ב-19 באפריל 1943, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן נטל במעבדתו בבאזל מנה מכובדת מהחומר שסינתז כמה שנים לפני כן. הוא לא הרגיש טוב וחווה שינויים בתפיסה, ולכן עלה על האופניים שלו ונסע לביתו. לחומר קראו אל.אס.די (חומצה ליסרגית דיאתילאמידית), החוקר הפך לאב המכונן של התנועה הפסיכדלית, והאירוע נחשב לטריפ הראשון (ותועד בספרו "אל.אס.די הילד הבעייתי שלי"). שנים אחר כך 19 באפריל יהפוך ל"יום האופניים" - היום שבו חובבי חומרים משני תודעה מכל קצות תבל חוגגים את הגעתו של האל.אס.די לעולם. השנה נוספה לחגיגות השקה של מוזיאון הפסיכדליה הווירטואלי הראשון בעולם. היא התקיימה, כיאה לנסיבות התקופה, במרחב הווירטואלי וכללה שבע ברכות משלוש יבשות בעולם.
אם אתם רחוקים שנות אור משימוש בחומרים משני תודעה מכל סוג שהוא, אתם ודאי בטוחים שתהום פעורה ביניכם לבין התנועה הפסיכדלית. אבל האמת היא שכיום, האסתטיקה והתרבות הפסיכדליות מקיפים אותנו מכל כיוון. לבשתם חולצת טאי דאי? אתם לובשים אסתטיקה פסיכדלית. הקשבתם לסרג'נט פפר'ס של הביטלס? אתם מאזינים למוזיקה פסיכדלית. צפיתם ב"מטריקס"? הקראתם לילדים את ד"ר סוס? ובכן, הבנתם את הכיוון. התרבות הפסיכדלית ומאפייניה הפכו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהשפה הוויזואלית של העולם שלנו.
שורשי האמנות הזו חוזרים כצפוי לראשית שנות ה-60, כשהאל.אס.די עוד היה חוקי וניתן לאמנים מתחומים שונים, לאנשי בריאות הנפש ואפילו לחיילים בצבא במסגרת ניסויים מבוקרים. הבום הגדול שלה היה בתרבות הנגד של שנות ה-60, ובין מקדמיה והאנשים שהפכו לסמל התנועה היה טימותי לירי, הפסיכולוג והסופר שפוטר מהרווארד וטבע את הסיסמה המוכרת "turn on, tune in, drop out".
"לאט-לאט, התחלתי ליהנות מהצבעים חסרי התקדים וממשחקי הצורות שהתמידו מאחורי עיניי העצומות. קליידוסקופים, דימויים פנטסטיים עלו לפניי, משתנים, מגוונים, נפתחים ואז סוגרים את עצמם בעיגולים וספירלות, מתפוצצים במעיינות צבעוניים, מסתדרים מחדש ומצטלבים בזרם מתמשך" (מתוך "אל.אס.די הילד הבעייתי שלי", אלברט הופמן).
לפי ההגדרה המקובלת, אמנות פסיכדלית היא כזו המתארת את המתחולל בתוך הנפש או המיינד - העולם הפנימי. על קצה המזלג, אמנות פסיכדלית כוללת מאפיינים סוריאליסטיים, מעוותים, צבעים בוהקים, צורות כמו פרקטלים, קליידוסקופים וספירלות, משחקי גבולות ומיקרו ומקרו ועוד. אבל ב-50 השנים שחלפו מאז הסיקסטיז, ההגדרה של תרבות פסיכדלית, כמו גם הביטויים המוחשיים שלה, התרחבו מאוד – וזה בדיוק מה שמוכיח מוזיאון הווידאו החדש שעליו אחראי עידו הרטוגזון.
"פסיכדליה זה עולם תרבותי שלם, שהשורשים שלו בחוויה של שימוש בצמחים משני תודעה. בדרך כלל החשודים המיידיים הם פטריות פסילוסיבין וקקטוסים כמו הפיוטה, הסן פדרו ואיוואסקה, ובסינתטיים זה אל.אס.די", מסביר הרטוגזון בריאיון לקראת עליית הפרויקט לאוויר. "לחומרים האלה יש כל מיני השפעות, שמתחילות במיסוס גבולות האגו וממשיכות בתחושות אהבה עזות או תחושות אחדות עם העולם. יש להם גם צדדים יותר אסתטיים, של הנאה וחיבור עם הדברים שאנו מתבוננים בהם, עם הטבע - הנאה מלמצוא יופי בדברים. הפסיכדליה היא עולם עצום - אבל חלק ניכר ממנה מבוסס על האפקטים האסתטיים האלה שאנחנו יכולים למצוא באלבומים של הביטלס או פינק פלויד, שפועלים על הממד השמעי, ובעולם הוויזואלי מדובר במסורת מאוד עתיקה - מתרבויות ילידיות ועד מסיבות טראנס".
