המפגש הראשון בין קולום מק'קאן וגיבורי הספר החדש שלו, רמי אלחנן ובסאם עראמין, נגמר בבכי. זאת לא הייתה לחלוחית אלא מפל. "שמע, לפעמים אנשים בוכים במפגשים שלנו, בכל זאת סיפורים עצובים", משחזר עראמין את האירוע ההוא מ־2015. "אבל כשראיתי איך הוא בוכה אמרתי, אוי ואבוי, מה עשינו לבחור הזה? ואז הוא ניגש אלינו, הציג את עצמו ואמר שהוא מאירלנד". "הוא בכה כמו ילד קטן", נזכר גם אלחנן באותו ערב בבית ג'אלה. "הייתה שם תגובה רגשית יוצאת דופן. אחר כך חיבקנו אותו, ניחמנו אותו".
מק'קאן - מהסופרים המוערכים היום בעולם, מי שזכה לתהילה עם י"סתובב לו העולם הגדול', פעיל שלום וממייסדי הארגון הפילנתרופי Narrative 4 שחותר לקירוב לבבות באמצעות ספרות ואמנות - היה אז חלק מקבוצה שסיירה בישראל ובשטחי הרשות. את אלחנן ועראמין הכיר במסגרת מפגש עם הורים שכולים. סמדר, בתו של אלחנן, הלכה עם חברות במדרחוב בירושלים ב־1997, כשמחבל מתאבד התפוצץ לידה והרג אותה. עביר, בתו של עראמין, יצאה ב־2007 עם חברות מבית ספרה בכפר ענתא, כשנהרגה מכדור גומי שירה שוטר מג"ב - בלי סיבה, כפי שקבע בהמשך בית המשפט.
הרבה לפני כן, בנעוריו, השתתף בסאם עראמין בפעולות נגד חיילי צה"ל וריצה שבע שנות מאסר על עבירות ביטחוניות. בכלא עבר מהפך, למד עברית, הרחיב את השכלתו ונחשף לזוועות השואה. הוא החליט לזנוח את דרך האלימות ואחרי שחרורו הקים עם פלסטינים ויהודים את ארגון "לוחמים לשלום", שם הכיר את אליק, בנו של אלחנן. מתוך הכאב המשותף פיתחו אלחנן ועראמין ידידות אמיצה - שאותה הם מגייסים כדי לטעת תקווה, במסגרת הפעילות בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני.
"הם שאבו כל פיסה של חמצן מהאוויר", מספר מק'קאן על המפגש הראשון איתם. "זה נראה כאילו זאת הפעם הראשונה שהם מספרים את הסיפור. כמובן שזאת לא הייתה. הם סיפרו אותו מאות פעמים. אבל התרגשתי כל כך, שבשלב מאוד מוקדם ידעתי שאני רוצה לכתוב עליהם".
"בהתחלה חשבתי שהוא רוצה לכתוב מאמר", נזכר עראמין. "אחר כך הבנתי שהוא מתכוון לספר. אנחנו, בפעילות שלנו, שונאים שמישהו רוצה לכתוב עלינו ספר או סרט, כי זה אומר שצריך להידבק אליו להרבה זמן - ואין לנו. אז אמרתי, נשב איתו פעם, פעמיים, בסדר. לא חשבתי שזה ייקח חמש שנים".
כך נולד Apeirogon, ספרו החדש של מק'קאן, שראה אור בארצות־הברית ובאנגליה רגע לפני שהקורונה נעלה את חנויות הספרים, וכבר נרכש על ידי חברת ההפקות של סטיבן ספילברג. הוא קרוי על שם מצולע בעל אינספור צדדים, רמז למורכבות של הסיפור. גם המבנה שלו חריג: מק'קאן חילק את הספר ל־1,001 "פרקים", חלקם בני כמה שורות, שנעים בין אלחנן ועראמין לטקסטים בנושאים שונים, מהיסטוריה ועד הרגלי נדידת ציפורים.
