עברו כבר 50 שנה, אבל מיקי גבריאלוב זוכר לפרטי פרטים את הרגע שבו אריק איינשטיין ביקש ממנו להלחין לו שירים. "אמרתי לו: 'שמע, אני לא יודע לכתוב שירים', אז אריק אמר: 'יופי, גם אני לא יודע', וככה התחלנו", הוא מספר. "זרקתי את עצמי למים כמו שאריק זרק את עצמו למים. לא ידעתי לכתוב תווים, אז הייתי מניח לידי טייפ־רקורדר, מתעורר עם רעיונות ומקליט בלילה. כששמעתי בפעם הראשונה שיר שלי ברדיו, קיבלתי פיק ברכיים".
הסיפורים מאחורי השירים:
שיתוף הפעולה בין גבריאלוב לאיינשטיין הניב שורה ארוכה של להיטים, נכסי צאן ברזל. האלבום הראשון שלהם, "בדשא של אביגדור","שיצא ב־1971, הכיל עיבודים ולחנים של גבריאלוב למילים של איינשטיין ויענקל'ה רוטבליט, ביניהם "אני ואתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "צא מזה" ו"אני אוהב לישון". "למזלי, אריק אהב כמעט את כל הלחנים שהשמעתי לו", נאנח גבריאלוב אנחת רווחה ומחייך.
"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה"
לא רק אז, גם במרחק השנים המילים של "אני רואה אותך בדרך לגימנסיה" שכתב רוטבליט ממשיכות לרגש, להטריד, ולעורר שאלות על הפנטזיה הגברית לנערה הצעירה בתלבושת אחידה. שנים אחר כך כתבה העיתונאית תמר אבידר: "היכן הפזמונאית שתעז לשיר: 'אני רואה אותו בדרך לגימנסיה', ומכאן יבוא תיאור פלסטי של איברי גופו המתפתחים, המוצקים, האסתטיים, הפרופורציות הנכונות. ידובר גם על השפתיים הרעננות, השיער הרך שצימח על ידיו וחזהו, יאוזכרו פרטים נוספים הקשורים בהופעתו הנערית, המעוררת געגוע, ולבסוף יבוא מתן הלגיטימציה: 'אני יודעת שבשבילי הוא אבוד'. האם גם לנו מותר לחשוק בנערים הללו? האם גם לנו מותר להתבטא כך?"
ההשראה לאותה נערה יפהפייה הייתה ככל הנראה ציפי רפאלי (אז לוין), אמה של בר רפאלי, שהשתתפה באחד הקליפים הראשונים שאיינשטיין צילם לטלוויזיה, "הימים הארוכים העצובים".
ציפי לוין החלה את הקריירה כבר בגיל 12, בהצגה שבה כיכבה לצד חנן גולדבלט. בערך באותו גיל זכתה בתואר סגנית ראשונה ל"מלכת המים" והחלה לעבוד כדוגמנית בבית ספר לצילום. היא הופיעה בתפקידי אורח בסדרות שונות, ביניהן "חדווה ושמוליק". עד מהרה התבסס מעמדה של תלמידת תיכון י"א בתל־אביב בעולם הדוגמנות הישראלי ובשנות ה־70 וה־80 כבר נחשבה לטופ־מודל הישראלית.
ציפי רפאלי מחייכת כשהיא נשאלת על השיר. "נאמר לי בצעירותי על ידי מספר אנשים שהשיר נכתב עליי. אין לי באמת מושג האם הדבר נכון או לא. הימים אז היו ללא ספק תמימים ויפים יותר. בהשוואה להיום. את רוטבליט אינני מכירה. אריק היה חבר טוב למרות פער הגילים".
מה בדבר הביקורת שנמתחה על השיר בגלל גילה של הנערה? היום, בעידן metoo, זה היה עשוי להיתקל בביקורת.
"עניין ה־metoo לא מדבר אליי באופן אישי כיוון שמעולם לא חוויתי סיטואציה כזאת. אשרני".
גבריאלוב מספר כי רוטבליט גר לא רחוק מגימנסיה הרצליה. "נכנסנו לדירה שלו - אריק, אני ושיסל", הוא מספר. "לא הכרתי אותו קודם ואפילו לא איך הוא נראה. הוא יצא מהמקלחת עם מגבת עליו, ואמרו לי, 'תכיר, יענקל'ה רוטבליט'.
"למה דווקא מילים על נערה בגימנסיה? הסיפור שהסתובב הוא שמכיוון שיענקל'ה גר ליד הגימנסיה, וראה את התלמידות בתלבושת אחידה, הן נתנו לו את ההשראה. היום מתייחסים לזה כמשהו לא בסדר, כאהבה לקטינה. אבל אתה מדבר על לפני 50 שנה. אריק היה אז בן 31, ויענקל'ה בן 24־25. לא מדובר בגבר חרמן בן 70 שמסתכל על ילדה. השיר לא אומר דברים קשים, הוא רק מבטא את החלומות והפנטזיות שלו. הוא הרי כתב: 'אני יודע שבשבילי היא אבודה'".
רוטבליט לא אוהב להתרפק על מה שהיה. "זה אכן הסיפור", הוא אישר בעבר. "אני תמיד מופתע מההצלחות של השירים, וזו הייתה פעם ראשונה עם אריק, שאהב את הטקסט ושר אותו בכיף. היום יותר קשה להעביר דברים כאלה והיו בטח אומרים לי, 'עזוב אותך, זה לא לעניין'. כשאריק שר את 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה' הוא היה בשנות ה־30 שלו. בהופעות הוא היה אומר, 'זה שיר של חרמנים מזדקנים'. היום, תוציא דבר כזה, יאמרו לך 'פדופיל'. שכח מזה".
מיקי, אם השיר היה נכתב היום, איך הוא היה מתקבל?
"אני לא יודע אם מישהו בכלל יכול לכתוב שיר כזה. היום כותבים אחרת. יענקל'ה הוא יחיד במינו. לא מעניין אותו לפרש את השיר. זה השיר - אם אתה אוהב אותו, סבבה, ואם לא ‑ אז לא. לדעתי, השיר היה עובר גם היום, עם אותן מילים. לא הייתה פה שום סוג של הטרדה, רק השראה שקיבל יענקל'ה".
פורסם לראשונה: 18:46, 28.04.20