הרטוגזון הוא חבר סגל בתוכנית למדע-טכנולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, וחוקר פסיכדליה כבר יותר מעשור. הוא גם פועל כיזם בקהילה הפסיכדלית בארץ, שכוללת כיום רשתות נטוורקינג ועשייה תרבותית ואקדמית. הרטוגזון יזם את הכנס החלוצי של הקהילה שהתקיים ב-2017, פרסם את הספר "טכנומיסטיקה" וכתב עת שנקרא "פסיכונאוט", וכיום הוא מחכה ליציאת ספרו הבא, על ההיסטוריה של הפסיכדליה בשנות ה-50 וה-60, בהוצאת MIT. העשייה שלו, כמו הפריחה הגדולה של התרבות הפסיכדלית בארץ, היא חלק מהרנסנס העולמי של התנועה, שהחל לפני למעלה מעשור וגובה בחזרה למעבדות המחקר ולניסויים בחומרים משני תודעה - בעיקר במחקרים פסיכיאטריים. במקביל, הפעילות התרבותית התפתחה והתפשטה למדיומים שונים.
כיצד נראה פרח שפורח ונובל בהילוך מהיר? איך נראות צורות הסבון והמים בתוך מכונת שטיפת המכוניות? כיצד משתנות הפנים כאשר האור מוטל עליהן מכיוונים שונים? כמו מה נראה תיון כאשר מסתכלים עליו מקרוב מאוד, ולמה דומה מברשת השיניים? 700 סרטונים מקובצים תחת 45 תערוכות שונות (דוגמת פסיכדליה סובייטית, יפנית, ישראלית, פסיכדליה משנות ה-60 וה-70, קולנוע פסיכדלי, אנימציה פסיכדלית, פסיכדליה ילידית, פסיכדליה אקטיביסטית ועוד), ומכילים בין היתר סרטי ילדים קצרים בשחור-לבן מתחילת המאה ה-20; פרסומות צבעוניות ומפתיעות לג'ינס ליווייס ולחטיפי שוקולד מהסבנטיז; תיעוד מסיבות האסיד המכוננות של הסופר קן קיזי בסיקסטיז, לצד קליפ היסטרי של להקת הנח"ל מאותה תקופה; כוכבים כמו אנני לנוקס ופיטר גבריאל בקליפים פוטוריסטיים באייטיז, ואין-ספור סרטוני וידאו עדכניים שמאתגרים את המוח תוך שימוש באנימציות ובטכנולוגיות שונות. המוזיאון הפסיכדלי מנסה ומצליח להקיף את הטווח הרחב והמגוון של האסתטיקה הפסיכדלית, ברמה הוויזואלית והאודיטורית כאחת – והוא בשום צורה לא מכוון רק לקהילה.
"לא צריך להתנסות באל.אס.די כדי לאהוב את האלבומים של הביטלס מסוף שנות ה-60, למרות שהם קיבלו את ההשראה שלהם מהחומר. יש ציירים שמציירים בסגנון פסיכדלי למרות שהם מעולם לא התנסו בחוויה פסיכדלית. הסגנון הזה יצא מגבולות הקשר ההדוק עם חומר משנה תודעה, והפך לחלק מהתרבות שלנו – יש למשל חלקים באתר שמוקדשים לפרסומות או סצנות מהקולנוע, ורואים איך הדבר הזה מופיע בהרבה מאוד אצטלות שונות", מסביר הרטוגזון, ומדגיש שהאסתטיקה הפסיכדלית מופיעה לא רק בשפת הפרסומות והסרטים, אלא גם בעיצוב, באופנה ובעולם האמנות, כל זאת לצד השיח ההולך וגדל על השימושים הרפואיים השונים של החומרים הסינתטיים והטבעיים.
