הטקס, שאמור היה להיערך לפני חודשיים ובוטל בגלל הסגר, התקיים בסוף ללא קהל. בלי בורקסים ובלי לחיצת יד ליו"ר מפעל הפיס. את הבשורה על הזכייה קיבלה אילנה ברנשטיין, איך לא, בזום. "אמרו לנו לצפות לשיחה בסביבות ארבע וחצי, וכשראיתי שהשעה חמש אמרתי לילדים, 'די, זה לא קורה', והלכתי לחדר להחליף את החולצה החגיגית שלבשתי. לשמחתי עוד לא קניתי שמלה לפני שהטקס בוטל, איכשהו דחיתי את זה לרגע האחרון, אז לא נתקעתי עם שמלה שאין לי מה לעשות איתה. ואז הגיעה ההודעה עם הלינק לזום".
אפשר להאמין לברנשטיין כשהיא אומרת, "הדבר האחרון שהעליתי על דעתי כשכתבתי את הספר הזה היה שהוא יזכה בפרס ספיר". "מחר ניסע ללונה פארק" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), ספרה ה־12, הוא מסוג הספרים שלא מחליקים בקלות בגרון. בטח לא אם חונכת בחברה הישראלית. "הבן שלי גילי עובד בסטימצקי - כרגע הוא כמובן בחל"ת - אבל כשהספר יצא הוא ניסה למכור אותו כמה פעמים וזכה לכל מיני תגובות", היא אומרת. "ואז הוא חשף בפני לקוחה אוהדת שהסופרת היא אמא שלו, ואחרי שהיא קראה את הספר היא באה ואמרה לו, 'וכל הסיפור הקשה על האישה הזאת זה הסיפור שלך? איזה מסכן'".
האישה הזאת, גיבורת הרומן, היא אמא צעירה שלא רוצה להיות אמא, שלא יכולה להיות אמא. העלילה נפרשת על פני כמה ימי חורף מסויטים בירושלים של שנות ה־80, ברקע משתוללת האינפלציה, והיא כלואה בדירה קטנה עם שני ילדיה, לא מצליחה לתפקד, לא מצליחה לפרנס, מתמודדת לא רק עם עוני מחפיר ואיומים בפינוי מבעל הבית, אלא גם עם מצב נפשי רעוע ומבטים שופטים מצד הורים אחרים. "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה", היא כותבת. "שם הבינו את זה הרבה לפניי. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש. והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה".
איך באמת הילדים שלך הגיבו לספר? בטח לא קל כשאמא שלך מתארת את האימהות כגיהינום.
"ובכן, הילדים שלי לא קראו את הספר. הם לא קוראים את הספרים שלי, וטוב שכך. תשמע, אני אמא שלהם, הם לא רוצים לקרוא מה שמסתובב לי בראש. כשגילי היה תלמיד חטיבה הוא עבד בספרייה של בית הספר, ופעם הוא היה צריך להחזיר ספרים למקומם ונתקל בספר שלי - 'דיה הניג' מכל הספרים, ספר על פדופיל הומלס. ילד בכיתה ז', בלי שום הכנה, לא יודע שום דבר ממה שאמא שלו עושה, פתח את הספר באחד העמודים הכי קשים וסגר אותו ככה. זה רגע טראומטי! אז לא, הם לא קוראים את הספרים שלי. שאלתי אותם פעם, 'בכל זאת, לא מסקרן אתכם? אתם כבר גדולים'. אז הם אמרו לי, 'אל תדאגי, כשתמותי אנחנו נקרא הכל'".
ומי שכן קרא? אילו תגובות קיבלת על הספר הזה כשהוא יצא?
"הרבה נשים כתבו לי שהן שמחות שכתבתי את זה, שעכשיו אפשר לדבר יותר בקלות על הדברים האלה בלי שידביקו לך תווית. אבל היו גם לא מעט שכתבו לי שהן מפחדות לפתוח את הספר, מפחדות ממה שזה יעשה להן. כאילו שאם הן יקראו אותו זה יהפוך אותן לאישה הזאת. אני יכולה להבין שבשנת 91', כשכתבתי את 'שארה כסותה עונתה', ספר על ילדה שננטשת על ידי אמה, זה אולי היה דבר שלא דיברו עליו, בטח לא בספרות העברית - אבל אני מודה שבשנת 2019 לא חשבתי שאני מנתצת פה איזה משהו. מתברר שזה עדיין נושא טעון מאוד".
את מבינה למה זה עדיין כל כך טעון?
"האימהות בישראל היא קדושה ומולאמת, זה לא כמו בכל מקום אחר. הילדים כאן הם נכסים לאומיים, הם אלה שנשלחים לצבא להגן על המדינה הזאת. אז לא פוגעים בקדושת האימהות. ואגב, אני לא חושבת שהספר פוגע בקדושת האימהות. להפך, אני חושבת שהוא משחרר קצת מהלחץ".
