כל יום על המשקל לוודא שאני לא מוסיף גרמים מיותרים".
מילא גרמים מיותרים - פתאום אומרים לך שאתה זקן. זו בטח לא חוויה פשוטה למי שרגיל לתפוס את עצמו כצעיר בן 68.
"אתמול הבת שלנו שירלי, שהיא בת 28, באה לבקר. איך היה הביקור? נפתחה הדלת, היא עמדה במרחק של שלושה מטרים מאיתנו, וככה דיברנו. ופתאום הבנתי שנכנסתי למועדון המפוקפק שנקרא קבוצת סיכון. הכי קשה לי שאני לא יכול לבקר את אמי בת ה־90 פלוס. עשינו השבוע שיחת וידיאו - אחי, אחותי, בתי, אמא שלי והמטפלת שלה. ואמא שלי, שהיא אחרי שלושה אירועים מוחיים והזיכרון שלה הוא לא להיט, פתאום מחייכת ומזהה את האנשים, וזה יפה, אבל זאת שמחת עניים. אז בינתיים אנחנו בונים גשרים באוויר, ואני מקווה שהגשרים האלה יהפכו לממשיים ביום שהכול יחלוף.
"אז מדי פעם אני קם באמצע הלילה והולך לסלון וממשיך לקרוא איזה ספר כדי להירגע ולמצוא נחמה. ומדבר על זה. אני מדבר הרבה עם חברים בחו"ל, וזו פעם ראשונה שכולנו מוטרדים מאותו עניין – לא משנה אם זה משורר שגר בלונדון או בניו־יורק או במילאנו. וכאן אתה לומד גם את ההבדלים בין אנשים. בין זה שהוא פסימי חסר תקנה וכבר כותב את שירי הפרידה שלו מן העולם, ובין זה שאומר שעוד מעט הכול ייפתר".
אתה מצליח לכתוב?
"כתבתי קצת בימים האחרונים, אבל אני מרגיש שאני צריך לחזור ללמוד לאיית מהתחלה. בכלל, יש לי הרגשה שאנחנו נחזור מבחינת כתיבה לפרק א' בספר בראשית. תהיה חזרה לדברים הבסיסיים – עץ או ציפור או בית קפה. כשאתה פתאום כלוא, כלוא פיזית, כלוא נפשית, אתה מחכה ליום שבו תחזור לאיית את היומיום, את האלף־בית של החיים. אם אני צריך לבחור שיר שמבטא את ההרגשה שלי, זה שירו של אואסאקה טומויאסו, משורר יפני מהיאקוזה שתירגם יעקב רז. קוראים לשיר 'ספריית הכלא' והוא הולך ככה: 'אני קוטף פרח/ ממגדיר הצמחים'.
"למרות שיש עכשיו בכל זאת גם פעילות ספרותית. השתתפתי בשבועיים האחרונים בכמה ערבי שירה בטלפון, דווקא באיטליה. וזה מוזר, כי מצד אחד אני מקבל מחברים במילאנו תמונות של ארונות קבורה, ומצד שני, לפני שאני מספיק להסתכל עליהן, כבר מגיעה הזמנה לפסטיבל נוסף. אז אמנם הכל וירטואלי ובכאילו, אבל זה בכל זאת נותן תחושה שאנחנו לא נכנעים בקלות. אני נשמע כמו מדליק משואות?"
קצת, כן.
"חששתי מזה, אבל כנראה שאין ברירה. בימים האלה צריך להעלות את הדגלים לראש התורן, לפחות במחשבה".
הסיפור של סומק סופר כבר אין־סוף פעמים. הילד מבגדד שנחת במעברה על גבול חולון־בת־ים והפך לאחד המשוררים האהובים בארץ. שהיה חבר של יונה וולך ותלמיד של עמיחי. שצעד עם הפנתרים השחורים ומקשט היום את רשימת יש עתיד לכנסת. אחד היוצרים החרוצים והפעלתנים שחיים כאן. חתן של כמעט כל פרס אפשרי. ובעיקר איש נחמד מאוד. גוד־גאי.