היקף התחקיר של מק'קאן, שתרם בעבר גם טקסט בנושא הכיבוש לקובץ המאמרים "חמישים" בעריכת מייקל שייבון ואיילת ולדמן, ניכר בכל עמוד בספר. מאז 2015 ביקר בישראל ובשטחי הרשות לא מעט פעמים ונפגש עם אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית – מ"שוברים שתיקה" ועד מתנחלים - בהם סופרים, מוזיקאים ואמנים. "הקשבתי לכולם ודיברתי עם כל מי שיכולתי. קראתי מאות ספרים, שירה, מחזות, ראיתי סרטים. ואז פשוט התחלתי לדמיין. בנקודה מסוימת הבנתי שזה כמו לכתוב מוזיקה, ואני המנצח של התזמורת".
אפילו גיבוריו האמיתיים של הספר התקשו להתמודד עם הצלילים הקודרים שעולים ממנו. עם תיאורים כמו "בליבת הכדור הייתה מתכת, היא צופתה בגומי שעבר וולקניזציה. כשהוא פגע בגולגולת של עביר, הגומי התעקם, אבל אז קפץ בחזרה לצורה המקורית שלו, בלי שנראה שנגרם נזק לכדור עצמו". או "ביום שסמדר נהרגה, מצלמות הטלוויזיה היו שם אפילו לפני הפרמדיקים של זק"א. (...) חצר המסעדה, תאורת אחר הצהריים, הגופות הרבות, הכיסאות ההפוכים, רגלי השולחנות, המנורות המנופצות, המפות המוכתמות, הטורסו הקטוע של המחבל המתאבד כמו חלק מפסל יווני באמצע הרחוב" (תרגום חופשי).
"קולום היה שולח לנו מדי פעם טקסטים לבדיקה. 100 דפים, 60 דפים", מספר עראמין. "הוא חשב שאני קורא את זה, אבל הייתי מבקש מרמי שיסכם לי. לא הייתי מסוגל לקרוא. במיוחד את החלקים שבהם הוא מספר איך הבנות נהרגו. יותר מדי כאב. באחד המפגשים עם קהל בבוסטון מישהו שאל את קולום מה הייתה התגובה של רמי ושלי לספר. הוא ענה, 'הייתי שולח להם פרקים והם אף פעם לא תיקנו אפילו מילה אחת'. אז אמרתי, 'נכון, פשוט לא קראנו את זה'".
גם אלחנן מודה שקרא רק ברפרוף את הטיוטות שהגיעו אליו. "זה נורא קשה. קולום נכנס לפרטי פרטים, וכשהוא מדבר על האסון זה בלתי נסבל. רק בטיסה לארצות־הברית, כחלק מקידום הספר, קראתי לראשונה את רובו וחשבתי שזו יצירת מופת".
מה בכל זאת גרם לכם לתת בו כזה אמון?
"הוא נכנס לעומק הרבה יותר מכל אדם אחר שדיברנו איתו עד היום. ויש לו סוג של אמפתיה שגורמת לך להיות חבר שלו. שעושה לך חשק לספר".
5 צפייה בגלריה
בסאם עראמין ורמי אלחנן. ''מק'קאן נכנס לעומק הרבה יותר מכל אדם אחר שדיברנו איתו''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הכישרון של מק'קאן לדובב זרים, לייצר אמפתיה מיידית, הוא אומר, נולד בתקופה שבה עזב את אירלנד - שם נולד לפני 55 שנה - ועבר לניו־יורק. "למדתי להקשיב לפני 30 שנה, כשנסעתי באופניים ברחבי ארצות־הברית במשך שנה וחצי. אנשים רצו לדבר איתי, אולי בגלל שזזתי לאורך הדרך ולקחתי איתי את הסיפורים שלהם למקום אחר. תמיד הייתי מאזין טוב. אלא שעם Apeirogon התהליך היה קשה. עד הסוף לא הייתי בטוח שזה יקרה. אבל מה זה קשה? קשה להיות חייל, קשה להיות אישה בהיריון שעוברת במחסום. אני לא רוצה להגזים בקשיים של הסופר. רמי ובסאם עברו דברים הרבה יותר קשיים ממני. העבודה שלי היא בסך הכל ללכוד את הסיפור ולנסח אותו עבור הקורא".