למה את מתכוונת?
"כשאני הייתי אמא צעירה, את שלושת הספרים הראשונים שלי כתבתי בלילות, עם שתי ילדות קטנות, גרושה. הילדות היו הולכות לישון, ואני התיישבתי לכתוב עד אחת בלילה, ובשמונה ורבע בבוקר כבר הייתי במשרד, כדי שאוכל לצאת ברבע לארבע לאסוף אותן מהגנים - שאגב גם על זה הייתה ביקורת, שהילדות שלי חצי יום במעונות של ויצ"ו. אבל כשאני באתי לאמי ואמרתי לה אפילו לא אלפית ממה שהאישה הזאת מבטאת בספר שלי - אמרתי לה, 'אמא, נורא קשה לי, זה נורא קשה', אז היא הייתה אומרת לי, 'תדברי לעצמך'. כלומר, תמצאי בתוכך את הכוחות כדי להתגבר על הקושי. שום חמלה, שום תמיכה, שום דבר. וזו לא רק אמא שלי, זה הדור. הן בעצמן היו אמזונות כאלה, קשוחות, שחיו מציאות קשה ומורכבת הרבה יותר, והן לא הרשו לעצמן את מה שאמא שלי הייתה קוראת לו 'הלוקסוס של התלונות'.
"וזה לא שאמרתי לה שאני לא אוהבת את הילדים שלי, שאני רוצה לעזוב אותם, שאני מצטערת שילדתי אותם. בסך הכל אמרתי קשה לי, כדי שהיא תגיד לי, 'לכולנו זה קשה, בסוף כל הילדים גדלים, ואם את צריכה עזרה אני אעזור לך'. הרי זה בעצם העניין. את יולדת משהו שהיה בתוך הגוף שלך ובעצם נפרד ממך, ובאותו רגע את מבינה שוויתרת על משהו ואת ממשיכה לוותר כל החיים. אם לדבר במונחים של כלכלה", היא צוחקת, "ילדים הם לא השקעה - הם הוצאה".
למרות שכתבה את הספר הרבה לפני שמישהו שמע על נגיף הקורונה ועל נזקיו הפוטנציאליים של פנגולין מצוי, קשה שלא לקרוא את "מחר ניסע ללונה פארק" בהקשר העכשווי. זו לא רק האווירה האפוקליפטית שמנשבת בין דפי הרומן, לא רק השבר הכלכלי שחונק את הגיבורה, אלא בעיקר הקלאוסטרופוביה - אמא ושני ילדים סגורים בבית, בתוך דירה צפופה, מטפסים על הקירות, בבידוד כמעט מוחלט. תסריט שמוכר היום היטב להרבה אנשים בעולם.
"אני רואה כל מיני פוסטים בפייסבוק של הורים צעירים שעדיין יש בהם את החלום הזה לגדל את הילד שלהם באיזו נעימוּת מתמשכת, מתוודים שהיום בפעם הראשונה הם אמרו לו משהו לא נעים. אין לי ספק שזה סיר לחץ גם לחזקים שבזוגות, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית. ומה שמראים בטלוויזיה זה לעג לרש, כל הכתבות האלה של 'איך אפשר להתרגל לבית', ומראים כל מיני וילות צמרת כאלה עם מחשבים בכל פינה. מי בכלל גר בבתים כאלה? ואני לא מדברת עכשיו על פריפריה ושכבות מצוקה. רוב האנשים הרי גרים בדירות של בין 70 ל־100 מטר עם שניים־שלושה ילדים. אז האנשים בטלוויזיה יושבים בפטיו עם המחשב האישי שלהם בשעה שאנשים מתפרקים בתוך הבית".
אצל ברנשטיין עצמה, אמא לשלושה (טליה בת 35, עינה בת 33 וגילי בן 22), לא נרשמו זעזועים מיוחדים בעקבות המגפה העולמית. "זה עובר מעל הראש שלי. גם ככה אני לא יוצאת כל יום מהבית, אז עכשיו לא יצאתי בכלל. הסגר איפשר לי לכתוב יותר מאי פעם". דווקא בתחומים אחרים, לא מעט קרה בחייה בשנה וחצי שעברו מאז צאת הספר. נולדה לה נכדה שנייה, בקרוב תסיים כתיבת רומן חדש בשם "המאהבת" ("יש את 'המאהב' של א"ב יהושע, 'המאהב' של מרגריט דיראס, הגיע הזמן לכתוב על המאהבת"), היא הפסיקה לעשן ונפרדה מהסיגריות הדקיקות שהיו לסימן ההיכר שלה. ועכשיו, כאמור - פרס ספיר.