כמי שמסתובב באזורי אמצע הדרך, לסומק יש לא רק מעריצים. "יאיר לפיד של השירה העברית", קרא לו יהודה ויזן בביקורת ארסית במיוחד בעיתון ''הארץ'', שכבר נכנסה לדברי ימי הקטטות הספרותיות. מה שלא הפריע לסומק להיבחר שנה מאוחר יותר, על ידי הקהל של פסטיבל השירה במטולה, לתואר "המשורר הלאומי", במסגרת דיון על יורש לחיים גורי "כמבטא את רחשי ליבו של העם".
סומק, כך לפחות הוא מעיד, לא לקח ברצינות יתרה אף אחד משני האירועים. "התגובה הראשונה שלי לטקסט של ויזן הייתה, 'מעניין איך תגיב הבת שלי'. היא והחברים שלה. וברגע שהיא ידעה על זה, היא התקשרה והייתה, נקרא לזה, המרגיעה הלאומית. תראה, זה לא דבר שמשמח, אבל זה גם לא גרם לי להיכנס למרה שחורה. כבר כתבו עליי דברים יותר גרועים. שי אריה מזרחי תיאר בשיר שלו את הגופה שלי צפה בירקון. ואני מקבל את זה שמישהו יכול לא לאהוב את מה שאני עושה".
את מה שחשבת על תואר "המשורר הלאומי" אפשר למצוא בשיר 'לא אני': "לא ראיתי צלקות על ירכי הנשים שנאנסו בקישינב. לא תקעתי ירח על כידון הברוש... משורר לאומי צריך פטיש אחר שימסמר את רגליו לקרקע שוב ושוב. אני שומר על זכות הריחוף".
"התואר הזה הוא כמו לשים לך שק מלט על הכתפיים. זה לא אני, שאשב על איזה כס ואהיה הצופה לבית ישראל. ביאליק היה משורר לאומי, כי הוא נשלח על ידי הוועדה ההיסטורית לתעד את פרעות קישינב. אלתרמן היה כזה גם מבלי שהוא רצה, כי היו לו הטור השביעי וההתכתבויות עם משה דיין ובן־גוריון. חיים גורי כתב את 'פרחי אש' בגוף ראשון יחיד וכולם קראו את זה בגוף ראשון רבים. אז אני כן רוצה שהדברים שאני מדבר עם עצמי יקבלו איזה ווליום ויעברו מהמגפון הפרטי שלי למגפון גדול יותר, אבל זה לא שאני אנסה פתאום לשבת לשולחן שבו חותמים על הסכמי שלום. זה פשוט לא מעניין אותי".
ובכל זאת אתה כנראה המשורר היחיד שאפשר למצוא ברשימה של מפלגה פוליטית. גם אם במקום 120 הסמלי. כבר דובר הרבה על הרומן שלך עם יאיר לפיד, אבל השבועות האחרונים דורשים הסבר מיוחד.
"הייתי בחדר הלידה של יש עתיד, ואני שמח שאלה שנולדו שם ממשיכים להאמין שהאמת קודמת להישרדות הפוליטית. בשפה של קלפנים, בני גנץ התגלה כמי שמסוגל להפסיד ג'וקר. ברור שזה מאכזב. מאוד. אבל יאיר לפיד הפך עכשיו גם לגיבורם של אלה שקודם לא האמינו לו".
אתה שותף לתחושת הייאוש מול מה שקורה במערכת הפוליטית?
"ברגע הזה שאנחנו מדברים אני מרגיש סוג מסוים של התחלה של ייאוש, אבל אני מאמין באנשים. והאנשים האלה הם אנשים שילכו עד הסוף ויהיו נאמנים לעקרונות שלהם".
אתה שוב מתעקש להישאר אופטימי.
"חסר תקנה, אמרתי לך".