היה בתהליך הזה משהו שהפתיע אותך?
"הכל הפתיע אותי. במיוחד הכנסת האורחים. לא משנה אם זאת ארוחת שבת או ארוחת ערב בבית־סאחור. כולם קיבלו אותי בשמחה. מוסלמים, יהודים, נוצרים".
אתה יכול לתאר רגע אחד שהיה משמעותי במיוחד במסע הזה?
"פגשתי צעיר ישראלי בירושלים שרצה לבוא איתי לבית־סאחור. אבל הוא לא היה יכול להיכנס לשם. והוא כעס - הוא הרגיש שהחברה שלו אוזקת אותו. הוא לא קנה את הטיעון של הביטחון. הוא כעס על זה שהפלסטינים עוברים דמוניזציה. בכלל, פגשתי לא מעט ישראלים שרואים את ההומניות של שני הצדדים".
ובכל זאת, הרבה ישראלים נרתעים כשמישהו "מבחוץ" מתעסק בסכסוך. הם טוענים שצריך לחיות פה כדי להבין, הם חושדים בו שהוא מוטה.
"אני מבין את זה לגמרי, חשבתי על זה הרבה בזמן שכתבתי, אבל אני לא בהכרח מסכים. אני אירופאי ואמריקאי. אני נושא את שני הדרכונים. ואני מבין שהמהות של אינטליגנציה היא להחזיק שני רעיונות סותרים באותו זמן. גם העובדה שגדלתי באירלנד עוזרת לי להבין אזורי סכסוך. ראיתי מקרוב את תהליך השלום האירי. אני יכול לזהות את השפה ככלי נשק. אני יכול לזהות אֵבֶל. אֵבֶל הוא לא תחרות. אֵבֶל הוא לא אולימפיאדה. אֵבֶל הוא אֵבֶל. והרעיון שצריך לאזן אותו הוא מזעזע".
עוד לפני צאתו הוכתר Apeirogon כאחד הספרים המדוברים של 2020. אחרי שראה אור זכה לתשואות מצד רוב המבקרים בארצות־הברית ובאנגליה. אלא שבינתיים, דווקא בישראל, מק'קאן נתקל בכתף קרה מצד ההוצאה הקבועה שלו בעברית. 'עם עובד', שהוציאה את שלושת ספריו הקודמים - 'יסתובב לו העולם הגדול', 'לחצות אוקיינוס' ו'מכתבים אל סופר צעיר' - החליטה לוותר הפעם על זכויות התרגום.
"קולום מק'קאן הוא סופר נהדר ואהוב שמביא בספרו החדש את סיפורם של שני חברים אמיצים, אבות שכולים", נמסר מ"עם עובד". "מעולם לא נתקלנו בניסיון רציני ומושקע כל כך של סופר זר להבין את נקודת המבט הישראלית (על נקודת המבט הפלסטינית, המתוארת אף היא בספר, איננו יכולים להעיד). מק'קאן נטל על עצמו משימה בלתי אפשרית. הפתגמים 'אורח לרגע רואה כל פגע' ו'זר לא יבין זאת' נכונים שניהם ביחס לספר, ולכן התקבלה ההכרעה לא להוציא אותו לאור אחרי התלבטויות רבות".
"הייתי עצוב, פשוט עצוב", אומר מק'קאן על ההחלטה. "הופתעתי, כי תמיד חשבתי שהם מאוד פתוחים. הסוכנים שלי אולי לא יאהבו את זה, אבל הייתי מוכן לתת אותו למו"ל גם בחינם - עד כדי כך אני מאמין בספר הזה. הם יכולים לקחת אותו בלי תמורה, כל עוד התרגום נאמן וכל עוד הם מבטיחים לקדם את הספר כמיטב יכולתם. אני חושב שלקוראים הישראלים שלי מגיעה הזדמנות לקרוא אותו".