למחרת הזכייה, בדירתה הנאה במרכז תל-אביב, הטלפון של ברנשטיין לא מפסיק לצלצל. שיחות מרחוקי משפחה שלא שמעה מהם שנים, הודעות ממכרים נשכחים ("התקשר אליי ילד שאהב אותי בכיתה ח'"), הצעות מעיתונאים ומתחקירנים. בכל כמה דקות מתייצב בדלת שליח עם זר פרחים. לא עניין של מה בכך עבור מי שכותבת כבר כמעט 30 שנה, נהנית אמנם מהערכה רבה בזירה הספרותית אבל נחשבת עדיין סופרת למיטיבי לכת שפועלת בעיקר בשוליים. מלבד פרס ראש הממשלה ב־2012, הספרים של ברנשטיין לא זיכו אותה לא בפרסים ולא במועמדויות, ולא תורגמו עד היום לשפות זרות.
"מעולם לא התעניינו בי כל כך הרבה אנשים כפי שהתעניינו בי ב־24 השעות האחרונות. יש בבניין מישהו שמנסה לקדם פה תמ"א, שאני מקווה שלא תתבצע, אז יש לנו קבוצת וואטסאפ והוא פירסם שם את הזכייה בגאווה. שכן שלי כתב לי הבוקר: 'הבאת כבוד לרחוב השופטים'. אבל מה שהכי הצחיק אותי זה שאחד הטוקבקים לידיעה על הזכייה היה, 'נו, אשכנזים מעניקים פרסים לאשכנזים' - ואני בכלל אזולאי במקור", היא צוחקת.
במהלך השיחה מצלצלת גם נירה הראל, מי שהייתה העורכת הראשית של הוצאת עם עובד והחתימה את ברנשטיין על ספרה הראשון לפני 29 שנה. "אני ממש זוכרת את המעמד הזה של חתימת החוזה. אהרון קראוס, שהיה מנכ"ל ההוצאה, הוציא מהגלובוס שלו את הוויסקי והרמנו כוסית. זה היה עולם אחר, התייחסו אלינו הסופרים בהרבה מאוד כבוד. אני זוכרת שפעם הייתי צריכה לעבור דירה ונקלעתי לקושי כלכלי. הרמתי אל קראוס טלפון ושאלתי אם יוכל לתת לי הלוואה על חשבון תמלוגים - תחשוב איזה דבר מדומיין זה, שיש לך בכלל תמלוגים שאפשר לקחת מהם הלוואה - והוא אמר לי, 'בתוך שעה יהיה לך צ'ק במשרד'".
טוב, עכשיו יש לך צ'ק על סך 150,000 ממפעל הפיס. כבר החלטת מה תעשי עם הכסף?
"אני אחיה. אם חשבת שאפשר לחיות מללמד כתיבה כמורה מן החוץ - טעית. אני גם עורכת כמובן כדי להשלים הכנסה, אבל אני בת 62 ואני עדיין צריכה לדאוג לפרנסה, וזה בהחלט נותן ביטחון. הבת הבכורה שלי, שגרה בניו-יורק, חוזרת בקרוב לישראל ואני אשמח לעזור לה. לא נראה לי שאני אצא לאיזה קרוז בזמן הקרוב".
דחיית ההכרזה על הזוכה לא הייתה הטלטלה הראשונה שליוותה את פרס ספיר השנה. החלטת דירקטוריון מפעל הפיס לבטל את המענק לסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב החל מהשנה הבאה ולבחון את ביטול המענק לסרט 'לאה צמל: עורכת דין', בעקבות לחצים מצד ארגוני ופעילי ימין, הובילה לפרישתם של שניים מחברי ועדת השיפוט של הפרס ביולי האחרון, מה שהביא לעיכוב של כמה חודשים. גם הסופרות לאה איני, נעמי לויצקי ואורית וולפיילר ביטלו את הגשת מועמדותן לפרס לאות מחאה, ועשרות סופרים בולטים - בהם ארבעת המועמדים האחרים בחמישייה הסופית - חתמו על מכתב שבו הם מוחים על החלטת דירקטוריון מפעל הפיס, ומודיעים כי יעבירו חלק מכספי פרס ספיר לפסטיבל דוקאביב, אם יזכו בפרס. שמה של ברנשטיין נעדר מרשימת החותמים על המכתב.
"לאה צמל היא בשבילי אחת הנשים החשובות והמשמעותיות במקום הזה, אני אפילו לא צריכה להרחיב על זה את הדיבור. וזה לא פרס שניתן לה, אלא ליוצרים שעשו עליה סרט. להבדיל, אם אני עושה סרט על היטלר - אז מה, אני היטלר? זאת הייתה החלטה שגויה, ומפעל הפיס באמת חזר בו".