המוזיאון הוא תוצאה של עשר שנות עבודה, ומקורו בפרויקט שנקרא Daily Psychedelic Video. אחרי שנים שבהן אסף שלל סרטונים פסיכדליים מהרשת, הרטוגזון גילה שהוא לא מצליח למצוא אותם ברחבי המחשב. לכן הוא השיק בלוג שבו עלה בכל יום וידאו פסיכדלי אחד – 365 ימים בשנה במשך עשר שנים. במהרה הצטרפו אליו משוגעים לדבר, שסייעו במלאכת החיפוש. "בהתחלה אמרו לנו 'בחיים לא תמצאו כל כך הרבה, כמה זמן הדבר הזה יכול להחזיק? אחרי חודשיים-שלושה ייגמר לכם'. מובן שככל שהעמקנו וחפרנו גילינו שיש יותר ויותר - ככל שהאינטרנט התפתח והקלות של יצירת וידאו השתפרה, כמויות היצירה ביוטיוב הלכו ותפחו וזה הלך וצמח. התווית שלנו תמיד הייתה Surfing the Youtube Galaxy - זה תמיד היה דברים שמוצאים ביוטיוב במלא סגנונות. פעם בשנה היינו עושים רשימה של הסרטונים הכי טובים של השנה, והקרנות בארץ, באירופה ובארצות הברית".
השאלה המתבקשת היא למה צריך מוזיאון אם יש בלוג ויש יוטיוב, שגם ניחן באלגוריתם שיכול לזמן לנו סרטונים בסגנון המבוקש בזה אחר זה, אבל האמת היא שאף אלגוריתם לא יכול להחליף את הבחירה המכוונת והמדוקדקת של אנשים. בנוסף, בפורמט הבלוג היה קשה להתמצא ולהגיע לסרטונים המוקדמים יותר, ואילו הפורמט של המוזיאון לא רק נוח להתמצאות אלא ידידותי עבור מבקרים בטריפ, שהאינטרנט הוא מקום פחות נעים עבורם בדרך כלל. וחשוב לציין שלמרות הפופולריות של האמנות הפסיכדלית והשפעתה על האמנות המודרנית - שעליה הצביע גם מבקר האמנות של ה"ניו יורק טיימס" קן ג'ונסון בספרו מלפני כמה שנים - פרט לתערוכות מתחלפות במוזיאונים דוגמת ה-V&A, אין מוזיאון רשמי לאמנות פסיכדלית, ובטח שלא לווידאו מהסוגה.
בקליפ המפורסם שיצרו וניה הימן וגל מוג'ה עבור קולדפליי לשיר Up & Up ושזכה בפרסים, אוניות שטות בתוך צלחת מרק, פופקורן קופץ מלוע הר הגעש וכריס מרטין שוכב פרקדן על קרקע חקלאית אינסופית. זהו קליפ יפהפה, שעשוי כולו מקולאז'ים המייצרים סצנות סוריאליסטיות ומפתיעות. הפליאה, אומר הרטוגזון, משותפת לרבים מהסרטונים במוזיאון. לא תמיד הם מכילים אספקטים פסיכדליים במובהק, לפעמים מדובר רק בתנועה או בקצב, ולרוב הם מעוררים יצירתיות, מהנים ומענגים.
"לאסתטיקה של הרבה מהסרטונים האלה יש משהו מרפא. בני אדם אהבו משחר הימים להביט באש, בתנועה של המים בנחל, בתנועה של העננים בשמיים. במבט הזה היה משהו מרגיע ומרפא, משום שהם מצאו שם סוג של הרמוניה שנמצאת בשלמות המתמטית של הזרימה של האש, המים והעננים. אנשים הביטו בדפוסים של חתך הזהב ובדפוסים הרמוניים אחרים שעל גבי פרחים, קונכיות וצמחים, והם מצאו בהרמוניה הזו ריפוי פנימי. על ידי המבט בהרמוניה בחוץ אנחנו מתחברים לתחושת הרמוניה פנימית. לצפייה בהם יכול להיות ממש אפקט מזכך לתודעה, ואפילו אפקט מרפא, כמו שלשהות בטבע יכול להיות אפקט כזה".
איך הכי מומלץ לצרוך את התכנים של המוזיאון?
"אנחנו קוראים לזה Mind State Dependent Art Form, צורת אמנות שהיא תלויית מצב תודעה. הדברים האלה עוברים הכי טוב בשיא או אחרי השיא של טריפ פטריות או נניח אחרי שמישהו עישן (מריחואנה – ד"צ), אז זה מאוד עוזר להיכנס לראש אבל זה לא הכרחי. זו קודם כל שאלה של סטייט אוף מיינד, ואפשר להיכנס לסטייט אוף מיינד מדיטטיבי או רצפטיבי שמסוגל לשאוב מזה הנאה גם בלי זה, זה ממש לא חובה".