בדיון בנושא שהתפתח לאחרונה בעמוד הפייסבוק של תוכנית הספרות "מה שכרוך", הסבירה מאיה פלדמן, עורכת ב"עם עובד", שהסיבות לדחייה דווקא לא פוליטיות. התגובות המפותלות של ההוצאה, כתבה שם, הן "דרכם המעודנת מאוד של העורכים להגיד שהספר לא מספיק טוב... העיקרון המוביל של עורכי 'ספרִיה לעם' הוא שאיכות תמיד קודמת לאג'נדה. חשובה ככל שתהיה".
"זה בפירוש לא נכון", מגיב מק'קאן. "אף פעם ובשום שלב לא הייתה עם המו"ל שום תקשורת שקשורה לאיכות הספר. הייתי שמח אם זה היה המצב, כי לפחות זאת לא הייתה החלטה פוליטית. אני לא אחשוף מיילים ששלחו לי מההוצאה כי הם פרטיים, אבל העורכת שעבדתי איתה - מישהי שאני מכבד - אמרה לאורך כל הדרך שהספר מבריק. היא נתנה לי הערות שהיו נהדרות. התאמתי את עצמי לכולן ושלחתי את זה לעוד ישראלים ופלסטינים בזמן הכתיבה. כולם, פה אחד, הסכימו שזה עובד. ואז מישהו בדרג אחר של ההוצאה החליט שזה לא צריך להתפרסם.
"אהבתי לעבוד עם 'עם עובד' לאורך השנים, אבל הם ויתרו עליי. זה בסדר. זאת לגמרי זכותם. אני לא פה בשביל לנהל קרבות. כאלה יש מספיק".
גם אלחנן הופתע מאוד לשמוע על השתלשלות העניינים. "הייתי בהלם. אני לא מקבל שום הסבר ושום תירוץ שמאפשר להוצאה של תנועת העבודה להסתייג מספר כזה, שכולו אהבת אדם ושיר הלל לשלום ולפיוס".
אולי הם חששו בגלל התגובות הקשות לפעילות שלכם בפורום הישראלי־פלסטיני?
"יש רוח רעה בארץ ואנחנו רואים את זה למשל בתגובה של המשפחות השכולות מהימין לרשימה המשותפת. אנחנו רואים את זה בבתי הספר שאנחנו מרצים בהם. כל ציוץ בכיוון של שלום, בכיוון של פיוס, נתקל בכאלה רשעות ובוטות. אבל אין שום סיבה שהציבור הישראלי לא יוכל להתמודד עם הספר הזה. זה לא מתקבל על הדעת, לא מסחרית ולא ערכית".
מק'קאן מספר על מו"ל הולנדי באמסטרדם שהבטיח לתרגם את הספר לעברית ולשלוח אותו לישראל, כדי שאנשים יוכלו בכל זאת לקרוא. "יש היסטוריה ארוכה של המסלול הזה: מספיק שתלך למלחמת העולם השנייה ולמה שהמו"לים ההולנדים עשו אז כי הם האמינו בחופש הביטוי. אבל זה מסלול פעולה שיכול לצמרר כל ישראלי. היסטוריה היא סיוט ואנחנו לא רוצים לחזור על זה".
יהיה תרגום לערבית?
"כן, הוא בעבודה".
קיבלת ביקורות קשות גם מהצד הפלסטיני. ב"אל־ג'זירה" כינו את הספר "תעמולה ציונית" והשוו אותך לג'ארד קושנר.
"ידעתי שזה הולך לחטוף מכל הצדדים. כבר נתקלתי ברעל של צרות האופקים בכל הצורות ובמקומות שונים. אבל מדהים כמה יחסי ציבור מקבלת ביקורת שלילית. אף עיתון, לעומת זאת, לא ציטט את רג'א שחאדה, אחד הכותבים הפלסטינים הדגולים, שכתב שזה רומן שמסמן ציון דרך בכתיבה על הקונפליקט ושיכול לחולל שינוי. קיבלתי ביקורות מעולות מפלסטינים ומישראלים - ביניהם אתגר קרת ואסף גברון - אבל תמיד יהיו ביקורות רעות. קראו לי 'אנטי־ישראלי' ו'אנטי־פלסטיני'. אני לא זה ולא זה. וזה הניצחון האדיר של בסאם ושל רמי - הם מבינים שאנחנו חייבים להכיר זה את זה מעל פני האדמה ולא מתחתיה".