למה לא חתמת על המכתב?
"הסיבה הראשונה היא שעדיין לא זכיתי בפרס. בשלב שבו מכתב הסופרים נכתב אף אחד אפילו לא היה מועמד, ככה שכל מי שמשך או משכה כביכול את הספר מהמועמדות זה סוג של הטעיה. אני לא נוהגת לחלק כספים שאין לי. זה כמו שאני אגיד לך עכשיו - אם אני אזכה בטוטו אז אני אקנה לך דירה. איזה מין דבר זה?
"מעבר לזה, לכל אחד מאיתנו יש את נקודת השבירה שלו. נקודה שבה הוא אומר זהו, פה אני לא יכול יותר. והיו לי רגעים כאלה. כשב־2009 ביטלו לאלון חילו את הזכייה בגלל איזה קשר משפחתי וחשבו לעשות סיבוב שני לפרס, אני ועוד סופרים לא הגשנו את הספר למועמדות. אבל הפעם זה לא היה הרגע שלי. אני זוכרת שבפייסבוק היה איזה דיבור, נתנו לכל מי שלא חתם על המכתב הרגשה לא נעימה של 'מה תגיד ביום שאחרי הפרס'. אז הנה אנחנו ביום שאחרי הפרס, ואני אומרת לך בדיוק את מה שאמרתי כשיערה שחורי ונגה אלבלך פנו אליי להצטרף לחתימה - שאני לא מחלקת פרסים שעדיין לא קיבלתי. פשוט מאוד. ושזה לא הרגע שלי".
ועכשיו, כשכן הגיע הרגע שלך, עשויה לבוא איתו פופולריות מסוג חדש. אולי כניסה למיינסטרים הספרותי שנעדרת ממנו באופן עקבי לאורך השנים.
"אני יכולה להבטיח לך שאנחנו נשב פה עוד שנה, עם הספר הבא שלי אני מקווה, ואתה תשאל אותי שוב מה קרה בשנה החולפת, ואני אגיד לך שקרו הרבה דברים טובים אבל לא השתתפתי ב'אח הגדול' ולא הפכתי למגה-סלב, גם מפני שזה לא בדיוק מה שקורה לסופרים, וגם מפני שזו לא אני. ואני בוודאי לא מתכוונת לכתוב סיקוול ל'לונה פארק'. אני אוהבת את השוליים. אמנם זכיתי עכשיו בפרס ספיר, אבל זה לא בדיוק שאני מתפרנסת מכתיבה, אז אם ממילא אין בזה כסף - למה לא לעשות ספרות? בין הסופרים הצעירים שכותבים היום יש כמה נהדרים - זהר אלמקייס ומעין איתן, למשל - אבל יש גם הרבה מאוד ספרים חדשים שאתה ממש מרגיש בהם את המאמץ להיכנס ישר למיינסטרים, ואני לא מבינה למה. מכיוון שבשוק הישראלי חוץ מאיזה חמישה סופרים אף אחד ממילא לא מתפרנס מכתיבה, שיפסיקו להתאמץ כל כך".
אז לא נראה אותך עכשיו על תקן הצופָה לבית ישראל?
"כל מה שאני אגיד עכשיו יהיה כל כך ציני, שאני פשוט לא אגיד אותו. אבל ממש לא. קודם כל, לאור העובדה שהמל"ל לא קיבלו אף אישה, אני גם לא חושבת שיקבלו את קולי כצופה לבית ישראל. אנחנו מה־זה בפיגור, הנשים, שנת 2020. וזה שבוועדה השופטת של פרס ספיר היה רוב מוחלט של נשים, זה מה שהכי שימח אותי בפרס הזה. אם כי אני מתנגדת לכל הרעיון הסקטוריאלי הזה, לפוליטיקת הזהויות שכבר שנים ארוכות מדי לא מאפשרת דברים. מישהו כתב על 'לונה פארק' באיזה בלוג שזה ניכוס תרבותי, כי איך אני הפריווילגית מרשה לעצמי לכתוב על אישה קשת יום. אבל אם אני אכתוב רק על עצמי אז יש לי ספר אחד וזהו. אם לא נאנסת את לא יכולה לכתוב על אונס, ואם את לא פלסטינית את לא יכולה לכתוב בקולה של פלסטינית, אין לזה סוף. שכל אחת תכתוב מה שהיא רוצה. אין לי שום בעיה שגברים יכתבו בקולות של נשים ושנשים יכתבו בקולות של גברים. בכלל, כל החלוקה הזאת בין המינים נמאסה עליי. יאללה, נגמר".
פורסם לראשונה: 08:18, 08.05.20