כדי ליהנות מהתכנים שנאצרו במוזיאון אתם לא צריכים לצרוך שום דבר מיוחד, ואפשר להסתפק גם בכוס יין. מצד שני, אם אתם מתכוונים להיכנס אליו באמצע יום עבודה, בין מייל אחד למשנהו, בחלל עבודה משותף ועם סבלנות מוגבלת – זה פחות מומלץ. עדיף שהמבקרים במוזיאון יתייחסו אליו כמו לביקור במוזיאון רגיל, שכולל התכווננות לאמנות, שקט וריכוז ביצירה. ההמלצה היא לפנות זמן, להתרווח על הספה המועדפת אליכם, ולצפות בסרטונים על מסך גדול עם סאונד איכותי ומתוך רוגע ופתיחות. נחמד גם לגלות שכל העוסקים במלאכה, שרבים מהם ישראלים (על עיצוב האתר אחראית יעל לוקומוביץ'), עשו הכול בהתנדבות. אחת התחושות המפתיעות שתקפו אותי כשנכנסתי למוזיאון היא הגילוי שאין בו פרסומות - מרחב נקי ולא סטנדרטי באקלים שבו כל אחד מחפש רווח.
וצריך לומר עוד משהו: הטיימינג של השקת המוזיאון הוא על גבול המופלא. בימי הקורונה אין אירועים תרבותיים שמתאימים למצב של בידוד – למעשה, האמנים ומוסדות התרבות ברחבי העולם נאלצו להתאים את עצמם למצב, להתפשר על הפלטפורמות הקיימות ובכל מקרה לוותר על פן מהותי מהיצירה שלהם, ואילו המוזיאון הפסיכדלי הווירטואלי מתאים כמו כפפה לתקופת ההסתגרות וההרהור מצד אחד, ומצד שני הוא מוצר שמקורו ומקומו ברשת.
"זה מצחיק כי התלבטתי אם לדחות את ההשקה בגלל הקורונה - מה עכשיו לבוא לאנשים עם כל ההיי הפסיכדלי הזה? זה מרגיש לא קשור. מצד שני, מדורי התרבות ממשיכים לכתוב על תרבות, ודווקא בתקופה הזו אנשים בבית, אז יש יותר מקום למצוא משהו שיש בו יופי ואושר ותקווה. כולם מדברים על הצורך במוזיאונים וירטואליים, ואתה אומר לעצמך, מה זה הלובר הווירטואלי? סוג של חיקוי עייף ודהוי של הדבר האמיתי, שאני צריך להסתכל בו ב-JPEG על תמונה שהמקור שלה שם".
איך אתה מסתכל על הקורונה ועל המשבר הזה מנקודת מבט פסיכדלית?
"זו תקופה מאוד טריקית לחוויות פסיכדליות, כי הסט והסטינג התרבותי מאוד ממסגרים את החוויה. זה יכול להיות מטריד לחיות בעולם כזה שלא ברור מה קורה בו, מה יהיה בעוד חודש, מה יקרה לכלכלה, אם יהיה מספיק אוכל בסופרמרקטים ואם עוקבים אחרינו - אז מהבחינה הזאת זה סיכון מקצועי. אם יש תשתית של חרדה, פסיכדליה בהחלט יכולה להעצים אותה. יש משהו בתקופה הזאת שכל הזמן על המתח הזה - איך שהקורונה מרחיקה בינינו, גורמת לנו לתקשר דרך מסכי וידאו וכל הווירטואליות הזו. מצד שני, אנשים גם יוצאים יותר לטבע, מבלים יותר עם המשפחה, יש חזרה לקהילה שזה דבר מאוד פסיכדלי. בתסריט האופטימלי, יש לא מעט אנשים שמתארים את התקופה הנוכחית כתקופה של צמיחה גדולה, סוף-סוף שקט, יכולת להרהר ולנוח".
תערוכות מומלצות במיוחד להתחיל מהן?
"זה כמובן תלוי במה אנחנו אוהבים ומה מתאים לנו באותו הרגע, אבל שתי תערוכות מוצלחות בעיניי הן התערוכה הישראלית, כי היא שלנו, והתערוכה של הקונספט, שאני אוהב מאוד כי כל סרטון זורק אותך לכיוון אחר. וגם הקולאז'ים הפסיכדליים".
פורסם לראשונה: 08:34, 24.04.20