בינתיים, מעל פני האדמה, מק'קאן וגיבוריו משגרים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני להוליווד. העובדה שחברת ההפקות של ספילברג (שחתומה על סרטים כמו '1917') רכשה את זכויות ההסרטה של הספר היא כמובן בשורה משמחת, אבל מבחינת עראמין מדובר בסגירת מעגל מרגשת במיוחד.
"כשישבתי בכלא וראיתי את 'רשימת שינדלר', היה לי חלום לפגוש את הבמאי ולבקש ממנו שיעשה סרט על העם הפלסטיני", הוא אומר. "ספילברג גרם לי לבכות על היהודים, ורציתי שאנשים יבכו גם על העם הפלסטיני. כמו שהסרט הזה שינה את הכיוון שלי בכלא, אני מקווה שהעיבוד של Apeirogon ייגע במיליונים וישנה אנשים בכל העולם".
מק'קאן עצמו חסכוני יותר: "נפלתי לרצפה כששמעתי על זה".
מי צריך לגלם את רמי ובסאם?
"ג'ורג' קלוני ובראד פיט. אבל אם לדבר ברצינות, אני חושב שלא צריך הסחות דעת מהסיפור. אולי הם צריכים להיות שחקנים אלמונים".
כמו כל דבר, הקורונה שיבשה גם את מסע הקידום של Apeirogon, אבל בשבועות הספורים שקדמו להתפשטות הנגיף הספיקו מק'קאן, אלחנן ועראמין לפגוש לא מעט קוראים נרגשים בארצות־הברית. זה קרה פחות או יותר בימים שבהם אירח טראמפ את נתניהו כדי לקדם את מה שקרוי "עסקת המאה", תוכנית שמק'קאן מכנה "עלבון לאינטליגנציה ועלבון להיסטוריה. זאת בדיחה נוראית, ואני חושב שרוב האנשים מבינים את זה, אפילו אנשי טראמפ. אז למה ששני הצדדים לא יתייאשו? צריך אולי לקרוא לזה 'ארוחת המאה' או 'עסקת מתקן הכליאה'. מה שאנחנו צריכים זה ניואנסים, לא סאונדבייטים. אנחנו צריכים נדיבות והבנה".
מה בכל זאת יכול לקרב איזשהו פתרון?
"יש ישראלים שפשוט לא מבינים כמה הכיבוש חותר תחתם באופן אישי. הם לא יכולים לבקר בעזה. הם לא יכולים לבקר בגדה המערבית. הם לא מכירים את הסביבה שלהם. הם לא מכירים פלסטינים. ולכן הם מאפשרים את הפחד. הם נשלטים על ידי הפחד שהופך לסוג של עונש. והפלסטינים מצידם מכירים את הישראלים רק כחיילים כובשים. זאת טרגדיה כששני עמים נמצאים בעימות והרבה ממנו נובע מהעובדה שאסור להם להכיר זה את זה. הייתי שמח להביא צעירים ישראלים לבית־סאחור לאחר צהריים. אני מבטיח שזה ישנה אותם. יש אנשים שחושבים שזה נאיבי או סתם מטופש, אבל אני מעדיף לשים את הלב על השרוול מאשר להיות הציניקן שיושב בפינה ומחכה לפיצוץ. דיאלוג עולה הרבה פחות מטילים".
בין הרומנים שנכתבו בשנים האחרונות באנגלית על ישראל ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, זהו ככל הנראה הטוב מכולם - אם כי יש להודות שמדובר ברף לא גבוה במיוחד. אחרי שניקול קראוס, נתן אנגלנדר, ג'ונתן ספרן פויר, ג'ושוע כהן ואחרים ניסו לדמיין את ארץ חמדת אבות מתוך מעבה דירתם בברוקלין ועשו זאת בהצלחה חלקית מינוס, מק'קאן בוחר בסיפור שעל פניו נשמע כאילו נכתב בניינטיז, בימים האופטימיים של טרום־הסכמי אוסלו. רמי אלחנן ובסאם עראמין - אב ישראלי שבתו נהרגה בפיגוע התאבדות ואב פלסטיני שחייל ישראלי הרג את בתו - שמכירים בפורום המשפחות השכולות והופכים לחברים טובים ושותפים לפעילות פוליטית.