''כל כך הרבה אלוהים'' הוא ספרו ה־16 של סומק, אבל מפעלותיו חורגים הרבה מעבר למדף הספרים המקומי. שירתו תורגמה לעשרות שפות, תערוכות מציוריו מוצגות בעולם, טקסטים שלו עובדו לאלבומי מוזיקה ואפילו ליצירת מחול. כמורה, כמרצה פופולרי, כמנחה סדנאות כתיבה, סומק מבקש "להחליף את הצווארון הלבן והמעומלן של השירה בצווארון כחול"; מתעקש להביא את בשורת השירה לקהלים לא צפויים - בהם תלמידי תיכון מאוכלוסיות מוחלשות, אסירים בבתי כלא ("זה המקום הכי טוב בעולם לקרוא בו שירים כי אף אחד לא יכול לעזוב באמצע") וגם קציני בריאות הנפש בצבא, חוויה שהוא מדמה באחד השירים לביקור ב"מועדון סטריפטיז".
"אתה יודע מה זה לעמוד באולם שיושבים בו 300 קב"נים? אנשים שמסתכלים עליך ויודעים שהדף שלך זה בעצם סדין שאתה מותח על ספת הפסיכיאטר, ואתה לא יודע אם אתה המטפל או המטופל. ישבתי פעם מול תלמידות של אנה פרויד, הן לקחו כל שיר שקראתי והגיעו לכל התסכולים והתסביכים שיש לי, או שעוד יהיו".
היית פעם בטיפול?
"לא".
ואם היית יושב אצל פסיכולוג, על איזו נקודה היית מתעכב, לאיזה מקום היית חוזר שוב ושוב?
"לרגע הזה בגיל תשע שבו הפכתי פתאום מילד רהוט לילד מגמגם, ולקחתי החלטה פסיכית לגמרי לא לדבר. עד היום, אגב, אני לא יודע למה התחלתי לגמגם. ובמשך כמעט שנה, בכל המקומות שהייתי בהם מחוץ לבית, לא דיברתי. פשוט החלטתי שממחר אני אבוא לבית הספר ואשתוק. וכך היה. 40 שנה אחרי שזה קרה, אחרי שכבר כתבתי על זה את השיר 'נקמת הילד המגמגם', דיברתי עם קלינאית תקשורת והיא פירשה את זה כסוג של מרד. אני דווקא חושב שזה היה סוג של חולשה. אז אם הייתי פוגש פסיכולוג הייתי רוצה שהוא יגיד לי איפה עובר הגבול שבין מרד לחולשה".
אתה כותב בספר, "ציפורים שבעות לא שרות". מה אפשר לעשות בשביל לא להיות שבע, בשביל לשמור בכתיבה על אדג', על רוקנרול?
"דבר אחד בלבד - סקרנות. רק סקרנות. להיות שבע בעיניי זה להיות לא סקרן. ולפעמים להיות קצת כמו אריק איינשטיין, אלוף העולם באינפורמציה לא חיונית. לפעמים טוב לדעת את הדברים הפחות חשובים כי שם מסתתרת הקופסה השחורה שממנה אפשר להבין איך פועל המטוס הזה שנקרא שיר".
ומה עם קצת כעס? תוקפנות? איך אפשר לכתוב שירה עם טמפרמנט רגוע כמו שלך?
"בעבר הגשתי את 'ציפורי לילה' ברדיו, ואני זוכר שניגשה אליי מישהי ברחוב ואמרה לי, 'איך אני אוהבת את התוכניות שלך, אתה כל כך מרגיע, אני שומעת אותך ונרדמת בכזאת שלווה'. עד היום, אגב, אני לא בטוח אם זו הייתה מחמאה. אנשים תמיד אומרים לי, 'איך אתה עולה לבמה בכזאת שלווה', אבל הם לא יודעים שהרוגע הזה מסתיר מאחוריו הרי געש".
ואיפה הם מתפרצים?
"בעיקר בשירים. תראה, פה בארץ אנשים מכירים אותי ומדברים איתי, אבל כשהשירים שלי יוצאים בעולם - אני מחזיק עכשיו למשל אנתולוגיה בשם Enough שיצאה בסן־פרנסיסקו, של שירי מחאה אנטי־מלחמתיים - אז רואים יותר את הקוצים ופחות את הבטן הרכה. אבל כן, יש משוררים שאוהבים יותר להראות את כפפות האִגרוף שלהם".
יש משהו שכן מוציא אותך משלוותך?
"אני יכול לאבד את שלוותי היטב. יש בי סוג מסוים של תמימות, וכשאני מגיע לטריטוריה שבה מישהו מנצל את התמימות שלי או את תחושת האמונה הכמעט אבסולוטית שיש לי - אני מרגיש נבגד. ובאותו רגע אני ממש הופך לסיציליאני. אני פשוט מוחק אותו מספר הטלפונים המטאפורי שלי, והוא יודע את זה. אל תשכח שעבדתי עם עבריינים במשך שנים".
יש בספר שיר שעוסק בקנאה. איפה בחיים שלך אתה מרגיש קנאה?
"כשאני קורא שיר טוב שלא אני כתבתי אותו. כשאני פותח ספר של שיימוס הייני או אלן גינזברג או יונה וולך. ומה שכתבתי בשיר הזה הוא סיפור אמיתי: בתור ילד הייתי מקנא בבנות שהיו מגיעות משכונת העשירים ללמוד פסנתר אצל השכנה שלנו פאני, שגם אני למדתי אצלה. והן תמיד היו אומרות כמה קשה להן להתאמן, ואבא שלי שקלט את הדיבור הזה אמר לי, 'תגיד להן שאותך לא מכריחים ללמוד פסנתר'. פתאום הרגשתי שאנחנו מגיעים לאיזה מאזן אימה: אני מלא קנאה כלפיהן והן מלאות קנאה כלפיי. אגב, פאני מופיעה בעוד שיר, שבו אני מספר שהיא כתבה על הקיר בברגן־בלזן את התווים של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 של מוצרט, כי היא חשבה שהעולם נגמר, ורצתה שאם יבואו אחר כך מעולם אחר, יראו שהיה אצלנו לפחות גאון אחד".
אם, לא עלינו, האנושות באמת תגיע לסף כיליון, ואתה תשב ליד קיר ותצטרך לכתוב עליו יצירה אחת שתישאר, משהו אחד. מה היית כותב?
"את 'ורמיר' של ויסלבה שימבורסקה בתרגום רפי וייכרט. 'כל עוד האישה הזאת מהרייקסמוזיאום מוזגת יום אחר יום חלב מכד לקערה, בדממה ובריכוז מצוירים, העולם אינו ראוי לקץ העולם'. אני חותם על כל מילה".
הקונצ'רטו לפסנתר מספר 21 מאת מוצרט
עַל קִירוֹת הָעֵץ שֶׁל צְרִיף בְּבֶּרְגֶּן־בֶּלְזֶן
חָרְטָה גְּבֶרֶת פָאנִי אֶת הַתָּוִים
מֵהַקּוֹנְצֶ'רְטוֹ לִפְסַנְתֵּר מִסְפָּר 21 כְּאִלּוּ הָיוּ
אוֹתִיּוֹת בְּמִכְתָּב הַהִתְאַבְּדוּת שֶׁל הָעוֹלָם.
הִיא הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה
לֹא יִשָּׁאֵר דָּבָר
וְאֵלֶּה שֶׁיָּבוֹאוּ מִכּוֹכָב שֶׁלֹּא חָרַב
לְטַאטֵא אֶת הַגְּוִיּוֹת מֵעַל הָאֲדָמָה
יִרְאוּ, שֶׁבַּיְּקוּם הַזֶּה הָיָה
לְפָחוֹת גָּאוֹן אֶחָד.