קשה שלא לקרוא היום בציניות מסוימת את התיאור בגב הספר: "רמי ובסאם חונכו לשנוא אחד את השני. למרות זאת, הם לומדים אחד מהסיפור של השני, הם מזהים את האובדן שמחבר ביניהם. יחד הם מנסים להשתמש באבל שלהם כנשק עבור השלום". וכאילו זה לא מספיק, מי שמספר את הסיפור שלהם הוא בכלל אירי, והרי כפי שהסבירה הוצאת עם עובד את החלטתה שלא להוציא את הספר בעברית: "זר לא יבין זאת".
אבל למרות שניתן היה לצפות לטקסט פשטני ואולי גם נצלני, המעשה הספרותי המעניין שעושה כאן מק'קאן מצליח לחלץ את Apeirogon מחלק מן המלכודות שחיכו לו בדרך, גם אם לא מכולן. בלב הרומן מונחים המונולוגים קורעי הלב של אלחנן ועראמין, שמובאים בקולותיהם, ואותם מקיפים משני הצדדים מקטעי פרוזה קצרים - 1,001 במספרם, כמחווה לסיפורי אלף לילה ולילה - שנעים בין מערכת היחסים של הגיבורים, לקטעים תיעודיים מתוך דיווחי חדשות, לציטוטים של דרוויש ובורחס, למידע היסטורי וצילומים מתוך המרחב הישראלי־פלסטיני, לתיאורים של מסלולי נדידת הציפורים מעל המזרח התיכון, למסלול הבליסטי של כדור גומי שיורה חייל ישראלי, למחזה קצר שמופיע כחלק מהרומן, לרגעיהן האחרונים של בנות הגיבורים.
המבנה הפרגמנטרי הזה, גם אם מדי פעם יוצר רגעים כמעט קומיים (פרגמנט מס' 65: "זה לא ייגמר עד שנדבר"), מאפשר למק'קאן מעוף פואטי באופן שבו הוא מספר את הסיפור, וכמו ממקם בהקשר רחב וחדש לחלוטין סיפור שכבר סופר אין־ספור פעמים. דווקא נקודת המבט הזרה של מק'קאן מאפשרת לקורא להישיר מבט לא רק לאותו סיפור מוכר של הסכסוך, אלא גם לאופן שבו הוא מסופר ולמנגנונים שמספרים אותו.
ב־Apeirogon ניתן לזהות את אותן נקודות חוזקה וחולשה שמופיעות ב"יסתובב לו העולם הגדול", הרומן עטור הפרסים של מק'קאן שיצא אצלנו ב־2013. בשני הרומנים בולטת מיומנות בניית הסיפור שלו, השימוש הדינמי והיפה בשפה והיכולת ליצור דמויות מורכבות, אנושיות ומלאות חמלה. לצד זאת הוא גולש שוב ושוב לרגשנות־יתר, רגשנות קלה ומיידית שאינה נדרשת בסיפור שמלכתחילה מעורר מחנק. גם רוחב היריעה של הספר והתחקיר המעמיק כמו מבקשים שנתייחס אליו כאל רומן "גדול", גם אם זה לא המקרה, והופכים את הספר לארוך מדי ומעייף לפרקים.
בדומה ל"יסתובב לו העולם הגדול", גם Apeirogon מוכתר על ידי מבקרים כיצירת מופת, וגם הפעם מדובר בהתפעלות מוגזמת. למרות זאת, זה רומן ראוי שעשוי ללמד גם את הקורא הישראלי היודע־כל דבר או שניים. הבחירה של הוצאת עם עובד שלא לתרגם אותו לעברית היא לא רק מתמיהה, אלא מקוממת ממש.
פורסם לראשונה: 08:30, 24.04.20
